BPI

B P I                                  

 

יש מה שקרוי Bad Painting"" ויש מה שאני קורא "Bad Painting Indeed" (להלן, BPI). אצלנו, אוהבים לאהוב את ה"Bad Painting", אך כלל איני בטוח שיודעים או מהינים אצלנו להבחין בינו לבין ה- BPI, כשם שלא תמיד יודעים אצלנו להבחין בין "דלות חומר" בבחינת איכות אמנותית גבוהה לבין "דלות חומר" שהיא סתם דלות אמנותית. וכבר ראינו במוזיאונים שלנו "משורר דלות" נודע שזוכה לגיפופים.

 

בעיה: אין בנמצא מערך כלים שימושיים להבחנת BP מ- BPI: ההבחנה בין השניים מוקנית אך ורק בזכות ותק-המבט ביצירות אמנות, עידונו של המבט, רגישותו, שחרורו מדעות קדומות והיפתחותו לעוז השיפוט. וגם אם אני מסתכן ברהב, אתיימר לטעון כנגד מספר ציירים ישראליים, חביבי המערכת וזוכי הפרסים, שציורם, הנוקט ב- BP, הוא לא יותר מאשר BPI. בה בשעה, לא אהיה אמיץ מספיק, או גס-רוח מספיק, בכדי לציין שמות מפורשים. את זאת אותיר לקוראים.

 

כאשר טבעה מארשה טאקר ב- 1978 את המונח "Bad Painting" היא יישמה אותו על 14 אמני התערוכה שאצרה ב"מוזיאון החדש" שבמנהטן. רוב אמניה של טאקר היו בלתי מוכרים והיא אבחנה ביצירתם מפגן של חוסר-כבוד, מהול בהומור פארודי ובאיקונוקלזם, כלפי שפות האמנות ה"מכובדות" – החל באלו הקלאסיות וכלה באקספרסיוניסטיות. בלשון האוצרת, הכותרת "ציור רע" היא – "…כותרת אירונית ל'ציור טוב', שאומרת דפורמציה של הפיגורה, ערבוב מקורות אמנותיים היסטוריים עם מקורות לא-אמנותיים (קיטש, או מד"ב, או איורים בנאליים, או קומיקס וכו'/ג.ע), ותוכן פנטסטי ולעגני." "ציור רע", טענה טאקר, מפנה גבו במפגיע לייצוג המדויק ולמוסכמות האמנותיות הנהוגות, שעה שנפתח למצחיק, למרגש ואף לשערורייתי (בכל הנוגע לתקנים של 'טעם טוב'). ובכל הקשור לזיקת ה- BP ל"ציור נאיבי" או ל"אמנות חיצונית" ((Outsider Art, יותר משעסקינן בציור נאיבי, הכוונה היא לציור הנוקט בסגנון כמו-נאיבי וכמו-חובבני.

 

אנחנו שמים לב: מארשה טאקר לא באה לאשר ציור קלוקל והיעדר כישרון ציורי. בעבורה, ה- BP הוא סוג ציור המתקומם כנגד הציור ה"מבורך", קָץ בו, ובתור שכזה, הוא מניח את הציור ה"מבורך" ברובד הסמוי של הציור ה"מקולל". ואכן, כשאנחנו בוחנים את ציוריהם של אמני תערוכת "ציור רע" מ- 1978 – ג'ואן בראון, וויליאם קופלי, ניל ג'ני, ג'ודית לינהרס וכל השאר – אנו מוצאים עצמנו מתבוננים בעבודות של ציירים רבי יכולת, אפילו וירטואוזים, שהידע הציורי שלהם ניכר מאד מתחת לחזות הכמו-אילוסטרטיבית/נאיבית/פרימיטיביסטית וכו'. כמו-!

 

אצלנו, ציורו של שי אזולאי מסביבות 2010 הוא מקרה מובהק של BP במובנו החיובי והאיכותי, כי זהו ציור שמשכנע אותנו ב"כמו-" של האמן הדיליטנט, שלאמתו של דבר, הוא אמן וירטואוזי.

 

כשעלה מיכאל סגן-כהן לתודעה הציבורית עם ציוריו המדרשיים, התקבל סגנון ציורו כ- BP. בתור אחד הראשונים שהציגו את יצירתו (1981, "אולם", בית האמנים, ירושלים), ולבטח בתור ראשון קוני ציוריו (הגם שהדיפטיכון הזעיר והנפלא שלו, "מי-כ-אל", שאותו קניתי מהאמן בניו-יורק, נגנב במהלך הצגתו בתערוכה שאצרתי בקפה "טעמון", ירושלים, 1986), אני מרשה לעצמי לציין, שציורו של מיכאל סגן-כהן, יותר משהיה BP, היה BPI. ואף על פי כן, עבודותיו של מיכאל סגן-כהן היו והינם, בחלקם הגדול, יצירות אמנות מרתקות, בזכות הדעת והחוכמה, החזותית והלא –חזותית, שהוטמעו בציורים, בין ברובד המילולי ובין ברובד המֶחברי והחומרי. הבעיה היא, שה- BPI של סגן-כהן הפך אצלנו ללגיטימציה ל- BPI בכלל, גם כשהציורים אינם מפצים בחוכמה, בינה ודעת מסעירים במיוחד. לימים, כל אותה מגמה אהודה של מה שכיניתי בשם "ציור פ-רע" תאחז בשולי בגדו של סגן-כהן ז"ל ותצהיר בגאון על BP ועל "אאוטסיידריות" של ה"אינסיידרים". מכאן הדחיפות לטפל בסוגיית ה- BPI.

 

ראיתי תערוכה במוזיאון תל אביב. משנכנסתי לאולם, ראשית כל, האמת, חשתי שמחה בעיניים: עליצות צבעונית, אינטנסיביות, אולי אף חיוניות. מראש הכרתי את שפת האמן, ולכן, לא היה לי כל צל של ספק: אני מוקף ב- BP, BP בוטח, משוחרר, נעדר כל שמץ-שמצה של אפולוגטיקה או ספק. כי, במבט קרוב יותר, זינקו לעיניי הצביעה האגבית והמרושלת-במוצהר, גם הרישום הגס וה"דבילי"-לכאורה. ומכל עבר הוקפתי בשלל דימויים, כאלה ששיבוצם יחד אינו בר-פשר ואף אינו מבקש פשר: הנה בד ועליו דימויי שעון ודקלים ומספרים וזרוע ואבוקה… והנה בד אחר ובו דימויי מזרק ושופר ופיגורה חובשת כובע-קלון יהודי… לרגע קט, צדודית של "יהודי" עם כובע-קלון גרמה לי להיזכר ב"יהודי הנודד" של מיכאל סגן-כהן, אלא שלא איתרתי בציור דבר-חוכמה כלשהו, דהיינו טענה סמויה כלשהי הנקשרת לדימוי, לבד מעצם הפצתו ברוח כזרעוני סביונים לעת קיץ. הסתובבתי והסתובבתי באולם, בחנתי עבודה אחר עבודה, אם לא כתוכן כי אז לפחות כצורה, אך כל שהעליתי ברשתי הייתה חגיגת הלא-כלום. הנה, כה אמרתי לעצמי, הנה לנו צייר שעושה "מה בראש שלו", צייר ש"לא שם קצוץ" ועושה מה שעושה כי סתם בא לו. אודה ואתוודה: ידעתי פה ושם קומץ רגעים טובים מול קולוריזם פוסט-מאטיסי; ולשנייה אחת אפילו לאה ניקל קפצה לי לעין; והיו כמו ציורים דחוסים יותר בדימויים, ואלה בראו מרקם עשיר נעים לעין. דווקא מאד השתדלתי לקבל את הצייר ואת עבודתו. אפילו קמצוץ ליריות התאמצתי לייחס לציור של ירח מלא (לבן על לבן) וכד. אך, ידעתי, שאני כופה דברים במקום שאינם.

 

"בשבחי מפולת", קוראים לתערוכה של שי יחזקאלי, ואני אמנם חשתי מפולת: מפולת של ציור, פשוט, ציור רע שאינו מתחבר לי לשום-דבר. קראתי בקטלוג על כד ("ארכיאולוגיה"; ומדוע לא הכד של רפי לביא וכדי ארוס בכלל?), על רגל (שאמורה להזכיר את ציורי אריה ארוך של סדרת "צקפר"; ומדוע לא לחבר גם את הפרופילים של יחזקאלי לפרופילים של ארוך?), על עצי תמר ("ים-תיכוניות"), כמובן על "היהודי הנודד" מ"אגדת הציפורים" (חזרנו לסגן-כהן ולא.ארוך)… וקראתי על "טלפון שבור" של דימויים משתרשרים שסופם קריסה. וקראתי על מהלך סוריאליסטי-לכאורה. ויש מי שאמר – "פרדוקסים" ואף סיים בציטוט על אוננות. טוב, גם אני יודע לפרש כל דימוי לחוד ולצאת איתו למסע תרבותי ארוך. אלא, שמול הציורים הללו ברי לך שמעשה הפרשנות שלך אינו כי אם כוריאוגרפיה מאולצת בחלל, והדימויים הם לוויינים שאיבדו מסלול וחגים בריק.

 

BPI, סיכמתי לעצמי את ביקורי המתסכל. ואז, קול אחר בקע מתוכי: "אולי, גדעון, כזה בדיוק הוא הזמן, זמננו?! אולי, אלה הם פני העכשיו: בלי פשר, בלי עבר, בלי אופק, בלי סינתזות היגליאניות, ללא כל אופק: הכול הולך ולא חשוב מאין ולאן?!

 

אינני ילד תמים. אני יודע היטב מה זה פוסט-מודרניזם ומהי בשורתו האנטי-בשורתית. שמענו, קראנו, עייפנו. ועדיין, אני חייב לשאול (אולי כי אני שייך לדור שחייב לשאול שאלות כגון אלו): איפה עומד האמן מול כל ה"מפולת", מול תפזורת הדימויים, מול היעדר האחדות, הקו, המשמעות? מה חש האמן נוכח כל זאת וכיצד הוא מבטא זאת ביצירתו: האם הוא חש חרדה מפני רסיסי הרימון של הדימויים הניתזים? תחושת אבדון? תהייה? חוסר-אונים? לא, יענו לי מעניקי "פרס-רפופורט" לאמן: האמן חוגג, פשוט חוגג את "שבחי המפולת". ואני, הדינוזאור הנכחד, שואל: מה יש כאן לחגוג?

 

 

שיהיה ברור: אין לי כל בעיה עם השתטות בכלל ובאמנות בפרט; גם אין לי כל בעיה עם Funk art, הומור, חוצפה, אנרכיה, ניהיליזם, או כל אמנות שיוצרה אינו "עושה חשבון". אף להפך – אני מאד בעד ציור חופשי ופרוע. אך, מה קורה כאשר אנחנו משילים את כל הקליפות הללו ונותרים רק עם הקו, הצבע, המכחול, הקומפוזיציה בבחינת ציור רע, ובלי המרכאות של מארשה טאקר?! מעטים הם האמנים שהם קוסמים: הללו מציירים במוצהר ציור "לא רגיש" ו"לא יפה" – וראו זה פלא – בוראים יופי. מסורת "העלמות מאביניון" של פיקאסו – הכיעור היפה. ולהבדיל אלפי הבדלות, אצלנו – רפי לביא.

 

 

רגע, מה זה, בעצם, "ציור טוב"? שאלה קשה, שהתשובה עליה – אם היא בכלל אפשרית ברובד שכלתני – תובעת התפצלות לסוגים שונים של "ציור טוב": יש ציור טוב שהוא ציור יפה במשמעות של הרמוניה ו"חן" ((Grace; יש ציור טוב המצטיין במימטיות גבוהה; יש ציור טוב שהוא ציור "חזק" ברמות היצר והרגש הצפונים בעבודת המכחול; יש ציור טוב שהוא ציור המאשר רגישות גבוהה בהנחות הצבע וזיווג הגוונים; ועוד ועוד. את כל הערכים הללו לא נמצא, אף לא נבקש, ב"ציור הרע". השאלה הדחופה היא אפוא, מהו הציור הטוב שב"ציור הרע"? מן הסתם, התשובה תצביע על ערכי חירות, התרסה, אמירת "לא". אלא, שאת כל אלה נמצא גם בציורי ילדים, למשל. מה גם שציור הניחן בביטויי חירות, התרסה ואמירת "לא" עשוי להיות עדיין ציור רע (במשמעות הרעה של המושג).

 

 

אז, כיצד אדע מתי "ציור רע" הוא "ציור טוב"? כשבמעשה "הציור הרע" תוטמע, למשל, אקספרסיביות עזה, השזורה באובססיביות של יצר ואימה, דוגמת ציוריה של רקפת עומר וינר; או כש"הציור הרע" יסגיר "בין השורות" רגישות פיוטית, כגון באקוורלים של רועי מרדכי; או כש"הציור הרע" יישא באמתחתו פנטזיה "מדליקה", כמו בציורים של בן בז'רנו; או כש"הציור הרע" יישא בחובו נרטיבים מאתגרים, כמו בציורים של גיא בן-ארי ועדה עובדיה; או כש"הציור הרע" יידע לעבד את חומרי הקומיקס והקריקטורה לדימויי אימה, כמו בציורים של אלעד רוזן; וכו'. רוצה לומר, "ציור רע" אינו מחזיק את עצמו כשהוא לעצמו. "ציור רע" נזקק למערכת תומכת של ערכים אמנותיים ונפשיים, בעוד שהערך הציורי כשלעצמו אינו תופס. כי, כש"הציור הרע" הוא רק "ציור רע", הוא סתם BPI. חפשו אותו במוזיאון תל אביב.

 

ושאלה לסיום: מה גורם לעוד ועוד מאמנינו, תוצרת "בצלאל" בעיקר, לנהור ל"ציור רע"? לבד מהאופנתיות היונקת מהמערב, אין ספק שהמגמה מוכיחה עייפות ומיאוס מציור טוב, סוג של מיאוס מתרבות גבוהה בכלל, שאת תוצאותיו אנו רואים סביבנו בשעשועוני הטלוויזיה, ב"חדרי בריחה", בבילויי ה"פוקימונים" וברידוד מרבית המערכות (בתקשורת, בפוליטיקה, בבולמוס המסעדות והשפים, וכו'). כי "ציור רע", יותר מכל דבר אחר, הוא קליל, עליז, לעגני, לא רציני מדי.

 

מגיע לנו "ציור רע".

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: