נגד ריאליזם (פרוסט, פרק ח')

                 נגד ריאליזם (פרוסט, פרק ח')

 

האמנות והספרות הריאליסטיות נושפות בעורפו של מרסל פרוסט, המוליך את יצירתו למחוזות אחרים, חבויים מעין. אלא, שהקורא ב"בעקבות הזמן האבוד" יודע היטב, שפרוסט לא פרש מהריאליזם, גם אם בלב יצירתו פועם זרם התודעה שמעֵבר לייצוג הכאן והעכשיו. בהתאם, אותו קורא יאתר ברובד העיוני של הספר שמץ אותות ריאליסטיים מוכרים, ומולם, מתקפה חריפה ונחרצת כנגד המגמה הריאליסטית. כך, אפילו ניחוח נטורליסטי מובהק עולה בפתח כרך ד' של הרומן, הכרך הקרוי "סדום ועמורה", בו משווה המספר את חוקי ההפריה של פרחים בידי החרקים להומוסקסואליות של דה שארלוס ובכלל:

"חוקי עולם הצומח נשלטים הם עצמם על ידי חוקים גבוהים יותר. אם ביקורו של חרק, דהיינו, הבאת אבקן מפרח אחר, הוא הכרחי להפריית הפרח, הן זאת אלא משום שהפרייה עצמית, הפריית הפרח את עצמו, בדומה לנישואין בתוך המשפחה, תגרום לניוון ולעקרות, ואילו ההפריה באמצעות חרקים תעניק לדורות הבאים של אותו זן כוח שלא היה ידוע לדור הקודם […]. הדבורה נעלמה מעיניי, לא ידעתי אם זה היה החרק שהסחלב נזקק לו, ברם לא עוד הטלתי ספק באפשרות הפלאית של זיווג חרק נדיר מאד ופרח, עכשיו כשמר דה שארלוס […(ללא כל יומרה מדעית להצבעה על הקבלה בין כמה חוקים בוטאניים לבין מה שקרוי לעתים בשוגג הומוסקסואליות)…"[1]

רעיון ההאבקה, הפריית הצמחים כמטפורה נטורליסטית לזיווג אנושי, מצא ביטויו גם בכרך השלישי של "בעקבות הזמן האבוד"בשיחה בין נסיכת פרמה לבין הדוכסית, המתבוננות בפרחים שבעציץ ומאבחנות אותם כנקבות הזקוקות לפרחים זכרים לצורך הפרייה. כאן גם מצוין שמו של צ'רלס דארווין כאבי התיאוריה, על אודות "הנישואין היוצאים מן הכלל בין פרחים, שהם משעשעים הרבה יותר מנישואין בין בני אדם."[1א]

 

דוגמא נוספת לזיקה הריאליסטית של פרוסט תהא בקבלתו על עצמו (ועתה אנחנו כבר בכרך האחרון של הרומן, זה הקרוי "למצוא את הזמן מחדש") את דין הפרישה מהברית ההיסטורית, הניאו-קלאסית והרומנטית, בין הספרות לבין ייצוג המעמד הגבוה. הוא כותב:

"מזה זמן רב למדתי, שלא האיש החכם ביותר, המחונך מכל, או המקושר מכל, אלא זה שמסוגל לשָמֵש מראָה ובזאת לשקף את חייו, ויהיו פשוטים ככל שיהיו, – זה האיש שיהפוך לבֶּרגוֹט [לסופר הדגול, מגיבוריו של פרוסט/ג.ע], […] ובאותה מידה, כלום לא ניתן לומר זאת, וביתר צדק, גם על המודלים של האמן? […] האם העתיד לא ימצא את שירת הבית הנאה והלבוש היפה של זמננו מיוצגים טוב יותר בציורו של רנואר את חדר-העבודה של המו"ל, שארפנטייה, מאשר בדיוקנאות של הנסיכה דה-סאגאן או הרוזנת דה לה רושפוקו, כפי שצוירו בידי קוֹט או שאפּלֶן? האמנים שהעניקו לנו את חזיונות היופי הגדולים מכל ליקטו את יסודותיהם מבתי אנשים שרק בנדיר שימשו כמובילי האופנה של תקופתם."[ב1]

 

אין ספק, שהנימה הסאטירית החריפה, העוברת כחוט השני לאורך כרכי "בעקבות הזמן האבוד" ואשר מכוונת כלפי שרידי האריסטוקרטיה הצרפתית, לא פחות משמכוונת כלפי ההתחזות המגוחכת של המעמד הבורגני השואף לאצטלות האצולה, אין כל ספק שנימה זו תומכת בהכרזתו הנ"ל של פרוסט.

 

בה בעת, נהיר לו לסופר, שהסתגרות ספרותית (ואמנותית אחרת) בתחום ה"סביבה" (והלא "מילייה" הוא מושג יסוד בריאליזם) אינה עונה על האתגר היצירתי הגבוה:

"באשר לתוכן, נובלות עממיות משעממות את העובדים, כשם שספרים שנכתבו במיוחד בעבורם משעממים ילדים. כשאנו קוראים, אנחנו מבקשים להפליג אל מחוץ לסביבותינו,

והפועלים מסוקרנים לגבי נסיכים כפי שנסיכים מסוקרנים לגבי פועלים."[2]

 

יצירת אמנות היא, אם כן, מעשה של הפלגה מהמוכר והידוע אל עבר הלא מוכר והלא ידוע. וזוהי תעודתה: שלא כאמנות הייצוג הריאליסטי המבקשת את "נתח החיים", האמנות הראויה – כך פרוסט – עניינה גילוי, חשיפה. פרוסט מאמץ מין מטאפיזיקה של "סוד החיים", הממתין בסבלנות ליוצר על מנת שיחשפו ביצירתו. זהו סוד שאינו צפון במרחב ה"תופעות" – מרחב הנתונים החיצוניים הנגלים לחושינו ואשר מהווה מושא תצפיתי בעבור הריאליסטן. כי, לפי פרוסט (וברוח הרומנטית), מהותה של המציאות חבויה בעומק המציאות, בפנימיותה החביונית. דברי הסופר מעט קשים לקריאה בגין משפטיו הארוכים והמורכבים, אך המסר ברור:

"…יצירת האמנות קודמת לנו בקיומה, הן משום שהיא הכרחית ומוסתרת והן משום שהיא, מסתבר, כוח טבע, ששומה עלינו לגלותו. ברם, כלום אין גילוי זה, שבכוח האמנות להגשימו, גילוי – שביסודו של דבר – אמור להיות היקר ביותר בעבורנו ואשר לעד נישאר בלתי מודעים לו, הוא חיינו האמיתיים, ממשותנו כפי שחווינו אותה, שפעמים רבות היא כה שונה ממה שאנו מאמינים שהינה, עד כי אנו מתמלאים באושר שעה שאירוע מקרי כלשהו נושא עמו אלינו בחזרה את הזיכרון הממשי? אני מוצא חיזוק נוסף לטענה זו בשקריותה של זו הקרויה אמנות ריאליסטית, אשר לא הייתה בלתי נאמנה לחיים אלמלא העניקו לנו החיים את ההרגל לבטא את חווייתנו בדרכים שאינן משקפות אותה, אך דרכים, שעל אף הכול, אנחנו מקבלים כמציאות למשך זמן קצר מאד."[3]

 

ומעט מאוחר יותר, אותו המסר האנטי-ריאליסטי, אך ביתר שאת: הריאליה האמיתית אינה שוכנת בגילוי החיצוני של פרטי המציאות:

"כיצד תוכל ספרות תיאורית לגמרי להיות בעלת ערך כלשהו, כאשר המציאות שוכנת חבויה מתחת לפני השטח של הדברים הפעוטים מהסוג שהיא מתעדת […], כך שלדברים אין כל פשר לעצמם עד שהמציאות מחולצת מהם? […] כל מה שבכוחו של הדבר הקרוי אמנות 'החיים הממשיים' [קרי: הריאליזם/ג.ע] לעשות הוא לשחזר את השקר באותה אמנות שהיא פשוטה כחיים, אמנות נטולת יופי, הכפלה מתישה ונטולת טעם של מה שעינינו רואות ושכלנו קולט […]. גדולתה של אמנות אמיתית, מצד שני, […] שוכנת בגילוי מחדש, באחיזת מציאות זו ובהכרתה, ותהא רחוקה ככל שתהא מחיי היומיום שלנו […], אותה המציאות שאנו מסתכנים באי-הכרתה קודם מותנו ושהיא, בפשטות, חיינו. חיים ממשיים, חיים שעורטלו סוף-סוף והובהרו, החיים היחידים שנחיו במלואם – זו הספרות. […] זוהי ההתגלות […], שלולא קיום האמנות, הייתה נותרת סוד נצחי בעבור כל אדם."[4]

 

המפתח לכניסה אל סוד החיים הממשיים שלנו הוא, כך רמז לנו פרוסט בקטע המצוטט הלפני-אחרון, "בזיכרון הממשי" שאירוע כלשהו מעורר בנו. שבנו אל עוגיית המאדלן המפורסמת של פרוסט. אכן, אמנות היא היזכרות, אלא שלא בזיכרון-סתם עסקינן, כי אם בזיכרון, שעל פניו הוא זניח, אקראי, חסר כל משמעות, ובה בעת, הוא נושא אותנו – דרך פלא – אל אותו סוד סמוי של מהות חיינו:

"…בהיותי בקומבריי, נוהג הייתי להציב בדריכות כנגד עיני-רוחי דימוי כלשהו שאילצני להתבונן בו, ענן, משולש, צריח-כנסייה, פרח, חלוק-אבן, תוך שאני חש כי אפשר שישנו משהו שונה בתכלית מתחת לסימנים שניסיתי לחשוף בעבר, צורת מחשבה כלשהי שהם תרגמו, כאותם הירוגליפים שבני אדם האמינו שייצגו אך ורק מושאים חומריים. ללא ספק, מאמץ הפענוח היה קשה, אך הוא לבדו העניק לקריאה מידת אמת. […] ניסיתי לפרש את התחושות כסימנים לחוקים ואידיאות רבות, ובאותה עת, לנסות לחשוב, משמע – לדלות מפלג-הצל את שהרגשתי, ולהמיר את הדבר בבן-דמותו הרוחני. ומה הייתה השיטה שנראתה לי כאחת ויחידה, מלבד מעשה האמנות? […] היה זה עניין של היזכרויות מהסוג שאופיינו על ידי צליל המזלג או טעם עוגיית המאדלן […]. חשתי, שהיה זה האות לאותנטיות שלהם. […] אנו חשים בשמחת הממשי שנמצא מחדש."[5]

 

הרי לנו, אם כן, ה"קרדו" האמנותי של מרסל פרוסט, אשר ספק אם נס לחו גם במחוזנו ובזמננו: אמנות ריאליסטית היא הבטחת-שווא, הונאה המתיימרת לתפיסתם של החיים האמיתיים. כי החיים האמיתיים – במידה שנקבל עלינו את עול המטאפיזיקה הזו (שגלגוליה הרומנטיים מצאו ביטוייַם בימי פרוסט בהגותו של אנרי ברגסון, ב"מֶשֶך", אותה זרימת זמן בלתי שכלתנית, שרק באינטואיציה תיקלט) – כן, החיים האמיתיים צפונים מחוץ להתגלותם האמפירית. תעודת האמנות היא גאולת החיים האמיתיים מחביונם, חילוצם בדרך ההיזכרות והפגשתם עמנו בפגישה של אושר: "שמחת הממשי שנמצא מחדש".

 

[1] Marcel Proust, In Search of Lost Time, Vol.4, Sodom and Gomorrah, trans., Peter Collier, Penguin Books, London, 2003, pp. 7, 11.

[1א] Marcel Proust, In Search of Lost Time, Vol.3, The Guermantes Way, trans., Peter Collier, Penguin Books, London, 2003, p. 516.

כל הקטעים המתורגמים לעברית לאורך פרק זה נעשו על ידי המחבר.

[ב1] Marcel Proust, In Search of Lost Time, Vol. 6, Finding Time Again, trans., Peter Collier, Penguin Books, London, 2003, pp.29-28.

[2] שם, עמ' 197.

[3] שם, עמ' 189.

[4] שם, עמ' 204-203.

[5] שם, עמ' 187-186.]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: