Archive for דצמבר 20th, 2016

דצמבר 20, 2016

ה נ א ת ה א מ נ ו ת

                         ה נ א ת   ה א מ נ ו ת

 

תקופת-מה סברתי, שגילי המכובד – ועמו ה- blazé המצטבר וגואה – הוא האחראי לאובדן ההנאה שלי מאמנות. מאוחר יותר, תליתי את האשם במצבי הקיומי המסוים, ודומה שאף שאבתי נחת-מה מהתירוץ הזה – אובדן החשק המהול בחמצמצותה של תפלות – ונמצאתי מתרחק ממרחבי האמנות, הללו שפעם הסבו לי הנאות, שלא לומר עונג.

 

אך, עתה, בעקבות רולאן בארת של "הנאת הטקסט" (1973), חיבור שיש בו הרבה מהמופלא לצד עוד יותר מהסתום, דומני שבכוחי להנהיר לעצמי ולאחרים את פשר היפסדותה של הנאתי מהאמנות המזדמנת, ובו בזמן, להאיר כושר התענגות נדיר שעודנו פועם בי באמנות אחרת.

 

אציג, תחילה, בפישוט המקור כמובן, את מחשבת בארת בנושא:

 

ראשית כל, תנאי לחוויית הנאה מקריאה הוא, ש"הטקסט שאתה כותב חייב להוכיח לי שהוא חושק בי."[1] עסקינן במעין יחסים "ארוטיים" בין הטקסט לבין הקורא, מאחר ש"הטקסט הוא אובייקט-פֶטיש והפטיש הזה חושק בי."[2] וכבר עתה ברור, ש"הנאת הטקסט" היא סוג של הנאה ארוטית. אלא, שיותר מזרימה הרמונית, אורגנית ואחדותית בין החושק והנחשק, תנאי להנאה מהטקסט, אומר לנו בארת, הוא נוכחותה של נוירוזה מסוימת בטקסט. פירושה של נוירוזה טקסטואלית זו היא "שבירוּת מסוימת"[3], מתח בין שני קטבים: האחד, "מהוגן, קונפורמיסטי, פלגיאריסטי (מדובר בהעתקת הלשון במצבה הקנוני…)"; והשני, "נייד, ריק […] המקום שבו ניכר מות השפה."[4] לקראת סוף חיבורו יזהה בארת את הקוטב הנייד הזה של "מות השפה" עם החדש: "להתענג איני יכול אלא על החדש המוחלט, שכן רק החדש מערער (מפריך) את התודעה…"[5]

 

המתח המענג הנדון שבספרות, מבהיר בארת, אינו מסמן הרס, אלא "מקום של אובדן", סוג של שסע ונתק שנתקף בו הקורא בשיא ההתענגות. השסע הזה מובהר מעט בהמשך עיונו של בארת, משטוען כי "…מקור ההנאה או דימויה מעמת כאן שני קצוות פרוזאיים: הוא מנגיד את המסייע לגילוי הסוד עם המעכב אותו. […] הקצב המתהווה בין מה שאנו קוראים לבין מה שאיננו קוראים הוא היוצר את הנאתם של סיפורים גדולים."[6] וביתר שאת: "לכן, מה שמהנה אותי בסיפור […הוא] הפגימות שאני מטיל במעטפתו היפה."[7]

 

טקסט מענג, לימד רולאן בארת, הוא "כזה המותיר אחריו אובדן, עוכר שלווה".[8] העונג – אותו מושג החומק מכל הגדרה ("העונג הוא בל-ייאמר, אסור-אמירה", קובע בארת בעקבות לאקאן[9]) – קיצוני ותובעני יותר מההנאה: "שטקסט העונג פורץ […] תמיד כשערורייה (כצליעה), שהוא תמיד עקב של שסע […]. סובייקט שסוע, אשר, באמצעות הטקסט, מתענג בעת ובעונה אחת על מוצקות האני שלו ועל נפילתו."[10] וזהו "אופייה הא-חברתי של ההתענגות: […] הכול אובד כמקשה אחת. תהום הנשייה של החשאיות, אפלת הקולנוע."[11]

 

עד כאן, בפישוט קרימינאלי, מחשבת ר.בארת בנושא "הנאת הטקסט". מחשבה כלל וכלל לא פשוטה. אף מחשבה פרדוקסלית (פרה-דוקסה: מחוץ לדעה הרווחת) המטמיעה את הכאב, שלא לומר המוות, בלב לבה של ההתענגות. הערה חשובה: בארת כותב על התענגות מטקסטים מופתיים – כאלה של פרוסט, פלובר, בלזק וכיו"ב – ולא על התענגות ממאמרים עיתונאיים, מ"רומאנים למשרתות", אף לא מאינספור הנובלות הספרותיות הנולדות מדי יום. לא, בארת נוטל אותנו אל הפסגות הגבוהות-שבגבוהות ומאבחן בהן את ה"אין שלם יותר מעונג שבור". לכן, אצהיר מראש, שדיאגנוזת העונג האמנותי הממתינה לנו בהמשך דברינו לא תהייה שימושית במהלך רוב מוחלט של ביקורינו בגלריות הישראליות: אנחנו מדברים על יצירות מופת נדירות.

 

 

עוד בשלהי שנות ה- 60 קראנו בשקיקה את טענתו של פיטר ברוק ("החלל הריק", 1968) בדבר הפגימה, השריטה המסוימת בחליל שהיא תנאי לצליל העילאי של החליל. אך, בארת לקח אותנו רחוק יותר לעומקם של דברים, אל שניות המודע והתת-מודע של חוויית היצירה, אל "עיקרון העונג" הפרוידיאני הפוגש בדחף המוות. הא בהא תליא, אמר לנו בארת ומיקם את "הנאת הטקסט" בשבר בין השניים.

 

ומכאן, לאפשרותה (או אי-אפשרותה) של ההנאה מהאמנות הגדולה:

 

read more »