פרוסט והאסתטיקה של הטרקלין (ד)

                 פרוסט והאסתטיקה של הטרקלין (ד)

ַ

הקורא בכרך ג' של "בעקבות הזמן האבוד" מוצא את עצמו, עד מהרה, טובע באוקיאנוס הולך וגדל של פרטי הגרדרובה של גברת סוואן, היא אודט דה קרסי, מי שמתחרה עם בתה, ז'ילברט, על תואר גיבורת הכרך. המסַפר הצעיר, שמגיע ממקום של סגידה לתרבות קלאסית גבוהה, דוגמת הערצתו לציורים ונציאניים או למשחקה של לה-בֶּרמָה (בת דמותן של השחקניות הצרפתיות הנודעות, שרה ברנאר ו/או גבריאל רז'אן), לומד להמיר את "היופי האלוהי" במשחקה של לה-ברמה במחזותיו של ראסין ("כלילת השלמות", "האֵלָה"[1]) בסוג היופי החדש – יפי אופנת הלבוש.

 

אכן, המוזיקה, התיאטרון, הציור והפיסול הקלאסיים והניאו-קלאסיים, שהיוו פסגות יופי שווי-ערך בעבור המספר הנער, מודחים לדרג משני, ככל שהלה מתבגר ונשבה יותר בקסמה של גב' סוואן וה"טרקלין" (ה"סאלון") שהיא מתאמצת למסד בביתה. ניתן לומר, כמדומה, שהאסתטיקה של הטרקלין כובשת את מקום האסתטיקה הקאנונית, שעוד שלטה בנפשם של שארל סוואן ושל המספר הנער.

 

אלה הם ימי פריחתן בפאריז של מגמות אוונגרדיות שבסימן ה"אמנות למען אמנות", אך ספק רב אם גיבורי פרוסט מקבלים אותן בברכה. הסופר, בֶּרְגוֹט (אנטול פראנס?), שנערץ על המסַפר[2], מזוהה בבוז (מפי דמות שנויה במחלוקת) עם "דיוני סרק ביזנטיניים על מעלות הצורה הטהורה […]. יודע אני שזהו ביזוי וחילול כלפי אסכולת קודש-הקודשים, מה שהאדונים הללו מכנים אמנות לשם אמנות, אבל על תקופתנו מוטלות משימות דחופות יותר מאשר לתזמר מילים בהרמוניה."[3] ובמקום אחר ברומן, התגובה האמביוולנטית כלפי – "מה שניצב מיידית למולנו, אימפרסיוניזם, שאיפה לדיסוננס, שימוש בלעדי בסולם הצלילים הסיני, קוביזם, פוטוריזם…"[4] ואנחנו, כמובן, ערים לבלבול הלקטני והמשטיח שבין האיזמים האמנותיים השונים.

 

כנגד הגל האוונגרדי, השוטף את פאריז בפתח המאה ה- 20, ניצבות דמויותיו של פרוסט כחומה הנאחזת ביצירות המופת מהעבר, הרנסנסיות בראשן. כאמור, המסַפר לומד להיפרד מהמודל העל-זמני לטובת המודל האסתטי האחר. תחילה, זוהי ההנאה הפגומה שחווה בתיאטרון בהצגת "פדרה" בכיכובה של לה-ברמה, חרף ואולי בגין ציפיותיו הנשגבות מזו שבמחוותיה הבימתיות אבחן פסלי מופת קלאסיים.[5] לאחר מכן, אכזבתו מאולם הספרייה של שארל סוואן, למרות ש"מראש לא הטלתי ספק כי יופיים עולה לאין שיעור על כל אלה שברשות הלובר והספרייה הלאומית, אלא שלא הצלחתי לראותם."[6] יתר על כן: "…אכזבתי לא נבעה ממיעוט יצירות המופת שנגלו לי […], שכן לא יופיים החבוי-במהותם של החפצים הוא שהפך את שהייתי בחדר-העבודה של סוואן לפלאית…"[7]

 

כנגד אכזבות מצטברות אלו מתפארת יצירות המופת, נכבש המסַפר כליל על ידי "תלבושותיה הקסומות" של גב' סוואן. כאן, בטרקלינה של אודט, הוא יודע חוויה רבת-יופי, גם אם אין הוא עיוור לעליבות האנושית ולהעמדת הפנים של באי הטרקלין: "הזוג סוואן נמנו עם אותה נפולת של אנשים אשר מעטים באו בצל קורתם. הביקור, ההזמנה, סתם מילה טובה מצד אישיות בולטת כלשהי, היו לדידם אירוע שרצוי לתת לו פרסום."[8] אכן, טרקלין סוג ב': "הנשים המיוחסות לא באו לביתה."[9] המסַפר אף מודע לרמתה התרבותית והאינטלקטואלית הירודה של אודט, "המופקרת הנבערת". פרוסט אינו חוסך מאיתנו התייחסות "לחורים בהשכלתה", "לבינתה הבינונית", או – "אודט ייצגה בדיוק את כל מה שעכשיו ניתקו ממנו מגע…"[10]

 

ואף על פי כן, טרקלינה של הגב' סוואן הוא בעבור המסַפר – "קאפלה מסתורית"[11], מקום שבו "האש דמתה כמחוללת הַתְמָרות אלכימיות".[12] הכיצד? הנה היא התשובה במלוא חריפותה: "אפילו המונה-ליזה, לוּ נמצאה שם, לא הייתה מענגת אותי יותר מכל שמלת-בית של הגברת סוואן…"[13] ומאוחר יותר: "גם לא ציורו של רובנס התלוי מעל לקמין, לא ניחן באותה איכות ובאותה עוצמת קסם כנעלי השרוכים הגבוהות של מר סוואן, וכאותו מעיל שכמיה שכה השתוקקתי ללבוש כמותו."[14]

 

בערותו של נער מתבגר, או שמא הצבעה על תמורה תרבותית של ממש?

 

בפריזמה אסתטית זו של הגרדרובה מתבקשת שאלת מקומה של אותה מוזיקה, שתפקדה בעבר (כרך ב' של "בעקבות הזמן האבוד") כפסגה אפלטונית על-זמנית של יופי. אנו סקרנים אפוא לקרוא את תיאור ישיבתה של אודט אל הפסנתר ("בטרם ניגשה להתלבש"!) ונגינתה את "הפראזה הקטנה", אותה תיבה מתוך "הסונטה של ונטיי", שכה הילכה קסמים בעבר על שארל סוואן. כיצד יגיב לה עכשיו המסַפר הצעיר? "עד אותו יום לא שמעתי ולוּ תו מאותה סונטה", מגלה לנו הבחור, המאזין רוב-קשב לנגינתה של אודט. והנה, סונטה זו "נותרה כמעט כולה נסתרת מעיני".[15] אף יותר מזה: חוויית הפגישה עם היצירה הבלתי-מוכרת מותירה את המספר מרוחק והוא חווה אך מבוכה.[16] לא , המוזיקה לא עוד פועלת.

 

הגם ש"לא הבנתי את הסונטה", המסַפר מוקסם. ממה הוא מוקסם? ממגע אצבעותיה של אודט, שנראה לו – "כמו החלוק שלה, […] המעילים שלה […] כחלק ממכלול אישי ומסתורי…"[17] גם שארל סוואן, שבעבָרו נישא למרומים רומנטיים על גלי הסונטה, שרוי עתה בפאזה אחרת, בה לא עוד מזכירה לו הסונטה את קסמי ליל הירח ביער בולון, אלא רק "תגליפי עלים סדורים ומגולגלים".[18] דהיינו, דפוס דקורטיבי של טאפט. סוואן: "רציתי פשוט להגיד לבחור הצעיר שהמוזיקה לא באה להראות – לפחות לא לי – את 'הרצון כשהוא לעצמו', או את 'תזמור האינסוף', אלא, נניח, את ורדורן קשישא לבוש רדינגוט בחממת הדקלים של הגן הזואולוגי."[19] הנה כי כן, פעם נוספת, האסתטיקה של הגרדרובה והנראוּת החברתית גברה על הטרנסצנדנטליות הקאנטית והרומנטית. ומה טעם האסתטיקה הזו של הגרדרובה? – ה"אווירה הרומנטית, קסם הסוד הנחשף במפתיע, שאנו שבים ומוצאים כיום בזכר השמלות הללו…"[20] ובמקום אחר, זהו "נופך מנותק, מהורהר, מסתורי…", שמיוחס לגרדרובה של אודט.[21]

 

כך, אם סוואן עוד מנסה פה ושם לייחס לאודט, רעייתו, את המראה הבוטיצ'ליי, הרי שאודט "סירבה לשמוע את שמו של הצייר הזה"[22] והיא אף ממאנת להתעטף בצעיף המשי האוריינטאלי שקנה לה בעלה משום זהותו לצעיפה של הבתולה הקדושה מציורו של בוטיצ'לי ("הבתולה עם הילד וחמשת המלאכים", 1485-1483). כנגד מאמציו הבוטיצ'ליים של שארל סוואן (שמנסה לשווא גם להלבישה בבגדי ה"פרימאוורה" של הצייר הפלורנטיני [22א]), אודט מוצאת את היופי ב"גיזרה" של בגדיה ובאופנות הלבוש המחמיאות לגופה.[23] עתה, האסתטיקה הקאנטית של "הללא תכלית" – היופי כביטויו של הלא-פונקציונאלי – מזוהה עם הגרדרובה:

"…אולי בגלל עצם חוסר התועלת בקישוטים אלו, שנראו כעונים על תכלית שהיא למעלה משימושית […] היא הייתה אפופה במלתחתה כמו במנגנון המעודן והמזוקק של ציוויליזציה."[24]

 

האם זוהי ביקורתו של מרסל פרוסט על רדידותה התרבותית של הבורגנות הצרפתית החדשה? שמא, איבחונו במשבר תרבותי רחב אף  יותר בדין המודרנה? את זאת נבדוק בעיוננו בכרכים הבאים של הרומן.

 

 

[1] מרסל פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד", כרך ג', תרגום: הלית ישורון, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1998, עמ' 19-18.

[2] שם, עמ' 125-112.

[3] שם, עמ' 45.

[4] שם, עמ' 99.

[5] שם, עמ' 126-125.

[6] שם, עמ' 78. הדגשה שלי.

[7] שם, עמ' 79.

[8] שם, עמ' 81.

[9] שם, עמ' 85.

[10] שם, עמ' 88.

[11] שם, עמ' 94.

[12] שם, עמ' 95.

[13] שם, שם.

[14] שם, עמ' 107.

[15] שם, עמ' 98.

[16] שם, שם.

[17] שם, עמ' 100.

[18] שם, עמ' 101.

[19] שם, שם.

[20] שם, עמ' 158.

[21] שם, עמ' 181.

[22] שם, עמ' 178.

[22א] והשוו לאופן בו מלביש המספר את אהובתו, אלברטין, בבגדים שמקורם בציוריו של צייר המופת הבדיוני, אלסטיר. (בתוך הכרך "סדום ועמורה", מהדורת פנגווין, לונדון, 2003, עמ' 448).

[23] שם, עמ' 179.

[24] שם, עמ' 180.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: