ה נ א ת ה א מ נ ו ת

                         ה נ א ת   ה א מ נ ו ת

 

תקופת-מה סברתי, שגילי המכובד – ועמו ה- blazé המצטבר וגואה – הוא האחראי לאובדן ההנאה שלי מאמנות. מאוחר יותר, תליתי את האשם במצבי הקיומי המסוים, ודומה שאף שאבתי נחת-מה מהתירוץ הזה – אובדן החשק המהול בחמצמצותה של תפלות – ונמצאתי מתרחק ממרחבי האמנות, הללו שפעם הסבו לי הנאות, שלא לומר עונג.

 

אך, עתה, בעקבות רולאן בארת של "הנאת הטקסט" (1973), חיבור שיש בו הרבה מהמופלא לצד עוד יותר מהסתום, דומני שבכוחי להנהיר לעצמי ולאחרים את פשר היפסדותה של הנאתי מהאמנות המזדמנת, ובו בזמן, להאיר כושר התענגות נדיר שעודנו פועם בי באמנות אחרת.

 

אציג, תחילה, בפישוט המקור כמובן, את מחשבת בארת בנושא:

 

ראשית כל, תנאי לחוויית הנאה מקריאה הוא, ש"הטקסט שאתה כותב חייב להוכיח לי שהוא חושק בי."[1] עסקינן במעין יחסים "ארוטיים" בין הטקסט לבין הקורא, מאחר ש"הטקסט הוא אובייקט-פֶטיש והפטיש הזה חושק בי."[2] וכבר עתה ברור, ש"הנאת הטקסט" היא סוג של הנאה ארוטית. אלא, שיותר מזרימה הרמונית, אורגנית ואחדותית בין החושק והנחשק, תנאי להנאה מהטקסט, אומר לנו בארת, הוא נוכחותה של נוירוזה מסוימת בטקסט. פירושה של נוירוזה טקסטואלית זו היא "שבירוּת מסוימת"[3], מתח בין שני קטבים: האחד, "מהוגן, קונפורמיסטי, פלגיאריסטי (מדובר בהעתקת הלשון במצבה הקנוני…)"; והשני, "נייד, ריק […] המקום שבו ניכר מות השפה."[4] לקראת סוף חיבורו יזהה בארת את הקוטב הנייד הזה של "מות השפה" עם החדש: "להתענג איני יכול אלא על החדש המוחלט, שכן רק החדש מערער (מפריך) את התודעה…"[5]

 

המתח המענג הנדון שבספרות, מבהיר בארת, אינו מסמן הרס, אלא "מקום של אובדן", סוג של שסע ונתק שנתקף בו הקורא בשיא ההתענגות. השסע הזה מובהר מעט בהמשך עיונו של בארת, משטוען כי "…מקור ההנאה או דימויה מעמת כאן שני קצוות פרוזאיים: הוא מנגיד את המסייע לגילוי הסוד עם המעכב אותו. […] הקצב המתהווה בין מה שאנו קוראים לבין מה שאיננו קוראים הוא היוצר את הנאתם של סיפורים גדולים."[6] וביתר שאת: "לכן, מה שמהנה אותי בסיפור […הוא] הפגימות שאני מטיל במעטפתו היפה."[7]

 

טקסט מענג, לימד רולאן בארת, הוא "כזה המותיר אחריו אובדן, עוכר שלווה".[8] העונג – אותו מושג החומק מכל הגדרה ("העונג הוא בל-ייאמר, אסור-אמירה", קובע בארת בעקבות לאקאן[9]) – קיצוני ותובעני יותר מההנאה: "שטקסט העונג פורץ […] תמיד כשערורייה (כצליעה), שהוא תמיד עקב של שסע […]. סובייקט שסוע, אשר, באמצעות הטקסט, מתענג בעת ובעונה אחת על מוצקות האני שלו ועל נפילתו."[10] וזהו "אופייה הא-חברתי של ההתענגות: […] הכול אובד כמקשה אחת. תהום הנשייה של החשאיות, אפלת הקולנוע."[11]

 

עד כאן, בפישוט קרימינאלי, מחשבת ר.בארת בנושא "הנאת הטקסט". מחשבה כלל וכלל לא פשוטה. אף מחשבה פרדוקסלית (פרה-דוקסה: מחוץ לדעה הרווחת) המטמיעה את הכאב, שלא לומר המוות, בלב לבה של ההתענגות. הערה חשובה: בארת כותב על התענגות מטקסטים מופתיים – כאלה של פרוסט, פלובר, בלזק וכיו"ב – ולא על התענגות ממאמרים עיתונאיים, מ"רומאנים למשרתות", אף לא מאינספור הנובלות הספרותיות הנולדות מדי יום. לא, בארת נוטל אותנו אל הפסגות הגבוהות-שבגבוהות ומאבחן בהן את ה"אין שלם יותר מעונג שבור". לכן, אצהיר מראש, שדיאגנוזת העונג האמנותי הממתינה לנו בהמשך דברינו לא תהייה שימושית במהלך רוב מוחלט של ביקורינו בגלריות הישראליות: אנחנו מדברים על יצירות מופת נדירות.

 

 

עוד בשלהי שנות ה- 60 קראנו בשקיקה את טענתו של פיטר ברוק ("החלל הריק", 1968) בדבר הפגימה, השריטה המסוימת בחליל שהיא תנאי לצליל העילאי של החליל. אך, בארת לקח אותנו רחוק יותר לעומקם של דברים, אל שניות המודע והתת-מודע של חוויית היצירה, אל "עיקרון העונג" הפרוידיאני הפוגש בדחף המוות. הא בהא תליא, אמר לנו בארת ומיקם את "הנאת הטקסט" בשבר בין השניים.

 

ומכאן, לאפשרותה (או אי-אפשרותה) של ההנאה מהאמנות הגדולה:

 

אני מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה חוויתי באמנות הישראלית את השסע, הפגימה והאבדון הנ"ל של בארת. איני יודע אם יש לתלות עובדה זו בוויתור הפוסט-מודרני על החדש ובנהייה אחר ה"ניאו" וה"רטרו". אך, עמידה מול "מות השפה", דהיינו – פגישה עם יצירה שמאגדת בתוכה, הן את שפת האמנות המוכרת והן את קריסתה ואובדן תוקפה של שפה זו – עמידה מבוקשת כגון זו מעלה בי אך געגועים נוסטלגיים לזמנים ומקומות רחוקים. יצירות האמנות שאני פוגש בעשורים האחרונים – רובן נטולות "נוירוזה", רובן אינן מפריכות את תודעתי, אלא – לכל היותר – מרפדות את התודעה "שראתה הכול". תחושת אובדן בשיא ההתענגות? אפיונים אורגזמיים שכאלה איני יכול אף לדמיין בהקשר לביקוריי בגלריות. בכלל, את הארוס, במידה שעודנו רלוונטי, חדלתי לבקש בחללי האמנות העכשוויים. כי פה לא עוד ממתינות לי יצירות "החושקות" בי, ובהתאם, לא מושאי פֶטיש הם הציורים/פסלים/מיצבים/צילומים/סרטי וידיאו/מיצגים וכו'. רוב יצירות האמנות שנוצרות כיום "חושקות" רק בעצמן, נרקיסיזם שהאורגזמה היחידה הנלווית לו היא אונניסטית. אלו הן יצירות שאינן צופנות סוד בעבורי, אין בהן את זה שאינו מתגלה במהלך הצפייה בהן. הן "שקופות", ברורות מאליהן, מבלי שיאתגרו את תשוקתי לגירוש האפלה.

 

לא, רוב-רובן של עבודות האמנות דהיום אינן עוכרות את שלוותי, אין בהן שערורייה "נוירוטית", ששורשה בשסע בין הנודע לבלתי נודע, בין היש הנגלה ביצירה לבין האין הגלום בה כמרבץ עלום. בארת אבחן את השסע הזה כ"פגימה" בשלמותו של הטקסט, ואילו ברובד פחות פוסט-סטרוקטורליסטי נדבר על "אניגמה" שיצירת אמנות דגולה מטמיעה בתוכה. זו ה"פגימה" האניגמאטית שעודני מצליח, השבח לאל, לחוות בעומדי מול תפנים של ורמיר, או מול דיוקן עצמי מאוחר של רמברנדט, או מול המשפחה הקדושה של דה-וינצ'י, או מול המדונה של רפאל, או מול תמונות קדושים אחרים של פרא-אנג'ליקו, וכו'.

 

יצירת אמנות מענגת אינה פטפטת, גם אינה גראפומניה של סימני צבע וצורה, אף לא עשייה מיומנת. לבטח, יצירת אמנות מענגת אינה כזו שרק עושה לך טוב בעיניים, כזו שמנעימה את מבטך. לא, יצירה מענגת שורשה ביצר, וכשהיא מאותתת את ה"חשק" בי (כלומר, בצופה) – היא מסמנת הכרח, דחיפות, קריאה למבטי. גם כשהיא מצהירה בסגנונה את ה"לאחר יד", היא נתבעת לקריאה ולקול ((call. זו הקריאה שביכולתי לקלוט ברגע כניסתי למוזיאונים הגדולים של ה"אולד מאסטרס", קריאה שמדריכה אותי באחת אל יצירות אלו ולא אל יצירות אחרות. אך, מה שבארת לימד הוא, ש"יצר מין" ו"יצר מוות" פועלים זה לצד זה ביצירה המענגת: מה שתחילתו "פיתוי" פטישיסטי, המשכו חוויית היעדרות, אין, מוות, וסופו תחושת האבדון ה"אורגזמית", שהיא הברית המרבית בין מין ומוות, ברית שבסימן שבר, כאמור. נדמה לי, שבכוחי לאתר בתוכי את הזיווג השבור הזה:

 

הנה אני צופה ב"רייקסמוזיאום" שבאמסטרדם בציורו המופלא של יאן ורמיר, "אישה בכחול קוראת מכתב" (1664-1663). תחילה, ה"קריאה" אליי: התכלת הקסומה, אותו לפיס לזולי המאופק של אפודת האישה, הנענה בבז'ים ובנצנוצי הזהב של כפתורי הריפוד על הכיסאות (הכחולים אף הם). והצל השחור והכבד בפינה שמאלית תחתונה, העונה תשובתו האפלה והמסתורית לפתיחות הגאה של המפה (הולנד ופריזלנד המערבית) התלויה על הקיר וחוגגת את ניצחון התבונה והכוח האנושיים על אימי הטבע. די לי בנתוני פתיחה אלה כדי למלא את נפשי בשניות של המשיכה להתמזגות עם הציור ושל החידה המרה שהוא חד לנו, שם במחוזות הצל. ורק אחר כך, החידות האחרות: כיצד זה שלאישה הקוראת אין צל, שלא כשאר מושאי החדר? והאם היא בהריון? וממי המכתב ומה כתוב בו? ומה בהול כל כך במכתב, שגרם לה לחדול מהתפרכסותה (ענק הפנינים שלה עודנו על השולחן)? ומה נרמז לנו בשני הכיסאות הריקים?

 

השלווה המושלמת הנחה על הציור, האור הרך והמלטף המופז משמאל לימין (ומקורו אינו נראה), כולם עוטפים את התפנים ואת האישה (ואותי, הצופה) בחסד המאחד את הטוב, האמיתי והיפה. היופי כה רב עד כי מכאיב, מתחכך בתוגה הגלומה במפגש חזותי זה. אכן, הנועם שמשרה הציור מהול כל-כולו במין הרפיה מסתורית, גאולה ממצוקות היומיום, טבילה בעולם שכולו טוב, מוות רחום. הנייחות הגמורה של האישה, הרהיטים, ה"מחסומים" שמקיפים את גופה, ממזגים את החידלון עם גילה הצעיר של העלמה ופרי-הבטן שהיא נושאת (ככל הנראה) בבטנה. פוטנציאל החיים, פוטנציאל התנועה (המסעות אל המרחבים הגיאוגרפיים שמסמנת המפה), גם פוטנציאל פתרון החידות של הציור, פגש בשלילתו הטוטאלית, זו האפלה, העיוורת, הכבדה, האטומה, שם למטה משמאל.

 

ככל שאמשיך להתבונן בציור הנהדר הזה, כן אחווה את השבר, את השסע, את שניות התענוג והכאב, את השאלות ואת השתיקות, שרק יצירות נדירות בכוחן להעניק לי.

 

כלום נגזר עליי להשלים עם נדירוּת זו, משמע להשלים עם היעדר "הנאת האמנות" בכאן/עכשיו של חיי?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] רולאן בארת, "הנאת הטקסט/וריאציות על הכתב", תרגום: אבנר להב, רסלינג, תל אביב, 2004, עמ' 11.

[2] שם, עמ' 27.

[3] שם, שם.

[4] שם, עמ' 12.

[5] שם, עמ' 37.

[6] עמ' 15.

[7] שם, שם.

[8] שם, עמ' 17.

[9] שם, עמ' 23.

[10] שם, עמ' 22.

[11] שם, עמ' 36.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: