הריאליזמים של הריאליזם

                       הריאליזמים של הריאליזם

 

בפרק בשם "ראייתו האסתטית של ברנר", בתוך קובץ מאמריה של עדה צמח, "מבית ומחוץ" (2001), נדרשה המחברת לתפישת הריאליזם של הסופר:

"…הרבה פנים יש לריאליזם והרבה צורות הוא לובש […]. זאת יודע יפה ברנר […]. מין אחד של ריאליזם הוא אותו ריאליזם פשוט המצוי, […] עיקרו ציור 'בני האדם הדלים, הטיפשים, האומללים' […] וקרוי הוא בפי ברנר גם 'ריאליות פשוטה, קצוצת-כנפיים, ריאליות זוחלת, פוטוגראפית וגו' וגו" – ומקובל הוא בספרות הרוסית וידוע בשם 'האסכולה הנטורליסטית' או 'הפופוליסטית התועלתית'. דומה לו במהותו מין קצת אחר של ריאליזם, 'ריאליסמוס מהיר, שוטף, מרפרף, קינומטוגראפי-עיתונאי-אמריקני.' […] וקרוב לו 'הריאליסמוס היבש, הכבד, הפסיכולוגי-רפורטרי' […], הנאמן רק למציאות הרחבה החברתית […]. גבוה מעל אלה ישנו ריאליזם ממין אחר, משהו בדומה לריאליות האריסטוטלית, 'הריאליות העליונה, המתרוממת עד לידי מבט-על על חזיונות החיים, אותה הריאליות שאינה מתארת מה שיש, אלא נותנת מה שצריך ואפשר להיות וכו' וכו"…"[1]

 

נתעלם מטעותה הקטנה של המחברת, שביקשה לומר "האפלטונית" וכתבה "האריסטוטלית"; נתמקד בריבוי מושגי הריאליזם העולים מתיאורה, כולל הכללת המונח "נטורליזם" בתיאור מושגי הריאליזם. אין ספק: תחושה של החמצה מושגית עולה מהריבוי הנ"ל, לצד היעדר בהירות באשר לפשר הריאליזם.

 

מטרת הדברים דלהלן לצקת מעט סדר באי-סדר.

 

מאחר שנזכרה יוון העתיקה בציטוט הנ"ל, נפתח במאה ה- 5 לפנה"ס ובצייר היווני, זאוקסיס, שעל אודותיו סיפר פליניוס האב בספרו, "תולדות הטבע": ובכן, תחרות ציור נערכה בין זאוקסיס לבין הצייר האחר, פאראסיוס: מי מביניהם ייצור את הציור ה"ריאליסטי" המושלם יותר (ולא נתעלם מהאנכרוניזם שבשימוש במונח "ריאליסטי", שיוולד כמגמה ציורית לא לפני 1850). שקדו שני הציירים על ציוריהם, כיסו אותם בווילון והמתינו לפסיקה. משהורם הווילון מעל עבודתו של זאוקסיס, התגלה ציור של אשכול ענבים, וממש באותו רגע נחתו ציפורים והחלו מנקרות ב"אשכול". אכן, הרושם האשלייתי פעל אפילו על הציפורים. ואז, הפשיל זאוקסיס את הווילון מעל ציורו של פאראסיוס, אלא, שלתדהמתו, הבין שלא וילון הוא זה, כי אם ציור של וילון. ניצחונו של פאראסיוס היה חד וחלק. מה אנו מסיקים מסיפור זה? שציור ריאליסטי הוא ציור הבורא אשליה של מציאות. אך, מהי מציאות זו? עדיין היה זה זאוקסיס שנתן לנו תשובה חלקית, שעה שביקש לצייר את דמות הלנה (בציור "ריאליסטי"), אך לא מצא אישה יפה דיה שתשמש כמודל ליפה בנשים. לפיכך, חיבר הצייר היווני בין חמש נשים יווניות שונות ומתוכן צירף וברא דימוי אידיאלי של יופי היאה לציור הלנה. ובמילים אחרות: הציור הריאליסטי, כך זאוקסיס, מייצג ממשות אידיאלית. אשליה? אידיאל? רוחו של אפלטון מרחפת ברקע, אך נמתין עמה קמעה.

 

קודם לכן, נעיין בסיפור אחר שמביא פליניוס האב באותו ספר, הסיפור על הולדת הציור: בּוּטאדס, קדר יווני, היה אביה של צעירה שהתאהבה בעלם צעיר. בטרם ייצא האהוב למרחקים, רשמה אהובתו את צורת צל-ראשו, ולאחר מכן, יצק אביה בחימר את דמות הצל.

 

הריאליזם (בציור, בפיסול, בצילום) יסודו בצל-האמת, משמע באי-אמת, כך מלמד הסיפור. אף יותר מזה: הפרידה מהמציאות, יציאת האהוב והתרחקותו, דהיינו – הפרידה מהמציאות – היא היא התנאי לאמנות הריאליסטית.[2] אלא, שלתודעת ה"כזב" הריאליסטי מתלווה מיד תודעה מעט הפוכה: הטבעת הצל היא הטבעת המציאות (ולו גם מציאות הצל) ביצירה, ובמילים אחרות, הריאליזם כ"אינדקס" (המושג הסמיוטי האומר ניכוס הממשות לתוך יצירת האמנות).

 

אם כך, מהו הריאליזם? הונאה אשלייתית, כלומר שקר? האם הריאליזם הוא בלתי מציאותי בשורש מהותו? האם הריאליזם מייצג מציאות על-מציאותית כלשהי? ואולי, למרות הכל, הריאליזם מנכיח את היש באמנות, כאיקון וכאינדקס?

 

זה הזמן לפנות לאפלטון ולאריסטו, וביתר דיוק – לתפישותיהם השונות את מושג המימזיס, החיקוי: כידוע, בדיאלוגים של "המדינה" לימדַנו הפילוסוף בן המאה ה- 5 לפנה"ס, שהמשוררים אינם אנשי אמת, שהם בודים בדיות, ובכלל, שהאמן המחקה אינו אלא יוצר בבואות של אמת: יוצר הכרכרה יודע טוב מהאמן המצייר את הכרכרה – כרכרה מהי. האמן הוא דובר האמת המשנית, הסברות, הצללים של האמת. לא לחינם, ב"פיידרוס" (סעיף 248), משמנסח אפלטון את ההיררכיה של תשע דרגות שלמוּת הנשמה, נמצא את האמן המחקה במקום השישי, לעומת המקום הראשון השמור לפילוסוף – "איש אוהב חוכמה או אוהב יופי או איש המוזה והאהבה". חיקוי האמת הראשונית, האידיאה, עניינה מבט בעין-התבונה על מהות השוכנת מעבר לתופעות הנתפסות בחושים, כך אפלטון.

 

והנה, תלמידו של אפלטון לאורך 19 שנה, הלא הוא אריסטו, מפתיע אותנו בספר "פוליטיקה" עם המשפט: "המוזיקה היא המימטית שבאמנויות". הכיצד זה, שהמדיום המופשט ביותר מבין המדיומים האמנותיים הוא הוא המדיום ה"מחקה" מכל? לכאורה, אריסטו מתקרב אל תפישת האידיאות האפלטוניות שעה שהוא מפריד ב"פואטיקה" שלו בין ה"היסטוריון" (המלקט פרטים עובדתיים, כלומר "ריאליסטן") לבין ה"פייטן" שמתאר את הדברים רק "כמו שעלולים היו להיות" ואשר מייצג את הכללי ולא את הפרטי. ואולם, כפי שיודעים קוראי "פיזיקה" של אריסטו, מושג החיקוי שלו עניינו תהליך של הלבשת האידיאה בחומר, הוצאתה מהכוח אל הפועל בקונקרטי ובפרטיקולארי (ה"שולחניות" שוכנת בתוך כל שולחן ושולחן). חיקוי תהליכי שכזה אינו "מצלם" אפוא את האידיאה, אינו מבקש להעתיקה, אלא להגשימה בחומר. רק סוג כזה של חיקוי מאפשר את היותה של המוזיקה כ"מימטית שבאמנויות", ומציע לנו סוג של ריאליזם בלתי ריאליסטי.

 

ההכרה, שהריאליזם נידון להתרחקות מהממשות – ההכרה הזו שוכנת בשורש העמוק של ההשקפה המודרנית, לפיה הריאליזם יישאר לעולם רק ייצוג סמלי של המציאות, לעולם מרוחק ממנה. ב- 1968 יצא לאור ספרו של הפילוסוף האמריקאי, נלסון גודמן, "לשונות האמנות", בו הבהיר שגם הריאליזם, בדומה לשאר שפות האמנות, אינו אלא מוסכמה לשונית סמלית. בשורש טענתו ניצב מחקרו של ארנסט גומבריך מ- 1956, "אמנות ואשליה", בו נכתב, בין השאר, המשפט המטלטל: "…שבטים פרימיטיביים שמעולם לא ראו דימויים (והכוונה גם לדימויים צילומיים!/ג.ע) לא בהכרח יהיו מסוגלים לקרוא אותם."[3] כלומר, גם הציור או הצילום הריאליסטי תובע לימוד מוסכמות הייצוג, משמע אינו משקף את המציאות כפשוטה (מציאות כפשוטה? מה זה? האם נמצא "העולם כפי שהוא באמת"? שוב, היה זה נלסון גודמן שהראה כיצד כל תיאור של העולם אינו אלא אינטרפרטציה של העולם).

 

הייתה זו קולט ברוקס, שבמאמרה מ- 1982, "הערות על ריאליזם", גייסה את תשובת אלוהים לאיוב על מנת לתמוך ברעיון, שהאדם מנוע מהשגת האמת של העולם, וכי שום ריאליזם אין בכוחו לרדת לעומק אמת זו: "איפה הייתה ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה. מי שם ממדיה כי תדע, או מי נטה עליה קו? […] הידעת חוקות שמים?…" (פרק ל"ח)

 

אם כן, פעם נוספת, הריאליזם אינו אלא אשליה של אמת, הטעיית החושים, "בלוף", משהו בסגנון ה"טרומפ-ל'יי" המוכר במסורת המערב עוד מאז ימי רומי ועד ימינו אלה.

 

המאמץ לקשור, למרות זאת, בין הריאליזם לבין הממשות הביא את קבוצת האמנים הפילוסופים האנגלו-סקסים, "Art & Language", לנסח ב- 1980 את מאמרם, "דיוקן לנין" ובו המרת קריטריון הדוֹמוּת של יצירה למקורה בקריטריון הגֶנֶזיס של היצירה- קרי, ידיעת הנתונים על אודות נביעתה הסיבתית של היצירה מהמקור. ומכאן, שלא כל תמונה X המקושרת גנטית למקור X תהייה בהכרח גם דומה ל- X… או: גם ציור מופשט עשוי לתפקד כייצוג ריאליסטי של לנין…

 

ההכרה במסוכמות הסמליות של השפה הריאליסטית מלווה את תולדות הציור המערבי כסיפור מתמשך של כינון הולך וגובר של הפיגורטיביות אל עבר הריאליזם. כך, ג'וטו שכלל את הייצוגיות וגאל אותה מהמסורת הפוסט-ביזנטית של ימי-הביניים באמצעות הנקיטה באור-צל; וכך אמני רנסנס דוגמת מאזאצ'ו, מאנטנייה, אוצ'לו וכו' שכללו הלאה באמצעות אימוץ הפרספקטיבה; וכך גם בא ליאונרדו דה וינצ'י והוסיף את הראי ככלי להבטחת ה"ריאליזם": "אם ברצונך לראות עד כמה הרושם הכללי של ציורך תואם את המושא המיוצג ע"פ הטבע, קח ראי והציב אותו כך שישקף את הדבר הממשי, ואז השווה בין ההשתקפות לבין תמונתך."

 

הבארוק החריף את המגמה: קאראווג'ו הכניס את פשוטי העם לציור המיתולוגי (הקַצָב מהשוק בדמותו של אברהם העוקד את יצחק); ולאסקז העביר, בעבודותיו המוקדמות – ציורי ה- Bodegone – את הציור מהארמונות והמקדשים אל המטבח ("ארוחת הבקר", 1618); ורמיר כבר השתמש ב"קמרה אובסקורה", ואילו רמברנדט כבר דקדק בפרטים הגופניים-חומריים. כך, במאה ה- 19 כבר הגיעה הפיגורטיביות לדרגת שכלול עליונה, בין אם ברומנטיקה (ז'ריקו, "רפסודת מדוזה", 1819) ובין אם בניאו-קלאסיקה (ז'אק לואי דויד, "מות מארה", 1793) והשתיים גם יחד סללו את הדרך למה שקרוי "הפיגורטיביות האקדמית", זו שדרגתה הקדם-ריאליסטית הגיעה לשיאים בציורי דומיניק אֶנגר, קוֹרמוֹן, ליאון בונָה וכו'.

 

ואז, רק אז, נולד הריאליזם. ומעניין, הוא נולד דווקא בחזית הסירוב לציור האקדמי, כלומר ב"סלון המודחים", שעה שקורבא תלה את השלט "ריאליזם" באולם הציור. עתה, ריאליזם לא עוד היה בבחינת סתם גילוי נוסף של פיגורטיביות. כי, כפי שלימדה אותנו לינדה נוקלין בספרה "ריאליזם" (1971), הריאליזם נולד מתוך רוח הסוציאליזם האוטופיסטי. מכאן חשיבותו ה"מאניפסטית" של גוסטב קורבא בציורו מ- 1855, "הסטודיו", בו מוקף הצייר המצייר, מצד אחד, בסופרים (שאטובריאן), במשוררים (בודליר) ובאנשי הרוח האוטופיסטים-סוציאליסטים (פרודון), ומצד שני, במהפכנים מפולין, סין, איטליה ועוד. הריאליזם כמבע סוציאליסטי אחראי, כידוע, ל"אסכולת ברביזון", בה אמנים דוגמת ז'אן-פרנסואה מילֶה מציירים את הפרולטריון הכפרי (ומילֶה, הלבוש בסרבל כחול של פועלים, זוכה לכינוי "הצייר הסוציאליסט"), או אמן כהונורא דומייֶא (המקורב ל"ברביזונים", גם אם לא מזוהה עמם) מצייר את "נוסעי המחלקה השלישית"(ברכבת). זוהי המסורת שתתגלגל עד לריאליזם הסוציאליסטי הסובייטי, או לריאליזם החברתי בארה"ב של תקופת ה"שפל", או לריאליזם הקירוני של דיאגו ריברה וחבריו ממכסיקו, או לקבוצת "ריאליסמו" האיטלקית (רנטו גוטוזו בראשה), או לריאליזם החברתי של חיפה בראשית שנות ה- 50.

 

במקביל לריאליזם ככלי מבע סוציאלי/סוציאליסטי, התפתח הנטורליזם. זה האחרון, יותר משזיהה עצמו עם המצב החברתי, כונן את עצמו על האמפיריות המדעית, וזאת ברוחו של אוגוסט קונט, מי שהציב ב- 1848 את המדע ואת הפוזיטיביזם בראש היררכיית התרבות. ברוח זו טבע אמיל זולא את נוסחת הנטורליזם כ"פיסת חיים הניבטת מבעד לטמפרמנט של האמן" (ואותה "פיסת חיים" – כמוה כעובדה אמפירית הנלקטת באיזמלו של האמן המדען). ועדיין באותה רוח ובאותו כיוון, הגדיר היפוליט טן את הנטורליזם כמושתת על "גזע, סביבה ורגע": ב"גזע" התכוון היפוליט טֶן למדעי הגזע של המאה ה- 19 (התורת הגנטית של ז'אן באטיסט לאמארק בנושא הורשת תכונות לצאצאים; תורתו האבולוציונית של צ'רלס דארווין; הכרת האישיות ע"פ מבנה הגולגולת – תורותיהם של לומברוזו, לאוואטאר ועוד); ב"סביבה" התכוון טן לייצוג פרטני של המרחב בו חי האדם המיוצג; ואילו בכתבו "רגע", התכוון להשתלשלות ההיסטורית של הדמות.

 

לא מעטים מייצגים את הגישה הנטורליסטית בציור של המאה ה- 19. בתערוכת "הנפש והגוף: אמנויות ומדעים 1993-1793", שאצר ז'אן קלר בוונציה ב- 1993, הוצגו ציירים ופסלים לא מעטים לצד אינספור מכשירים "מדעיים" שאמורים היו לתמוך באמיתות הנטורליסטית של היצירות. צייר אחד שכזה הוא אדגר דגא, פוזיטיביסט מושבע, שהעמיק בתיאוריה ה"מדעית" של מבנה הגולגולת וזיקתה למבנה האישיות. הגם שדגא הוא מי שגם מאשר את הריאליזם הסוציאלי בציורים דוגמת "קבצנית ברומא" (1857) או "שותי האבסינת" (1876).

 

נציין לעצמנו את העובדה המרתקת: דווקא התחזקות הפן המדעי באמנות היא זו שהרחיקה את הריאליזם (או הנטורליזם) באמנות לטובת סוג של פיגורטיביות מופשטת יותר: ראו מה עולל מדע האופטיקה של שֶברל לריאליזם, כשהוליד את הפוסט-אימפרסיוניזם והפואנטיליזם. והיו גם לא היסטוריון אחד ולא שניים שהסמיכו את פריצת הקוביזם לתגליותיו של אלברט איינשטיין.

 

ועוד עובדה שראוי לתת עליה את הדעת: אותה מודרנה אוונגרדית, שנולדה מתוך הריאליזם (בציורו הפרובוקטיבי של אדוארד מאנה, "סעודה על הדשא", 1863; או בציורו הפרובוקטיבי של קורבא, "בונז'ור מסייה קורבא", 1854), היא זו שתכריז נגדו מלחמת חורמה (וכבר ב- 1871 יעדיף ג'והן וויסלר לקרוא לציור הריאליסטי של אמו בשם "רומפוזיציה באפור ושחור").

 

פיגורטיביות, ריאליזם, נטורליזם… הריאליזמים של הריאליזם התרבו כפטריות: באיטליה של שנות ה- 30-20 צמח "ריאליזם מאגי" (מריו סירוני, קרלו קארה וכו') – ריאליזם טבול במסתורין מטאפיזי. בארה"ב של סוף שנות ה- 60 צמח ה"היפר ריאליזם" – יש מעדיפים "ריאליזם קפיטליסטי" (דוויין האנסן, "צרכנית בסופרמרקט", 1970) – ריאליזם המחזירנו לאשליה ולהטעיה החושית. עדיין בארה"ב, אף כי מעט מאוחר יותר, צמח ה"פוטו-ריאליזם" (ריצ'רד אֶסטֶס, "נוף אורבאני", 2009) – ריאליזם צילומי המתמקד בציפויי זכוכית, ניקל, מראָה וכו', שמחזירים את המבט ומאשרים אותו כבלתי כשיר לחדירה). בישראל של סוף שנות ה- 80 וה- 90 עלה "ריאליזם התבוננותי" (ישראל הרשברג, "לשון-פרה", 1988. ויוזכרו גם ארם גרשוני, דוד ניפו ושורה ארוכה של ריאליסטים ישראליים חדשים המסרבים בכל תוקף למונח "ריאליזם"…) – סוג של ריאליזם הממוקד כולו במבט, עד כי הופך להתבוננות במשמעות של קונטמפלציה כמעט מדיטטיבית.

 

אז, זהו: חיקוי, ייצוג, פיגורטיביות (קלאסית, ניאו-קלאסית, רומנטית, אקספרסיוניסטית, סמי-אבסטרקטית), ריאליזם, נטורליזם, ריאליזם מאגי, ריאליזם פנטסטי, ריאליזם סוציאליסטי, ריאליזם חברתי, ריאליזם קפיטליסטי (היפר-ריאליזם), פוטו-ריאליזם, ריאליזם התבוננותי… הלכסיקון הריאליסטי מורכב מאד ותובעני ביותר בנוסחאותיו והגדרותיו. ניסינו לטעת בו מעט סדר.

[1] עדה צמח, "מבית ומחוץ", עם עובד, תל אביב, 2001, עמ' 12-11.

[2] תודי לדלית מתתיהו על הארה זו.

[3] Erenst Gombrich, Art & Illusion, London, 1956, p.53.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: