בין מוזיקה לציור (בעקבות פרוסט, פרק ו)

           בין מוזיקה לציור (בעקבות פרוסט, פרק ו)

 

 

אני שב לפרוסט, יושב מול מגדל הבנוי משלושת אלפים ומעלה עמודים של ששה כרכי "בעקבות הזמן האבוד" (בתרגומם לאנגלית), מאחוריי – זיכרון ארבעה הכרכים החלקיים בלבד שתורגמו לעברית, ואני ממשיך לדלוק בעקבות היפה והאמנות האבודים. איני משוכנע שמסעי מרתק את ההמונים, אך הזמן (האבוד) אילפני לדבֵּר עם הקומץ, ולו עם אחת בלבד.

 

חלקיותו של התרגום לעברית פטרה אותי מחובת הכרונולוגיה בבואי אל הסֶקְסְטָה הגדולה. אני נוטל אפוא, דרך אקראי, את הכרך החמישי בן שני החלקים – "האסיר" וה"פליט", ונשאב לדואליות הפרוסטית הזכורה שבין האמנות החזותית והמוזיקה. ניתן לקבוע, כמדומה, שבעוד פרקי "הפליט" נוטים לגעת באמנות הפלסטית (ולו בדין התרחשות הפרק השלישי בוונציה), הרי שפרקי "האסיר" עומדים בסימן קונצרט המוזיקה של וֶנטֵיי המנוגן בבית מאדאם ורדורן שבפאריז.

 

אנחנו זוכרים את ונטיי, אותו מלחין בדיוני של פרוסט, בן דמותם האפשרי של גבריאל פורה, או סזאר פראנק, או קאמיל סן-סאן. במאמר קודם תיארנו:

"כך מגיע סוואן לקונצרט בפסנתר וכינור, סונטת-ונטיי, המנוגן בבית סנט-אוורט. פרוסט מקדיש עמודים ארוכים לתיאור המוזיקה והרושם שהותירה על סוואן, וחשוב לו להדגיש לקורא את הקשר בין ייסורי אודט של סוואן לבין המנוגן, ובפרט "הפראזה הקטנה", אותה תיבה מוזיקלית מסוימת שכה כובשת את נפשו: 'הם גרמו לה (לאהבתו לאודט/ג.ע) להופיע בדמות מצב סובייקטיבי שאינו קיים אלא לדידו, ושמציאותו לא אומתה באמצעות שום דבר חיצוני.' הנה כי כן, האהבה לאודט הפכה וירטואלית, כאותה וירטואליות של היפעלות מוזיקלית ו…כאותה וירטואליות של 'סונטת-ונטיי'."[1]

 

עתה, סוואן כבר הלך לעולמו, גם ונטיי כבר מת, והמוזיקה של המלחין מנוגנת באוזני אורחי ה"סאלון" של מאדאם ורדורן, בהם גם המספר המאוהב באלברטין.

 

תגובתו של המספר לקונצרט ניצבת בקוטב המנוגד בתכלית לתיאור הפרוסטי הגרוטסקי את תגובות מאדאם ורדורן למוזיקה של ונטיי. שהגברת, מסתבר, מגיבה גופנית לצלילי המלחין הנערץ, תוך ששוקעת בשרעפיה למין תנומה המלווה בנחירות. ואם נטינו להדחיק את התיאור הסרקסטי, יזכיר לנו אותו פרוסט בהמשך באמצעות הכלבון של המאדאם שנוחר לו אף הוא במהלך הקונצרט… על רקע זה, ניגר הלעג בגלוי מתיאורה של הגברת ורדורן, היושבת לה מעדנות בתסרוקתה המנופחת-למהדרין, כמו הייתה "אלוהות המושלת בטקסיות המוזיקלית, אלת הווגנריות והמיגרנה, סוג של כמעט נורנה (אלילת גורל סקנדינבית/ג.ע) טראגית…"[2]

 

לעומתה, מוצא עצמו המספר אבוד לחלוטין עם תחילת הקונצרט (פרוסט מפרט רביעייה: פסנתר, כינור, צ'לו וקונטרבס. אך, בהמשך הדברים הוא מתייחס ל"שביעייה"), שעה שאין לו מושג מה מנוגן – מי המלחין ומהי היצירה – עד כי, לפתע-פתאום, זכה להארה פלאית, כאותו הלך שתעה בדרכו והנה מצא עצמו על נתיב מוכר המוביל לבית ידידים. שכן, מבלי דעת איך וכיצד, מאתר המספר במוזיקה המנוגנת את הדי הסונטה של ונטיי, כלומר את הפראזה המוזיקלית ההיא-ההיא, שהותירה חותם כה עמוק בסוון בשעתו. אלא, שאין זו אותה סונטה, ואין התיבה אלא רק "נתיב" מרמז לזיהויו של ונטיי כמלחין היצירה, שמעולם לא נוגנה עד אז.

 

משחלפה אבחת ה"התגלות", שב המספר למצוא את עצמו על קרקע מוזיקלית זרה, אך כזו שממלאה אותו שמחה ביופייה האחר. אנא, קראו את התיאור הפיקטוריאלי-אימפרסיוניסטי של המוזיקה:

"בעוד הסונטה פתחה בשחר כפרי צח, כשהיא מפצלת את לובנה הצף אך ורק כדי לחברו לסבך העבה אך הקליל של שיחי יערה וגרניומים לבנים, היצירה החדשה המריאה מבוֹקר סוער על פני מרחבים שטוחים כגון ים, בינות לשקט חומצי, בלב ריק אינסופי, ואז הייתה לשחר ורדרד שהיקום הלא-ידוע הזה החל רוקם לפניי, בעודו נחלץ מהדממה והליל. אור ארגמני חדש זה, אשר כה נעדר מהסונטה הכפרית, הרכה והתמה, צבע את הרקיע כולו, כדרך השחר, בתקווה מסתורית. וזעקה כבר ניקבה את האוויר, זעקת שבעה תווים, ברם כאלה שטרם נשמעו כמותם, שונים לגמרי מכל מה שיכולתי לדמיין, משהו שהוא גם אל-קולי וגם צורם, לא עוד גרגור היונים שבסונטה, אלא משהו שקרע את האוויר…"[3]

 

כך הלך ונמשך הקונצרט, בסימן "אווירה חשמלית, גשומה וקרה", ש"שוטפת את ההבטחה הארגמנית של השחר […] בואך צהרי שמש היוקדת כמעט באושר כפרי כבד."[4] פרוסט, אכן, נדרש לציוריות חזותית, ספק רומנטית ספק אימפרסיוניסטית, בבואו להמחיש את האפקט המוזיקלי, כאשר בהמשך דבריו אף יבטא את חוויית האושר הפרוע שבגילוי הספונטני ההולך ומתגבר באקסטזה ושיכרון-חושים, המזכירים לו פרסקו מוזיקלי ואת מיכלאנג'לו הכבול לסולם, ראשו כלפי מטה והוא מטיח מכחולו בתקרת הקאפלה הסיסטינית.[5]

 

ה"שביעייה" לעומת ה"סונטה": השביעייה לוהבת באדום; הסונטה כולה לבן. השביעייה מתיכה את חלקיקיה באחדות; הסונטה נעה במסלול המשכי וטהור. השביעייה בסימן לחץ וחרדה; הסונטה שקטה והגותית. במונחים ניטשיאניים מוקדמים (תקופת ההשפעה השופנאוארית), דומה שניתן לומר: הסונטה אפולונית ואילו השביעייה דיוניסית. וחרף כל זאת, אומר לנו פרוסט מפי המספר, שתי היצירות גם יחד כמוהן כתפילות לעת שחר. ברם, משמעותית אף יותר התייחסותו של פרוסט/המספר לתיבות השביעייה כבוראות "יקום מקביל", שאותו ביכולתנו לקלוט אך ורק כ"פרגמנטים המפוזרים פה ושם במוזיאונים ובאוספים פרטיים, כיקומו של אלסטיר, וכך המוזיקה של ונטיי הרחיבה, תו אחר תו, נגיעה אחר נגיעה, את הגוונים הבלתי נודעים, שמעל ומעבר לכל מחיר, של יקום בלתי צפוי…"[6]

 

ונטיי הוא המלחין הדגול; אלסטיר הוא הצייר הדגול (הזכור לנו מפרקינו הקודמים בסדרת פרוסט הנוכחית). פרוסט מפגיש את השניים ברובד הרסיסים המרכיבים את מעשה היצירה. זאת ועוד: תהליך היצירה של ונטיי (בדומה לזה של אלסטיר, כפי שנבין להלן), ותהא היצירה אשר תהא, משוחרר מהאנליטי, נמנה על הבלתי-ניתן-לביטוי לשוני וכמו "הודרך במחוזות המלאכים, כך שמסוגלים אנו למדוד את עומקו, אך לא לתרגמו לדיבור אנושי, כשם שרוחות ערטילאיות אין בכוחן לתרגם שעה שנקראו על ידי מדיום ונשאלו על סודות המוות."[7] עדיין ההדים להשקפת שופנאואר על האמנות בכלל ועל המוזיקה בפרט, אך גם הד אפשרי להגותו האסתטית של אנרי ברגסון. פרוסט:

"דומה כי כל אמן גדול הוא אזרח מולדת בלתי נודעת, שאותה אף שכח, מולדת שונה מזו שממנה יפליג אמן גדול אחר אל עבר האדמה."[8]

 

לאזרחות מטאפיזית זו של היוצר אף הדביק פרוסט "סוג של איכות מוסרית, מעין אינטליגנציה גבוהה יותר". קולו של עמנואל קאנט נשמע היטב מבעד לתיווך השופנאוארי (שכידוע, ינק רבות מקאנט): היפה כסמל מוסרי. "האינטליגנציה הגבוהה יותר" אנלוגית, כמובן, להכרה המטאפיזית שמייחס שופנאואר ל"גאון". ועדיין באותו מחוז, אף רעיון זיכרונה של מולדת אבודה ונשכחת, עליו חוזר פרוסט פעם נוספת, משקף את המשקע האפלטוני במחשבת שופנאואר (ההכרה בבחינת היזכרות בעולם האידיאות, ממנו נפלנו). זאת ועוד:

היצירתיות האמנות של ונטיי (ואלסטיר, כפי שניתן להבין) נידונה לשכון אך ורק ברובד חווייתי המשותף לבני האדם (עקרון "תמימות הדעים האסתטית", שקאנט אחז בו כאידיאל מבוקש), ולפיכך – רובד "נטול כל חפץ-עניין לאיש ("נטול אינטרס", כך במקור/ג.ע). קולם של קאנט ושופנאואר ממשיך להישמע בעוז.

 

ופעם נוספת, השוואת המוזיקה לציור: כי את הגיגיו השופנאואריים-קאנטיים בתחום הצלילים מסכם פרוסט/המספר במילים – "בדומה לצבע בעבור הצייר".[9] או, מיד בסמוך: "אמנותם של ונטיי ואלסטיר, החושפת בגווני הספקטרום את האיפור האינטימי של אותם עולמות הקרויים בפינו 'אינדיווידואלים' ואשר אותם לעולם לא נכיר אלמלא האמנות."[10] את כל זה, מוסיף פרוסט/המספר, ביכולתנו להגשים בזכותם של "מין אלסטיר או ונטיי, שביחד עמם ודומיהם יכולים אנו לעופף מכוכב לכוכב."[11]

 

מה פלא, שהמספר חש בתום הקונצרט "כמלאך שצנח מעינוגי גן-עדן למציאות נטולת משמעות. […] תהיתי אם אין המוזיקה מהווה דוגמא אחת ויחידה […] לאפשרות ניתוחן של אידיאות […], לתקשורת בין נשמות."[12]

 

מוזיקה ואמנות בכלל בבחינת תקשור בלתי שכלתני עם עולם האידיאות. על החתום: אפלטון ("פיידרוס"), שופנאואר ("העולם כרצון וכדימוי").

 

 

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "פרוסט, אהבה ומוזיקה", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת", 2016.

[2]. Marcel Proust, In Search of Lost Time, Vol.5, The Prisoner, The Fugitive, tran. Peter Collier, London, 2003, p.228.

תרגום לעברית: המחבר.

[3] שם, עמ' 229.

[4] שם, עמ' 230.

[5] שם, עמ' 233.

[6] שם, עמ' 234.

[7] שם, עמ' 235.

[8] שם, שם.

[9] שם, עמ' 236.

[10] שם, שם.

[11] שם, עמ' 237.

 

 

[12] שם, שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: