1979, או: מתי ומדוע גווע הציור הפוליטי בישראל?

             מתי ומדוע גווע הציור הפוליטי בישראל?

 

הציור הפוליטי בישראל החל לגסוס ב- 1979. דויד ריב, ארנון בן-דוד ודוד טרטקובר של שנות ה- 90-80? אלה שירי ברבור, חרחורים, גם אם חרחורים עזים. ימי השיא של האמנות הפוליטית בישראל היו ב- 1978 ומה שהתחולל לאחריהן היו הפרפורים. די אם נזכיר, שב- 1978 עוד אצרה שרה ברייטברג במוזיאון תל אביב את "חברה-אמן-חברה", ואילו ב- 1981 היא כבר אצרה את "רוח אחרת", שהייתה חפה כמעט כליל מביקורת פוליטית (מיצב של ציבי גבע כיוצא מן הכלל).

 

מה קרה שם, בין 1978 ל- 1981 שעיקֵר את מהלך המחאה השמאלנית של האמנות הישראלית?

 

נחזור, קודם כל, ל- 1978. מזה שנה, בגין הוא ראש ממשלת ישראל. מזה שנה, שה"מהפך" הוליד ממשלה ימנית עם שר חינוך מהמפד"ל (זבולון המר), שניסה למנוע את שידור סרטו של רם לוי, "חירבת חיזעה", לפי סיפורו של ס.יזהר. באירוע "כביש הדמים" נהרגו 35 איש, ולאחריו נערך "מבצע ליטני". "מכתב הקצינים" נשלח לראש-הממשלה ובו מחאה על אי התקדמות במהלכי השלום והעדפת א"י השלמה. ב- 1 באפריל מוקמת תנועת "שלום עכשיו". במהלך אותה שנה, חתמו בגין ואנואר סאדאת הסכם שלום וזכו ב"פרסי נובל".

 

שנת 1978 הייתה אפוא שנה סוערת מאין כמותה, שלא לחינם הביאה להקצנה ולקיטוב פוליטי בחברה הישראלית. ביטוי עז להקצנה נתגלה ב"בצלאל" של אותה שנה עם התנגדותם הבוטה של מורים (משה גרשוני, מיכה אולמן, יחזקאל ירדני ועוד) לשיעורי ציור מסורתי, ובהתאם – המרת שיעורי אמנות בשירה בציבור (בקפטריה של "בצלאל") והצטרפותם של סטודנטים למוריהם להפגנות פוליטיות. אנטי-ממסדיות זו אחראית לסירובו של גרשוני להציג בתערוכת "חברה-אמן-חברה", כמו גם ניסיונו האלים (ביחד עם תלמידיו) למנוע דיון ב"צוותא", תל אביב, בנושא אמנות ופוליטיקה: הקץ לפטפטת; העת למעשים! השיא, כמובן, בפעולתו של אביטל גבע, שהסב ב- 1978 את גלריה "הקיבוץ" למטֶה החתמה ציבורית בתמיכה על "מכתב הקצינים", כולל פעולה קולקטיבית של הטלת רפש ברישום-קיר המדמה את "היהודי בתפילין" של מארק שאגאל, בבחינת אקט התגרות בשר המפד"לי ובהתעצמות מחנה הכיפות הסרוגות. עתה כבר סגרו ראשי התק"ם את הגלריה, ואביטל גבע פרש מהאמנות לטובת פעילות חינוכית-חקלאית ב"חממה" שהקים במרכז עין-שמר. סוף.

 

כזה היה השיא, אשר את צעדיו הראשונים ניתן למקם, אם לא בתגובות בפיסול ובציור של יגאל תומרקין ל"מלחמת ששת הימים" ול"מלחמת יום הכיפורים", כי אז בפעולות סביבתיות ב"פרויקט מצר-מיסר" בקיץ 1972 (א.גבע, מ.גרשוני, מ.אולמן ועוד), או במספר עבודות (של גרשוני, א.גבע, גבי ושרון ועוד) בתערוכת "סדנת קיץ 1975" במוזיאון ישראל, שלא לומר אי אלה מיצגים של תלמידי "בצלאל". על כל אלה ועוד נכתב כבר די והותר.

 

אם כן, מה קורה ב- 1979 שמחניק את התנופה האמנותית-הפוליטית? תשובה אחת כבר ניתנה לעיל: פרישתו של אביטל גבע, מי שתפקד כחוד חנית של אוונגרד ביקורתי-אנטגוניסטי לאורך שנות ה- 70, ועתה נואש. תשובה אחרת אף היא הובאה לעיל: חתימת חוזה השלום עם מצרים הוציאה את העוקץ מגל ההתמרמרות והמחאה כנגד סרבנות השלום של בגין. מהכיוון האמנותי, בא גל-הנגד הפוסט-מודרני של השיבה לציור, החזרה להיסטוריה של האמנות והתסכול מערכי האוונגרד – מהחדש, מהאידיאולוגי, מהאוטופי. הציור הניאו-אקספרסיוניסטי הגרמני, הטרנס-אוונגרדי האיטלקי וכו' בלע את המגמה המושגית ועמה את הפעולות, המיצגים (הפוליטיים, בין השאר – אלה הוקצנו ב"מיצג 79") וכו' לטובת מבעים ציוריים אסתטיים-חושניים-אירציונאליים. הסובייקטיבי הדיח את החברתי. כאמור, תערוכת "רוח אחרת" במוזיאון תל אביב (במקביל ל"כאן/עכשיו" במוזיאון ישראל ולסדרת "אולם" בבית האמנים בירושלים – 1982-1981) – סתמה את הגולל.

 

אל לנו להחטיא את המגמה התרבותית האַ-פוליטית שהתחזקה מאד בישראל של 1979 במרכז הדומם, בין האגפים הקוטביים של "שלום עכשיו" ו"גוש אמונים": הטלוויזיה התחילה משדרת בצבע, גלי עטרי ("הללויה") זכתה ב"אירוויזיון" שהתקיים בירושלים, קולנוע ישראלי קומי-בידורי-פופולארי ביטא שביעות רצון של הציבור מהמצב הקיים: "אמי הגנרלית", "אסקימו לימון" (ב), "שלאגר"… בין הציבור הרחב לבין קומץ האמנים האוונגרדיים, בהם אלה המושגיים-פוליטיים, נפערה תהום, וזו הבטיחה תסכול פוליטי גובר של האמנים.

 

מה שהתגבש בארה"ב של תחילת שנות ה- 70 – עליית דור אלטרנטיבי ל"דור הפרחים" של שלהי שנות ה- 60, עלייתו של דור אדיש לאנטי-ממסדיות של קודמיו – החל מתגבש בישראל של 1979. מינויו של אוסוולדו רומברג ב- 1979 לראשות מחלקת האמנות ב"בצלאל" הביא עמו השלטת חוק וסדר והשקטה עד תום של המרי מהשנים הקודמות. עם כניסתו לתפקיד, "זרק" רומברג שלושים תלמידים מהמחלקה לאמנות, ומנהל "בצלאל" הגיע עם חלקם להסכמה שיעזבו.[1] "שקט השתרר במחלקה, אשר רוח הקונפורמיזם הרווחת בה יותר ויותר הלמה את המזג הלא-פוליטי שהשתלט עליה."[2]

 

המפנה האמנותי לא היה נחרץ: ב- 1979 עדיין צייר גרשוני את הכתובת האדומה "מי ציוני מי לא" על קירות גלריה "ג'ולי מ.", גם יצר את עבודת הצילום ה"מערבונית" המוכתמת ב"דם" והנושאת את הכתובת "אריק שרון והאינדיאנים", כשם שאת זמרת "יד ענוגה" לרמקולים ב"מיצג 79" (בית האמנים, תל אביב) תיבל גרשוני בהקראה לרמקול של עדות על התעללות מתנחלים בפלסטינאי. במקביל, תיזכר לטובה תערוכתו של יאיר גרבוז ב- 1979 בגלריה "הקיבוץ", "אם לא ענק אז לפחות בגנו" – ביקורת פוסט-ציונית סביבתית רב-מדיומית. ברם, במבט רחב יותר על 1979, המפנה אל הלא-פוליטי היה ברור: גבי קלזמר חדל ממיצגים פרובוקטיביים ביחד עם שרון קרן והחל מצייר ציורים פיגורטיביים, אותם הציג בגלריה "גימל" הירושלמית ולאחר מכן ב"אולם" בבית-האמנים. וכמובן, גרשוני של 1980 בביאנאלה בוונציה היה כבר גרשוני של מוזלמן, Arbeit וגוסטב מאהלר. גם בורות ה"קברים" שחפר מיכה אולמן בקומת הקרקע של הביתן הישראלי כבר ביטאו "מצב קיומי" יותר משרמזו על שוחות צבאיות (בתערוכות "גבולות", שהוצגה במוזיאון ישראל ב- 1980, מבני האדמה של אולמן סימנו במפורש מבנים צבאיים. יודגש, עם זאת, שתערוכת "גבולות" אישרה יותר את החרדה הקיומית-ביטחונית שבמצב הישראלי בצל הקונפליקט מאשר מחאות פוליטיות). הבור שיחפור אולמן ב"אירועי תל-חי" 1983 כבר ייקרא "שמים".

 

לבטח, באזורי הפריפריה החוץ עירונית והיותר קיבוצית המשיכה הלהבה האמנותית-פוליטית לבעור. וכך, עשיות מושגיות-חברתיות-פוליטיות במסגרת קבוצת אמני "המשותף קיבוץ" (שהחלו פעולתם ב- 1978, אותה שנת שיא של הרדיקליזציה הפוליטית באמנות הישראלית) נמשכו לתוך שנות ה- 80: ה"טירה" בקיבוץ געש, זו שנעטפה ב- 1983 ביריעת בד אדומה, זו שאירחה ב- 1985 את התערוכה הקבוצתית הפוליטית, "חציית גבול", הציגה ב- 1988 את "המשותף קיבוץ" מס' 6. בשתי התערוכות עלו קולות עזים כנגד הכיבוש. אך, במעוזי האוונגרד העירוני נרגעו מאד הרוחות: ב"בצלאל" נאטמו החלונות הפונים לכפר השכן, עיסאוויה, ואמנים הסתגרו יותר ויותר בד' האמות של סדנתם הפרטית. קבוצת "רגע" במחצית שנות ה- 80? היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל.

 

הימין דווקא לא נרגע: שנת 1980 הייתה השנה בה נחשפה "המחתרת היהודית" וניסיונה להתנקש בחיי ראשי הערים של שכם, רמאללה ואל-בירה. אך, השמאל שמר על מחאה מנומסת, שעה שהאמנות, כאמור, התכנסה יותר ויותר בתוך עצמה. דומה היה, שהקֶשב הישראלי למהלכי האמנות הבינלאומיים מַפְנים את המסר: אם ב"דוקומנטה" 6 ב- 1977 (שברובה עדיין עמדה בסימן המינימליזם) עוד הציג אנדי וורהול ציורי ענק של מגל ופטיש סובייטיים ואילו יוזף בויס ניהל במסגרת התערוכה בקאסל את "בית הספר הבינלאומי הגבוה ליצירתיות ולמחקר אינטרדיסציפלינרי" (כפעילות פוליטית במובהק), הרי ש"דוקומנטה" 7 ב- 1982 כבר עמדה בסימן ציורי הטרנס-אוונגרד האיטלקי וה"נויֶה וִילְדֶה" הגרמני.

 

לא יפתיע אפוא לגלות, ש"אירועי תל-חי" מ- 1980 העדיפו דיאלוג אמנותי עם הטבע על פני התנגחות אמנותית עם המצב הפוליטי. אמת, מיכה אולמן חפר "שוחות" על המדרון הצופה ל"חצר תל-חי", דב אורנר ניהל שיחות בנושאי חברה ופוליטיקה עם אנשי קריית-שמונה ועם ערבים מהסביבה ומעבר לגבול (בטרם קבר את החומר הדוקומנטרי בבור עמוק), טולי באומן הדפיס על אבני בזלת קטעי עיתונות בנושא הפגזות ותקריות אלימות באזור, וסרג' שפיצר בנה בתוך מקלט מיצב מינימליסטי המבטא מצב חרדה – ברם, קשה היה לייחס "שיניים" לעבודות הללו, לבטח לא רדיקליות. מה גם שהעבודות הנדונות טבעו בתוך ים העבודות האחרות, הא-פוליטיות, של "אירועי תל-חי". ודי אם נשווה דברים רדיקליים שעשה דב הלר, האמן מקיבוץ רביבים, לאורך שנות ה- 70 לבוסתן עצי הרימון ששתל בתל-חי ב- 1980, או את עבודותיו הפוליטיות של גרשוני משנות ה- 70 לציורים ה"אנאליים" האדומים שפיזר ב"כיתה" במכללת תל-חי בה ישב ב- 1980.

 

קל לטייח את פרישתה של האמנות הישראלית מהפוליטי. שכן, ריכוז רשימה של עשר-עשרים יצירות פוליטיות מאז הימים שלמחרת "מלחמת-לבנון" הראשונה, כגון – העלאה באש חבילות קש במבנה מטוס – עבודתו של יהושע נוישטיין ב"אירועי תל-חי", 83; או הסביבה האפוקליפטית/אלגית שיצר ציבי גבע במסגרת אותם אירועים; דרך עבודותיה של דינה שנהב ("פסיפס" העקידה המגיב לטבח-גולדשטיין בחברון, או מיצב העיר השרופה) ועד ימי האינתיפאדה השנייה (אבנר בן-גל, ציורי "החורבן", 2000) – ריכוז רשימה שכזו יקהה לכאורה את הנטען לאור מאמר זה. אך, כל מי שמסתובב בעשורים האחרונים בגלריות, במוזיאונים ובאקדמיות – מכיר היטב את הפרופורציות האמיתיות.

 

ולכן, הוא שאמרנו: 1978 הייתה שנת שיא בהקצנה האמנותית הפוליטית בישראל; שנת 1979 סימנה את תחילת הגסיסה של המגמה, שבעקבותיה הפרפורים והחרחורים, אף כמה רגעי "תחייה" (ב- 1987 ארגן דויד ריב 67 אמנים ישראליים ופלסטינאיים להפקה משותפת של תיק 67 הדפסים מחאתיים תחת הכותרת "די לכיבוש". לארי אברמסון יעשה בכיוון זה מאוחר יותר) – פרכוסים לרקע קריסת המערכות.

 

 

[1] "בצלאל 100", עורכים: דוד טרטקובר וגדעון עפרת, כרך ג' (2006-1966), מועצת הפיס לתרבות ואמנות, תל אביב, עמ' 92.

[2] שם, שם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: