מרסל פרוסט, בוטיצ'לי ודפוסי היופי (א)

        

              מרסל פרוסט, בוטיצ'לי ודפוסי היופי (א)

 

רבות נכתב על אודות הידרשותו של מרסל פרוסט בספריו ליצירות אמנות נודעות. דמותו של הצייר, ביש, נוכחת בחלק ג' של "בעקבות הזמן האבוד"; גיבור היצירה – שארל סוואן – הוא חוקר אמנות המתמחה בציורי יאן ורמיר, גם אספן אמנות איכותית (בין השאר, ברשותו ציורים של קורו ושל רובנס); ואילו לאמנים קלאסיים דוגמת ג'וטו, מאנטנייה ובליני ונוספים (כ- 30 ציירים ידועים מצוינים ברומן הנדון) תפקיד חשוב בעיצוב דמויות ומצבים לאורך שבעת הכרכים. ברם, ליצירה אחת של אמן קלאסי אחד מעמד מיוחד: ציור דמותה של ציפורה, בת-יתרו, בתוך הציור "חיי משה" שצויר ב- 1480 בידי סנדרו בוטיצ'לי ב"קאפלה הסיסטינית" שבוותיקן. דיוקן ציפורה (שאין בה שמץ מאותה "אישה כושית" תנ"כית, אלא כולה יופי בוטיצ'ליי עתיר-גרציה) עולה בהקשר לסיפור האהבה שבין סוואן לבין אודט. חשוב לעקוב אחר המפגש המוקדם בין השניים:

"…כשערב אחד, בתיאטרון, הוצג בפנֵי אודט דה קרסי בתיווכו של ידיד משכבר […]. נתגלתה אישה זו לסוואן אומנם לא כחסרת יופי, אך כבעלת סוג יופי שלא מדבר אליו, שלא מגרה בו כל תשוקה, שגורם לו אפילו למין דחייה גופנית […]. הייתה לה צדודית חדה מדי, עור דקיק מדי, עצמות לחיים בולטות מדי, תווי פנים סחופים מכדי שתמשוך אותו. עיניה היו יפות, אלא שכה גדולות היו עד שכרעו תחת כובדן, התישו את שאר פניה ושיוו לה תמיד פרצוף חולני או חמוץ."[1]

 

אין ספק: סוואן רחוק ביותר מלייחס יופי לאודט, אף אטרקטיביות מינית. וכך, במהלך ביקוריה של אודט אצל סוואן, רק הוחרפה התרשמותו של האחרון מאודט, "האכזבה שחָווה למראה הפנים שייחודם נשתכח ממנו בין פגישה לפגישה, עד כי לא זכר שכה עזי מבע הם, וגם לא כי חֵרף עלומיה הם כה נבולים."[2]

 

אלא, שאז מתרחש מהפך קיצוני: בביקורו השני של סוואן בבית אודט הוא מביא לה תחריט שביקשה לראות – דיוקן ציפורה מתוך הציור הנ"ל של בוטיצ'לי – ונדהם לגלות את הדמיון בינה לבין דמות בת-יתרו. עתה, לפתע, לא עוד פנים חמוצות, סחופות וחולניות היו פני אודט, כי אם "…פקעת של קווים דקים ויפים, […] מצרפים את מקצב העורף לשפיעת השיער ולצניחת העפעפיים, כמו בדיוקן…"[3] וכך,

"הוא התבונן בה: מיקטע מציור הקיר הופיע בפניה ובגופה, ולמן אותו רגע היה תמיד שב ומנסה לגלותו בהם, […]. ולמרות שדבק כמובן בציור המופת הפלורנטיני רק משום שגילה בו את אודט, בכל זאת גם לה שיווה הדמיון יופי, אף אותה הפך לנדירה יותר. סוואן גינה את עצמו על שלא הכיר עד כה בערכה של בריה שהייתה זוכה להערצתו של סנדרו הגדול. […] הצירוף 'יצירה פלורנטינית' עשה שירות גדול לסוואן. כשם-תואר, איפשר לו להחדיר את דמותה של אודט לעולם של חלומות, שעד אז לא הייתה לה בו דריסת רגל ועתה ספגה ממנו אצילות."[4]

 

עתה, הציב סוואן על שולחן-עבודתו את הרפרודוקציה של ציפורה לבוטיצ'לי, וזו פעלה עליו ביתר שאת בכיוון ההכרה, לא רק ביופייה של אודט, אלא גם בעוצמתה הארוטית:

"אותה אהדה סתמית, הרוחשת בנו לנוכח יצירת מופת, נהפכה כעת, בהכירו את המקור החי ל'בת-יתרו', לתשוקה אשר מכאן ואילך פיצתה על מה שלא הפיח בו מלכתחילה גופה של אודט. כאשר האריך להתבונן בבוטיצ'לי, היה מהרהר בבוטיצ'לי שלו, שבעיניו נראה עוד יפה ממנו, ומדי קַרבו אל עצמו את תצלומה של ציפורה, דימה שהוא חובק את אודט אל לבו."[5]

 

מכאן ועד כיבושה של אודט הייתה הדרך קצרה. עדיין, היה זה הציור הפלורנטיני שתמך במהפך המיני ובמימושו: "הוא החליק את ידו האחרת לאורך לחייה של אודט; היא נעצה בו מבט, בארשת חמורה ומתרפקת השורה על הנשים בציוריו של הרב-אמן מפירנצה, שדמו לה לדעת סוואן […], בטרם הניחה לפניה – כאילו בעל כורחה – לצנוח על שפתיו […]. לאחר שכבש אותה בסופו של הערב ההוא…"[6]

 

הנה כי כן, סוואן, המלומד היהודי המרבה לרכוש רפרודוקציות של אמנות קלסית, חייב לראות את אודט בעדשת האמנות הגדולה: פה בעדשת ציורי וואטו[7], שם בעדשת ציורי רמברנדט.[8] כי, בעבורו, ללא עדשת האמנות, קורס היופי.

 

חוקרי יצירת פרוסט עסקו, לא אחת, בפרשת אודט-בוטיצ'לי, והיה זה גרהאם סמית שפירט ב- 2005 על חובו של הסופר הצרפתי הדגול להערצתו של ג'והן ראסקין האנגלי לציור הנדון של בוטיצ'לי, אותו אף העתיק ההוגה האנגלי (בצבעי מים) ישירות ב- 1847 ולאורך 14 יום מקירות "הקאפלה הסיסטינית".[9] עשרות שנים קודם לכן, פתח ג'פרי מאיירס את מאמרו – "האנלוגיות האסתטיות של פרוסט" – בציטוט מתוך מאמרו של פרוסט, "ג'והן רסקין":

"היה זה יופי, אשר בו (רסקין) הונחה על ידי מזגו לבקש אחר המציאות […]. אך יופי זה, לו התמסר, […] נועד להעניק לו הנאה, אך בבחינת מציאות חשובה עד לאינסוף יותר מאשר החיים עצמם…"[10] ובמילותיו של ג'פרי מאיירס: "…התגלות היופי באמנות היא יותר 'ממשית' מאשר החיים עצמם."[11] במקביל, ראה מאיירס בפרשת סוואן-אודט-בוטיצ'לי ביטוי להתערבות הכוח המדמה במציאות: "באמצעות ההתמרה הדמיונית של המציאות מרומֵם סוואן את אהבתו לאודט, פשוטת-העם, לכלל מישור אסתטי…."[12]

 

מרסל פרוסט עצמו רמז על התמרה מעט שונה: "…שלעתים קרובות המבט היפה ביותר שמטביעה בנו יצירה הוא זה אשר מתעלה מעל צלילים מזויפים שנורו מאצבעות לא מיומנות, מפסנתר לא מכוון."[13] דהיינו: המוזיקה הנפלאה משרה עלינו רושם אסתטי כה עז, עד כי בכוחנו להתעלם מ"קלקולים" בביצוע. ובאנלוגיה ליחסי סוואן-אודט: הגילוי הפרטיקולארי של אודט – ויהיה פגום ככל שיהיה – נמחה תחת הרושם העצום של יצירת אמנות האנלוגית לה.

 

אני מבקש להציע הסבר מעט שונה לתמורה האסתטית שחלה בסוואן למראה אודט לפני ואחרי פגישתו עם הציור של בוטיצ'לי. ב- 1998 יצא לאור ספרי, "דפוסי היופי", בו טענתי בזכות נביעתם של דפוסי יופי אנושיים מתוך דפוסי יופי שנבראים באמנות. הטיעון מורכב ומסובך מאד, ובהכרח, כל תמצות שלו, באופן דלהלן, מעולל לו עוול. ואף על פי כן, הנה תמצית הטיעון במבחר ציטוטים:

"…כל שיפוט אסתטי משתמש, במודע או שלא במודע (על פי רוב, שלא במודע), בתקן אסתטי שגובש קודם לכן בסגנון אמנותי מסוים ופועפע באמצעים מוסדיים אל התרבות במובנהּ הרחב ביותר ואל תוככי הכרתו של היחיד. […] האמנות מציעה מתוך עצמה אופציה אסתטית, אשר דרגת העומק והרוחב של היטמעותה בתרבות משתנה בין סוג אמנות אחד לסוג אמנות אחר. […] האמנות יוצרת דפוסים אסתטיים (ואז היא קודמת בזמן לכל פעפוע והטמעה של הדפוסים הללו בתופעות התרבות), ובאותה מידה, האמנות היא זו הנותנת את הגושפנקה הערכית-אסתטית לדפוסים המתפקדים במוסדות תרבות כלשהם, אך מבלי שזכו להטענה בערך אסתטי. האמנות היא מוסד ההטבלה האסתטית, ולא אחת, היא מוסד ההולדה. […] מושג לא-אסתטי יהפוך לאסתטי בחסות דפוס אסתטי-אמנותי (והתיאוריה האמנותית הנלווית לו), כפי שמושג אסתטי יהפוך ללא-אסתטי בחסות דפוס אמנותי-אסתטי אחר."[14]

 

סיפורם של סוואן ואודט מאושש את הטיעון הנ"ל. הדפוס הלא-אסתטי, אף הדוחה, שמיישם סוואן על אודט מוטען בדפוס האסתטי של "ציפורה" לבוטיצ'לי ובורא את אודט מחדש כבריה אסתטית להפליא, אף כישות ארוטית.

 

שנים ארוכות טענתי את טענתו של עמנואל קאנט: הטבע יפה כי הוא דומה לאמנות: בכוחי לקבל את יופיים של הרי יהודה רק בזכות רישומי אנה טיכו את ההרים הללו; בכוחי לראות את יופיים של הרי מואב הרחוקים רק בזכות נופיו הפנוראמיים של לודוויג בלום; בכוחי לחוות את יופיים של שדות החיטה מתחת לשמי התכלת בזכות ציוריו המופשטים-למחצה של אורי רייזמן; אני מוקסם אסתטית מפרדסים ארצישראליים בזכות פרדסיו המצוירים של נחום גוטמן; וכו' וכו'. ככלל, בריתי עם הארץ הזו נסמכת על תיווכה של האמנות המייצגת את הארץ הזו.

 

אך, מה שנכון לגבי הטבע – יפי פנורמות, הוד המדבר, שגב הסערה הימית וכו', נכון אף יותר לגבי דמות האדם: יופיים של פסלים יווניים ורומיים, יופיים של נשים וגברים בדיוקנאות מצוירים קלאסיים, יופיים של שחקניות ושחקני קולנוע וכו' הוליד, מוליד ויוליד דפוסים אסתטיים (המשתנים בהיסטוריה לאור השינויים החלים בייצוגי היופי האנושי) המאומצים כתקנים אסתטיים בתיווכם של מוסדות תרבות, פרסומאים, מנגנוני האופנה והשיווק, המדיה בכלל.

 

את זה הבין מרסל פרוסט. ולא, אל תנסו לחפש אחר אנלוגיות בין המקרה התנ"כי של ציפורה לבין מקרה אודט: לא, פרוסט ויתר על התחבולה הספרותית של ההרמז לטובת העיצוב הספרותי המעולה של נוסחה אסתטית.

 

 

 

 

[1] מרסל פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד (2)", תרגום: הלית ישורון, הספרייה החדשה, תל אביב, 1993, עמ' 14.

[2] שם, עמ' 15.

[3] שם, עמ' 38-37.

[4] שם, עמ' 38.

[5] שם, עמ' 39-38.

[6] שם, עמ' 46-45.

[7] שם, עמ' 51.

[8] שם, שם.

[9] Graham Smith, "Proust, Ruskin and Botticelli", Notes in the History of Art, Vol.25, No. 1 (Fall 2005), p.11.

[10] Jeffrey Meyers, Proust's Aesthetuc Analogies: Character and Painting in Swann's Way", The Journal of Aesthetics and Art Criticism, Vol. 30, No. 3 (Spring 1972), p.377.

[11] שם, שם.

[12] שם, עמ' 387.

[13] לעיל, הערה 1, עמ' 48.

[14] גדעון עפרת, "דפוסי היופי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1998, עמ' 174-139.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: