זמן הפלקט

                                 זמן הפלקט!

 

הימים האחרונים החריפו את השאלה והפכוה לדחופה מתמיד: אמנות או פלקט? בעצם, השאלה המדויקת יותר היא: אמנות טובה או אמנות פלקטית? כי, החל מאותה גברת מעורטלת עם פני האיילת, שצייר הסטודנט ים עמרני ב"שנקר", הַמְשך בפסל נתניהו של זהב שהציב איתי זלאיט ב"כיכר רבין" וכלה בכרזות של חבל-התלייה ב"בצלאל", נקלענו פעם נוספת לדילמה הזקנה והחבוטה של האמנות הפוליטית: מה כוחה הפוליטי-חברתי של האמנות ומהו המס ששומה עליה לשלם אם ברצונה להיות אפקטיבית ברמה פוליטית-חברתית? ההיסטוריה לימדה אותנו: אם בחרת באמנות פוליטית אפקטיבית (אפקטיביות: פרובוקציה, שערורייה, טלטול, ויכוח – כולם לטווח קצר, אף לא אחד מהם משנה השקפות, לכל היותר מעצים ומלכד את השבט האידיאולוגי המסוים מכאן או משם), ובכן – אם אמנות פוליטית אפקטיבית, כי אז אין מנוס מהמס: פלקטיות.

 

מה פירוש פלקטיות? פשטות בצורה ובדימוי, פשטנות במסר, משמע – אי-מורכבות, דרמטיות, ישירות, ללא פיתולי שכל ודקויות, ללא מישורי פשר נסתרים, ללא כל צורך בידע אזוטרי פילוסופי או אמנותי. בקיצור, כל מה שמקובל כאמנות טובה בעולם האמנות מן הדין שיימחק ברגע בו בחר האמן להיות פוליטי-אפקטיבי בעבודתו.

 

וכי מדוע שנקרא לדבר הזה "אמנות"? רק מהסיבה האחת והפשוטה: הדבר נוצר בידי מי שמוכר כאמן (ואפילו כפרח-אמנות), מי שנמנה על ציבור האמנים ו/או על ממסד אמנותי (מאקדמיות ועד מוזיאונים), או שיצירתו מאופיינת ביסודה בתכונות של מה שנהוג לזהות כ"אמנות" – פסל, ציור, עיצוב גראפי וכו'. ועוד נזכיר: להיות "אמנות" אין בהכרח פירושו "להיות אמנות טובה". גם אמנות פלקטית עודנה אמנות, ואפילו אם כוחה ייבחן בכלים שמחוץ לדיסציפלינה האמנותית.

 

אני כבר שומע את הקולות: "מדוע הפיצול הזה שאתה מפצל – או אמנות טובה או אמנות פוליטית אפקטיבית?! וכי לא שמענו על "גרניקה" של פיקאסו; על ציורי המלחמה המחאתיים של אוטו דיקס, לודוויג קירשנר וכו'; על "ליזיסטרטה" של אריסטופנס, "הפרסים" של אייסכילוס, ועוד?! אמנות פוליטית יכולה-גם-יכולה להיות אמנות טובה!" אלא, שלא כך: דבר אחד הוא הרמת קול הקינה שלאחר האסון, גריפת סימפטיה אוניברסאלית ערטילאית, ודבר אחר הוא התערבות של ממש (ויהיה הממש הזה קלוש) בהיסטוריה, במקום הקונקרטי ובזמן אמת (במקרה ששכחתם: "גרניקה" לא השיבה אחורנית ולו חייל אחד של פרנקו; הצגת "הפרסים" לא יכולה הייתה לשנות במאומה את תבוסת אתונה ואת מכאוביה; הציורים האקספרסיוניסטיים הגרמניים לא צמצמו את הטבח של מלה"ע ה- 1 ולו באדם אחד. גם לא אחד ולא שניים מאמני האוונגרד, שהתגייסו למלחמה זו, נטבחו עם כל השאר).

 

מתי התערבה האמנות הפוליטית בהיסטוריה החיה? רק מ- 1830 בקירוב ואילך, כלומר רק מרגע הולדת האוונגרד, שהוא גם רגע ההפרדה בין "אמנות למען אמנות" לעומת האוטופיזם של "אמנות למען החברה". כשהייתה זו "אמנות טובה" היא ייצגה בריאליזם את הגופות השרועות סמוך למתרס ברחוב פאריזאי (ארנסט מסונייה, הבריקאדה, 1848), את לוחמי החירות השועטים (אז'ן דלקרוא, "חירות מובילה את העם", 1830) ואת המורדים הנידונים המוצאים להורג (פרנציסקו גויא, "3 במאי 1808", 1814) ועוד. אך, שוב, הייתה זו אמנות שזינבה אחרי האירועים, אחרי המהפכות והמרידות, וכוחה בסימפטיה ההומניסטית-אוניברסאלית המופשטת שהיא מעוררת בנו, יותר מאשר בהתנעה לפעולה בזמן אמת ובמקום ספציפי. גם ציורי הקיר ההרואיים-חברתיים-מרקסיסטיים של דייגו ריברה נוצרו כבר בחסות הממסד הקומוניסטי במכסיקו, גם אם האמן צייר עם אקדח למתניו. ומאייקובסקי וברכט? נו, טוב, הוויכוח הידוע: האם היה ברכט אפקטיבי במחזותיו והצגותיו מבחינה חברתית-פוליטית, חרף כל התגייסותו וחרף כל אמצעי הניכור שלו? האם, בסופו של דבר, אמא קוראז' היא מודל לאמפטיה רגשית אוניברסאלית, או מודל להתייצבותנו המעשית נגד מלחמות? וכלום לא נתבע ב.ברכט הוא עצמו לפלקטיות בשירתו ובמחזותיו, כזו ששיאה ב"מחזות הלימוד" שלו?

 

רק רגע: ואלתרמן של "הטור השביעי"? בסדר, גם אם לא אתקשה להצביע על פלקטיות יחסית של שירים אלה לעומת שירי "כוכבים בחוץ" מ- 1938, אתרצה לפשרה מסוימת: לשירה ולמשוררים הכוח היחסי, לעומת האמנים החזותיים, למצוא את "שביל הזהב" בין שירה טובה לבין שירה פלקטית. אני חושב, כמובן, על לורקה, על פבלו נרודה, על נזים חיכמת, או על אלתרמן ואלכסנדר פן. למילה יתרונה החברתי-פוליטי, ועל זאת כבר עמד ז'אן פול סארטר ב- 1940 ב"ספרות מהי?" שלו. ועם זאת, האם רק נדמה לי, שבעשרות השנים האחרונות, חל פיחות גם בכוחה הפוליטי של השירה, וראו שיריהם הפוליטיים של נתן זך ויהודה עמיחי? ואולי לא: ראו האפקט היחסי של משוררי "ערס פואטיקה", המוכיחים בדרכם את תזת הפלקטיות.

 

אולי גם לאנשי תיאטרון היתרון הפוטנציאלי המסוים בתחום הנדון. אני חושב על חברי ה"ליווינג תיאטר" האמריקאיים החוברים לאנשי ה"אודאון" הפאריזאי במאי 1968. ואני חושב על אנשי התיאטרון באביב 1989 שבפראג ועל תרומתם לקידום "מהפכת הקטיפה": השביתה שהכריזו התיאטראות ב- 18 בנובמבר אותה שנה, כאשר אולמות התיאטרון הפכו לאולמות דיונים פוליטיים סוערים. ואני מודע לעובדה, שיותר משהותירו הצגות תיאטרון את האפקט המבוקש, הייתה זו עצם ההתגייסות של אנשי התיאטרון למחאה החברתית. כי, גם בתחום השירה וגם בתחום התיאטרון, עיקר האפקט החברתי-פוליטי הוא בעצם ההתגייסות של פיגורות מוכרות ואהודות מתחום התרבות. ואין לי ספק, שהאפקט היחסי של "גרניקה" נבע אף הוא ממעמדו הבינלאומי הרם של פיקאסו בשנת 1937. בה בעת, אמנות המחאה הפוליטית של יגאל תומרקין ("הוא הלך בשדות", 1967), משה גרשוני ("הבעיה של הציור היא הבעיה הפלסטינית", 1977), דויד ריב ("אריק אוכל ילדים", 2002) ועוד כמה מנכבדי האמנות הישראלית, לא הותירה כל עקבות מחוץ לעולם האמנות.

 

חזרתי אל האמנות החזותית. אם חפצה האמנות הזו לפעול פעולתה הדמוקרטית בעלת התוקף בזמן אמת, היא נתבעת לחרוג מבית הכלא של "עולם האמנות", לצאת אל הרחוב, להשיל מעליה תחכומי צורה ותוכן ולהיות פלקטית: כרזות על קירות פאריז ב"מהפכת מאי" 68, סיסמאות בערבית על כתלי מחנות פליטים ו/או על חומת ההפרדה בישראל, קשירת מטפחות על עיניהם של כמאה פסלי מנהיגים ברחבי ריו-דה-ז'נרו, פסלי העירום של דונלד טראמפ, פסל מוזהב של נתניהו.

 

"אמנות גרילה" – זוהי האופציה האחת והיחידה של אמנות פוליטית אפקטיבית, שהיא גם אמנות דלה-מרצון מכל בחינה אמנותית אחרת: לפעול במרכז שטח הומה-אדם; להשאיר בחשאי דימוי חזותי "מפוצץ" (מזעזע, מקומם, או מלהיב-מלכד); לנקוט במדיום זול ונגיש – הדפסה ידנית, תרסיס, קל-קר וכו'; ולהיעלם. שום ביטוי אישי, שום סמליות החורגת ממטפורת המחאה המפורשת, או מהדימוי הקריקטורי הסאטירי. ואין מקום לחתימה אישית. כי בהתגייסותך האמנותית-פוליטית-אפקטיבית התפטרת זמנית מקהל האמנות הסגור והמצומצם ושייכת עצמך לציבור הרחב ולאידיאולוגיה קולקטיבית על-אישית כזו או אחרת. ושעה שבידלת עצמך מקהל האמנות, אל תצפה לביקורת אמנות, לשיפוט אמנותי, לקריטריונים אמנותיים,לציפיות אמנותיות. צפה אך ורק להלם החברתי, לריקושטים החברתיים, אולי גם לזימון לחקירה.

 

ובל תהייה תמים: יומיים-שלושה והאפקט תם כלא-היה. אין לצפות ליותר מזה: גלי הדף, גלים קצרים, כזה הוא התדר של האמנות הפוליטית האפקטיבית.

 

ומתי שעתה של אמנות פוליטית אפקטיבית, כלומר הפלקטית? עתה היא השעה: משנתגלתה האמנות – זו שבגלריות ובמוזיאונים – במערומי רפיסותה ושתיקתה; משנָדַם כמעט כליל קול האופוזיציה בחברה, והרוב הדומם מתערסל בדממתו; משהגיעו מים עד נפש ברובדי ההומאניות והמצוקות החברתיות; ומשהכיבוש חוגג יובל.

 

עתה הוא זמנו של הפלקט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: