פרוסט, אהבה ומוזיקה (ב)

                         פרוסט, אהבה ומוזיקה (ב)

 

עודנו ב"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, חלק ב': לא פחות משמאלפת כאן פרשת התאהבותו של שארל סוון באודט בסימן ציור "ציפורה" של בוטיצ'לי (כמתואר במאמר קודם), מאלפת פרשת קמילת אהבתו של סוואן בסימן המוזיקה, וביתר דיוק – קטע הסונטה לכינור ופסנתר מאת ונטיי. נציין כבר בשלב מוקדם זה, שבניגוד להתייחסות ישירה ומפורשת של פרוסט לציירים ולציירים ידועים, סונטת-ונטיי שלו היא סונטה דמיונית שחוברה לכאורה בידי מלחין בדיוני ((Venteuils. פרוסט שב אל הסונטה הזו מספר פעמים לאורך "בעקבות הזמן האבוד" ומייחס לה משמעות רבה בחיי הרגש של גיבורו, סוואן. יש אומרים, שפרוסט התכוון לרמז למוזיקה של גבריאל פורה או סזאר פרנק, וישנם משוכנעים שהכוונה לסונטה לכינור ופסנתר מאת קאמיל סן-סאן (1885). כך או אחרת, מרתקת העובדה, שסונטת-ונטיי לא נכתבה מעולם, מוזיקה בלתי קיימת.

 

סוואן, כזכור, הוא חוקר אמנות ואספן אמנות, מי שלמד עשר שנים ארכיטקטורה ועתה הוא מסור למחקרו הגדול על יאן ורמיר, ההולנדי. בעבורו, ראיית בני אדם בעדשת הציור היא עניין של יום ביומו ("נטייתו האופיינית מאז ומתמיד, לחפש קווי הקבלה בין היצורים מן החיים לבין הדיוקנאות שבמוזיאונים, התקיימה בו עדיין…"[1]). וכך, למשל, כשהוא מוזמן לנשף בבית סנט-אוורט, הוא מודד את המשרתים הניצבים בפתח, האחד כדומה למוציא-להורג בציור רנסנסי, השני כדומה ללוחם מציוריו של מאנטנייה, השלישי בדמות ציור של אלברכט דירר, ועוד. זהו ההקשר הנפשי של סוואן, בו ידעה נפשו מהפך לגבי דמותה של אודט מהרגע בו החל לראותה במתכונת ציור "בת-יתרו" (ציפורה) של בוטיצ'לי. ועל כך הרחבנו.

 

כל עוד יוקדת אהבתו של סוואן לאודט, מתוּוכת ונתמכת אהבה זו באותו פרט מציור-הקיר של בוטי'צלי ב"קפלה הסיסטינית". הנה כי כן, בשיא אהבתו, חוזר אזכור הצייר הפלורנטיני בהקשר לסבר-הפנים הכאוב של אודט: "כך דמתה בעיניו, עוד יותר מתמיד, לכמה מדמויות הנשים של צייר ה'פרימאוורה'. גם על פניה הייתה כרגע ארשת נפולה ומעונה כשלהן, הנראית ככורעת תחת עומס כאב כבד מנשוא, בעוד הן פשוט מניחות לישו ינוקא להשתעשע ברימון, או מביטות במשה היוצק מים לכד."[2]

 

לנתוניה הגופניים של אודט (שלא לומר, נתוניה הרוחניים: סוואן מייחס לה נחשלות תרבותית מהמעלה הראשונה: "היא שאינה מסוגלת להבדיל בין באך לקלאפיסון"[3]; קלאפיסון הוא מחבר אופרות קומיות מהדרגה הנמוכה) – לאלה אין שום חשיבות לגבי קיומה של אהבת סוואן אליה, כל עוד דמותה נראית לו בעדשת בוטיצ'לי. ועובדה:

"מצד הגוף עבר עליה שלב לא טוב: היא נתעבתה; והקסם הדווּי ורב ההבעה, מבטיה המשתאים והחולמניים של פעם, חלפו כמדומה יחד עם עלומיה. מכאן שהלכה ויקרה ללבו של סוואן דווקא בשעה שלמעשה נראתה לו יפה הרבה פחות משהייתה בעבר."[4]

 

עתה, רק בכוח זיכרונו את אודט של פעם, אודט הבוטיצ'לית, שרירה אהבתו של סוואן. אך, דומה, שנגזר על אהבה זו שתתפוגג.

 

ואכן, סדקים נבעים באהבה זו, בין אם משום התקררותה של אודט, בין אם משום משיכתה לרוזן דה-פורשוויל ובין אם משום הפיחות שחל במעמדו של סוואן בעיני ה"סאלון" של הגברת ורדורן (ממנו מוּדר סוואן, בעוד אודט ממשיכה להיות מוזמנת אליו). זהו שלב הקנאה האיומה שנתקף בה סוואן, הרדוף על ידי חרדות בגידותיה של אודט עם דה-פורשוויל ועם גברים אחרים. וקנאה זו הולכת ומתעצמת ככל שאודט מתרחקת יותר, נעדרת יותר והופכת מדומיינת יותר. בשלב זה, תיעוב אודט והאהבה לאודט מתרגשים לחילופין בנפשו המעונה של סוואן. "אם נתקל מבטו בתצלומה שעל שולחנו, או כאשר באה אליו, היה מתקשה לזהות בין דמות הבשר או הקרטון לבין הטלטלה המענה והמתמדת שקיננה בתוכו."[5] עודנו נאחז בזיכרונות הימים הטובים שלו ושל אודט, אך עתה כמוהו כאותו "האסתטיקן החוקר את המסמכים ששרדו מפירנצה של המאה החמש-עשרה על מנת להיכנס לנבכי נפשן של הפרימאוורה, הבֶּלָה-וַאנָה, או הוונוס של בוטיצ'לי."[6] דהיינו, לא עוד היחס הבלתי אמצעי של סוואן לרפרודוקציה של "ציפורה".

 

כך, עד לרגע המפנה, עד ל"פֶּריפּיטֶאָה" האריסטוטלית. שעתה, לא עוד הציור הוא מתווך הדמיון והרגש, כי אם… המוזיקה. כי עתה, גואה בו בסוואן הצורך במוזיקה – "צורך לשמו, צורך אמנותי, פרוורטי…"[7], צורך שממלאו בגודש רוחני ואשר אותו הוא מזהה תחילה עם עונג נוכחותה הנעדרת של אודט.

 

לא, הציור חדל לטלטל את נפשו של סוואן. בייסורי קנאתו וצערו נוכח עלילות אודט, שבמציאות או שבדמיונו, האמנות החזותית איבדה מכוח הקסם שבה:

"ובלב רוחש ציפייה לגשת מחר ולהזין את עיניו באיזו יצירת אמנות גדולה, נכנס למיטתו וכיבה את האור, אבל […] באותה שנייה, פשטה בו צמרמורת מקפיאה והוא פרץ בבכי."[8]

 

כך מגיע סוואן לקונצרט בפסנתר וכינור, סונטת-ונטיי, המנוגן בבית סנט-אוורט. פרוסט מקדיש עמודים ארוכים לתיאור המוזיקה ורושמה על סוואן, וחשוב לו להדגיש לקורא את הקשר בין ייסורי אודט של סוואן לבין המנוגן, ובפרט "הפראזה הקטנה", אותה תיבה מוזיקלית מסוימת שכה כובשת את נפשו: "הם גרמו לה (לאהבתו לאודט/ג.ע) להופיע בדמות מצב סובייקטיבי שאינו קיים אלא לדידו, ושמציאותו לא אומתה באמצעות שום דבר חיצוני."[9] הנה כי כן, האהבה לאודט הפכה וירטואלית, כאותה וירטואליות של היפעלות מוזיקלית ו…כאותה וירטואליות של "סונטת-ונטיי". לכן, סוואן המאזין לקונצרט הוא סוואן הנמצא ב"גלותו במקום הזה, שאליו לא תבוא אודט לעולם, ששום איש, שום דבר, לא שמע בו את שמעה, שממנו היא היעדרות שלמה."[10]

 

"אבל פתאום כאילו נכנסה פנימה". זה הרגע הקריטי, בו ממחישה "הפראזה הקטנה" שבסונטה אותו משהו אשר ממנו כה חרד סוואן ("והתגלות זאת הייתה לו למכאוב כה מחריד עד שהוכרח להניח יד על לבו."[11]). כמעט רגע של מוות. רגע זה, שהוא גם רגע ה"אנגנוריזיס" – ההיוודעות, ההכרה, שהוא העמידה פנים אל פנים מול האהבה האדירה שאיננה עוד. זהו קטע הסונטה , בו עלה הכינור לצלילים גבוהים, ש"התרוממו במשק כנפיים לשיר לו בכל מאודם, בלי רחמים על מר-גורלו הנוכחי, את הלחן השכוח של האושר."[12]

 

תיאור המוזיקה בידי פרוסט מופלא מאין כמותו, וניתן להשוותו רק לפסגות התיאורים המוזיקליים ביצירותיו (המאוחרות יותר, כמובן) של תומס מאן. את קטע "הפראזה הקטנה" של הסונטה מתאר פרוסט במונחי "עבודות פולחן" ו"לחש-נחש", משמע מאגיה האחראית ל"פלא התגלותה" של האהבה האבודה לאודט, בבחינת "כשייכת לעולם של אור אולטרה-סגול". יצוין, בהקשר זה, שמשהו ברוח ארתור שופנאואר, שכה יהיה נוכח בתיאורי המוזיקה של תומס מאן, מתחוור עתה, שעה שפרוסט כותב על סוואן, שהוא התייחס "למוטבים המוזיקליים כאל אידיאות בפועל השייכות לעולם אחר, לסדר אחר, אידיאות אפופות עלטה, נעלמות, חתומות בפני השכל." ואפשר, שמיסטיקה אפלטוניטית זו של רוח המוזיקה היא זו שבכוחה לעשות לשארל סוואן יותר משיכולה לעשות הרפרודוקציה של בוטיצ'לי. אף יותר מזה: אפשר, שבחירתו של פרוסט בסונטה ובמלחין שלא היו ולא נבראו, עניינם לשגב את המוזיקה לרמות של הבלתי נתפס, לרמת קסם.

 

ודומה, שמרסל פרוסט אימץ את ההשקפה הרומנטית הרווחת בדבר ההיררכיה של האמנויות, שבראשן המוזיקה.

 

כך או כך, הכנר המנגן את הסונטה של ונטיי הפך למדיום, שהחיה את אודט האבודה, העלה אותה באוב וגרם לסוואן לפרוץ בבכי.[13] סוואן המכושף לא זז ממקומו, "כאילו הקלה בתנועות עלולה לסכן את הכשף העל-טבעי, הנעלס והשברירי, שכה קרוב היה להתפוגג."[14]

 

היוודעות טראגית: "מאותו ערב ואילך הבין סוואן שהרגש שהיה לאודט כלפיו בעבר לא ישוב לעולם, שתקוותיו לאושר כבר לא יתממשו."[15] הרי לנו המהפך המושלם, ההכרה בקץ האהבה, הכרה בזכות המגע המיסטי עם האהבה שאינה עוד וההסְכנה להיעדרותה.

 

מה הפלא, שתיאורה של אודט מתגלגל עתה בחזרה לאותו מקום נמוך ממנו נסק סוואן בזכות הציור של בוטיצ'לי. המילים המסיימות את "אהבה אחת של סוואן" סוגרות מעגל עם מילים שפגשנו בתחילת הרומן ביו הגיבור לבין אודט:

"הוא שב וראה, כמו חש אותם סמוכים אליו, את עורה החולני של אודט, את לחייה הצנומות מדי, תוויה הסחופים, עיניה הכבויות […]. 'לחשוב שבזבזתי שנים מחיי, שרציתי למות, שנתתי את אהבתי הגדולה לאישה שלא מצאה חן בעיני, שאפילו לא הייתה הטיפוס שלי!'"[16]

 

 

[1] מרסל פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד" (2), תרגום: הלית ישורון, הקיבוץ המאוחד – הספרייה החדשה, תל אביב, 1993, עמ' 121.

[2] שם, עמ' 86.

[3] שם, עמ' 103.

[4] שם, עמ' 95.

[5] שם, עמ' 109.

[6] עמ' 113.

[7] שם, עמ' 106.

[8] שם, עמ' 116.

[9] שם, עמ' 140.

[10] שם, שם.

[11] שם, שם.

[12] שם, שם.

[13] שם, עמ' 146.

[14] שם, עמ' 147.

[15] שם, שם.

[16] שם, עמ' 171.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: