אמנות והזמן (פרוסט, פרק ט')

                   אמנות והזמן (פרוסט, פרק ט')

 

למקרא הכותרת, ימהר הקורא להסיק שכוונת האמור לעיל עיון בנושא המרכזי והשחוק למדי של "בעקבות הזמן האבוד" והוא – מעמדו של הזיכרון, ובעצם – מעמד ההיזכרות, בבחינת הכוח היצירתי הראשון במעלה בעבור הסופר. אלא, שלא זאת כוונת הכותרת, כי אם כוונתה לשאלת מעמדה של האמנות אל מול חלוף הזמנים: מה הן התמורות שהאמנות נכפית להן, או שעומדת במריה כנגדן, לרקע תנועת ההיסטוריה. מרסל פרוסט כתב את הרומן המונומנטאלי שלו בשחר המאה ה- 20, עידן שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה בשפע החידושים האמנותיים שנשא עמו, בהם גל של מולטי-אוונגרדים שהרעידו את אמות הספים של מושגי האמנות. אין תמה אפוא, שפרוסט שב ונדרש לסוגיית האמנות והזמן, הגם – כפי שכבר עלה בפרקינו הקודמים – הוא פחות נדרש לאוונגרדים ויותר למודרנות ממטבח האימפרסיוניזם בעיקר.

 

כך, בכרך השלישי של הרומן, "דרך הגרמאנטים", אנחנו נתקלים במשפט התמוה: "בימינו, טעמם של אנשים מורה לנו שרנואר הוא הצייר הגדול של המאה ה- 18."[1] רנואר (1919-1841) במאה ה- 18?! טוב, נניח למעידה הזו של הסופר ונמשיך לקרוא:

"אך, כשהם אומרים זאת הם שוכחים את הזמן, ושנדרש זמן רב, אפילו במחצית המאה ה- 19, עד שרנואר יוכר כאמן דגול. על מנת לזכות בהכרה מסוג זו, שומה על צייר מקורי או סופר מקורי להלך בנתיבו של זה העוסק בתורת הסוד. הציור או הפרוזה של אלה פועלים עלינו בדומה לטיפול שאינו תמיד נעים. משנשלם הטיפול, אומר לנו המטפל: 'עתה, ראו'. ובנקודה זו מופיע העולם […] שונה בתכלית מכפי שהכרנוהו, ועם זאת בהיר לחלוטין. נשים חולפות ברחוב והן שונות מאלה שהתרגלנו לראות, משום שהן רנואריות, אותן רנואריות שפעם סירבנו לראות כנשים. הכרכרות אף הן רנואריות, והמים והשמים […] כזה הוא היקום החדש ובר-החלוף שנברא זה עתה. הוא ישרוד עד לשואה הגיאולוגית הבאה שתיגרם מטעמם של צייר או סופר שניחנו בהשקפה מקורית על העולם."[2]

הרי לנו, אם תרצו, מנשר המודרנה על פי פרוסט: ההבנה, שיצירת האמנות נמצאת, דרך קבע, על מסלול של קטסטרופות, חורבן ותקומה. זוהי השקפה פוסט-היגליאנית ביסודה, שמניחה בעומק-מעמקי היצירה האמנותית את העיקרון המקודש על המודרנה: החדשנות. וכך, שעה שהמספר, נציגו של פרוסט, מהרהר בסופר חדשני שהדיח את הסופר ברגוט מרום מעמדו, הוא נוקט בעיקרון החדשנות ואף מרחיבו אל תפישה כמו היגליאנית של "רוח זמן", דהיינו – התנועה הבו-זמנית והאנלוגית של החדש בדיסציפלינות שונות של התרבות – הוא מציין:

"והתחלתי תוהה אם יש אמת בהבחנה שאנו עושים דרך קבע בין אמנות, שאינה מתקדמת יותר עכשיו משהייתה בימי הומרוס, לבין המדע על סך הקידמה הנמשכת שלו. ייתכן, שההפך הוא הנכון, שהאמנות כיום דומה למדע מבחינה זו. כל סופר מקורי חדש נראה לי כמי שהתקדם מעבר לקודמיו; ומי יגיד אם בעוד עשרים שנה […] לא יצוץ אחר שיותיר את החדשן העכשווי לפסוע במסלולו של ברגוט?"[3]

 

בכרך ד' של הרומן (הכרך הקרוי "סדום ועמורה") יקדיש פרוסט קטע לא קצר לעניין שינויי הטעם האמנותי במהלך הזמנים. תחילה, עולה שמו של קלוד מונֶה באסוציאציה לחבצלות המים שבהן משיחות הדמויות. מסתבר, שציורי החבצלות של מונה הוזכרו מתי שהוא בעבר בפי אלסטיר, "הגדול שבציירים בני זמננו" – כפי שמציינת אלברטין.[4] עורך הדין, ידידה של הגב' קאמברמר (אשר פרוסט נמנע מלהעניק לו שם פרטי), ממהר לציין באוזני אלברטין, שהוא דווקא מעדיף את ציורי לֶה-סידָנֶה ((Le Sidaner – צייר אינטימיסטן שציוריו קרובים ברוחם לאלה של פייר בונאר (מספר עמודים קודם לכן, כבר הכין אותנו פרוסט לכך, שעו"ד הנדון רוכש יצירות, לא של אמנים גדולים, אלא של בעלי שם, וכי הוא נוהג לפלוט מפיו קלישאות[5]). את אלסטיר הוא פוטר כ"מוכשר, אף כמעט חלק מהאוונגרד, אך מסיבה כלשהי הוא לא התמיד ובזבז את חייו."[6] הגב' קאמברמר, לעומת זאת, סבורה שאלסטיר הוא ברמתו של לה סידנה. המספר, הנוכח בשיחה, מגיב לשעת הדמדומים ומציין באוזני הגברת, שאילו הגיעה יום קודם לכן הייתה חווה באותה שעה אור מהסוג המיוצג בציורי ניקולא פוסן. אזכורו של האמן בן המאה ה- 17 גורר מיד מחאה חריפה וקולנית מפי המאדאם: "בשם אלוהים, אחרי צייר כמו מונה, שהוא פשוט גאון, אל תבוא ותזכיר סוס מת ונטול כישרון כפוסן. אני אומרת לך ישר ולעניין, שלדעתי הוא הנורא שבמשעממים. […] מונה, דגא, מאנה, כן, אלה הם ציירים!' […] 'מוזר מאד, פעם ביכרתי את מאנה. כיום, עודני מעריצה, כמובן, את מאנה, אבל נדמה לי שאני מעדיפה את מונה אף יותר. הו, הקתדרלות!'…"[7]

 

עורך-הדין, כדרכם של עורכי-דין, מנסה להחליק מהסבך באומרו בטון מתנשא: "יהא עלי לשאול את לֶה סידָנֶה מה דעתו על פוסן". הגב' קאמברמר כמו מצדיקה את הסתייגותה מפוסן בציינה שהיא מתעבת שקיעות – "כל כך רומנטי, כל כך אופראי".[8] ואילו המספר, בניסיון לטהר את שמו של פוסן בעיני הגברת, מציין באוזניה שפוסן הוא שוב באופנה: "אדון דגא מבטיח לנו, שאין הוא מכיר משהו יפה יותר מציורי פוסן בשאנטיי."[9] מה שאינו מונע את המאדאם, אשר לה תמיד המילה האחרונה, לציין שאינה מכירה את הפוסנים של שאנטיי, אך לעומת זאת, היא מכירה-גם-מכירה את הפוסנים מה'לובר' ואלה "זוועתיים". ועוד: "כל אלה הם מעט ישָנים בעבורי".[10]

 

החדש דוחה את הישן (הגם, שכאמור, ה"חדש" של גיבורי פרוסט הוא כבר ישן למדי לעומת האוונגרדים של זמנם). כזה הוא קצב הזמן החדש, זמן ההשתנויות המהירות – באמנות ובחיים בכלל: "…המלחמה העתידית לא תוכל להימשך יותר משבועיים"[11], משפט אירוני, כמובן, בהקשר למלחמת העולם הראשונה, שתמשך כחמש שנים (ותטופל היטב בכרך האחרון של הרומן). ומסכם פרוסט בטון דארוויניסטי: "תיאוריות ואסכולות טורפות זו את זו, בדומה לחיידקים ולכדוריות דם, ובמאבן זה מבטיחות את המשכיות החיים."[12]

 

ישן וחדש. המתח בין השניים נוטל אותנו בחזרה אל הכרך "בצל עלמות מלבלבות" – הכרך השני של "מסע אל הזמן האבוד" – ואל הסונטה של ונטיי, לה הקדשנו אחד מפרקינו הקודמים. פרוסט מתעכב ארוכות על עניין שמיעת היצירה בפעם הראשונה לעומת שמיעתה עוד ועוד בעתיד, משמע הטמעתה בזיכרון. מבחינת המספר, זהו מפגשו הראשון עם הסונטה, מפגש שכולו בסימן הסתום, המסתורי, המעורפל, החומק, ולכן גם העצוב-משהו. ברם, זוהי אותה סונטה שתותיר את רושמה הבל-יימחה על המספר, כאשר ישוב ויאזין לה:

"…כפי שהיה נחוץ לי ביחס לסונטה – על מנת לחדור ליצירה בעלת עומק, אינו אלא כעין תקציר ומשל לשנים הרבות, לעתים מאות, החולפות בטרם יוכל הקהל הרחב לאהוב יצירת מופת חדשה באמת. לפיכך, גאון הרוח, כדי לחסוך מעצמו את התנכרות ההמון, אולי יאמר בלבו כי היות ובני דורו חסרים את המרחק הנחוץ, צריכות היו היצירות שנכתבו למען הדורות הבאים להיקרא רק על ידם, כשם שאין לדון בערכם של ציורים מסוימים ממבט קרוב מדי."[13]

 

יצירת אמנות גאונית, אומר לנו פרוסט, נוצרה בידי גאון, אדם חריג, יחיד ומיוחד, ולפיכך בלתי סביר שההמון יתחבר לה על נקלה. עם זאת, חובתה של יצירת האמנות הגאונית להכשיר ולגדל את קהלה העתידי (פרוסט מביא לדוגמא את הרביעיות של בטהובן ואת הזמן שחלף עד שהקהל למד להעריכן): "צריך שיצירה […] תכין לעצמה את עתידותיה."[14]

 

וחרף כל זאת, ראו זה פלא: תודעת הבדלי הזמנים בין החדש לישן (המוכּר, ה"זָכוּר") סופה שתיטמע בכלליות הומוגנית של המקשה התרבותית הגדולה, בה יצירות דגולות מתקופות שונות שוכנות זו לצד זו בהרמוניה:

"…המהפכות אשר התחוללו עד היום בציור או במוסיקה שמרו למרות הכול על כללים מסוימים, ולעומת זאת מה שניצב מיידית למולנו, אימפרסיוניזם, שאיפה לדיסוננס, שימוש בלעדי בסולם הצלילים הסיני, קוביזם, פוטוריזם, נבדל באורח קיצוני ממה שקדם לו. זאת משום שמה שקדם לו נבחן בלי לקחת בחשבון שהטעמה ארוכת-ימים הכשירה אותו בעבורנו לכדי חומר רבגוני, כמובן, אך בסיכומו של דבר הומוגני, שבו ישכון הוגו לצד מולייר."[15]

 

המהלך התרבותי הגדול – סופו שמעכל ומכיל את פערי הזמנים, סופו שהוא אל-זמני. מולייר, ויקטור הוגו, האימפרסיוניזם, הקוביזם וכו' – את כולם יבלע הארכיון הגדול של תולדות התרבות, וקרבות האתמול בין הישן לחדש ישככו.

 

מסעו האסתטי של מרסל פרוסט בעקבות הזמן – סופו שמביאו אל העל-זמן.

 

 

 

 

 

 

[1] Marcel Proust, In Search of Lost Time, Vol. 3, "The Guermantes Way", trans., Peter Collier, Penguin Books, London, 2003, p.325.

[2] שם, עמ' 326-325.

[3] שם, עמ' 326.

[4] Marcel Proust,In Search of Lost Time, Vol.4, "Sodom and Gomorrah", tran.' Peter Collier, Penguin Books, London, 2003, p.211.

[5] שם, עמ' 207.

[6] שם, עמ' 211.

[7] שם, עמ' 212.

[8] שם, עמ' 213.

[9] שם, שם.

[10] שם, שם.

[11] שם, עמ' 215.

[12] שם, עמ' 216.

[13] מרסל פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד", "בצל עלמות מלבלבות", תרגום: הלית ישורון, הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1998, עמ' 98.

[14] שם, עמ' 99.

[15] שם, שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: