ב ח ו ל ש ת ע צ מ ם

                      ב ח ו ל ש ת   ע צ מ ם

 

התֵזה הזו מוכרת לנו עד לעייפה, אף הפכה למין אמת מובנת מאליה, אבל אפשר שאין היא אלא ביטוי לפרנואידיות אשר קל לאבחֵנהּ במחוזות האמנות שלנו. על מנת שלא להידרש למקור הפאריזאי, נביא את הרעיון מפי מורי ורבי, עליו השלום, מנחם ברינקר, שאמר בראיון:

"צריך לזכור שאחרי המרקסיזם הוולגרי באה הפוקויאניות הוולגרית, שאינה מכירה במושג של ערך אמנותי או אסתטי; היא רואה בערך פונקציה של יחסי כוח פוליטיים. […] כלומר כל העולם של ערכים אמנותיים ואסתטיים הוא אילוזיה שנקבעת על ידי יחסי מחנות; יחסי כוח קובעים מה מרכז ומה שוליים."[1]

 

האם יחסי כוח קובעים ערך אמנותי בעולם האמנות הישראלי?

 

בעבר, כמובן שכן: כלום יש צורך לחזור ולהזכיר כיצד הכניעו "פאריזאי" תל אביב את "ברלינאי" ירושלים בשנות ה- 40-30? וכלום לא שמענו די והותר על הדריסה שדרסו זריצקי ו"ואופקים חדשים" את הריאליסטים והסימבוליסטים לסוגיהם? והאם לא עייפנו מלשמוע את הסיפורים על התבוסה שהנחילו אמני מפא"י/מפ"ם העירוניים לאמני הימין – אריה אלואיל, משה מטוסובסקי, אלחנן הלפרן (אפילו הז'בוטינסקאי, אברהם מלניקוב, דומה שנאלץ להרחיק עצמו ב- 1934 עד ללונדון)? ותבוסתם של אמני "הציור הציוני" – בזם, אופק וכו' מול מעוז י.פישר? ולא, לא שכחנו את השררה האמנותית-ערכית של רפי לביא ב"מדרשה" ושרה ברייטברג-סמל במוזיאון תל אביב – אותה עמדת כוח דו-ראשית שלא הותירה סיכוי לניאו-אקספרסיוניסטים הצעירים משיינקיין/אחד-העם.

 

בקיצור, סיפורה של אמנות ישראל לאורך מרבית המאה ה- 20 היה סיפור של יחסי כוח, של מנצחים ושל מנוצחים. אלמנטארי. האם בזאת אמרנו שהמנצחים לא היו צריכים לנצח, כלומר שיצירתם לא הוכיחה ערכים אמנותיים מנצחים? לא לא אמרנו זאת. האם אמרנו בזאת שהמנוצחים ראוי היה שיובסו ויודחו לשוליים? גם את זאת לא אמרנו, בהכירנו בזכויותיהם האמנותיות של כמה מהמנוצחים. ועם כל האמביוולנטיות הזו שלנו, העיקרון ההיסטורי (ולטר בנימין ניסח אותו לפני פוקו) של המנצחים ושל יחסי הכוח הוא שנתן.

 

וראו זה פלא: דווקא בעידנו של מישל פוקו, כלומר עידננו, רוצה לומר – שנות האלפיים, דווקא אז קרסה תזת "יחסי הכוח" בעולם האמנות הישראלי. שהנה, זה אחר זה, התפוגגו ונגוזו מוקדי הכוח של אמנים, קבוצות, אוצרים, בתי ספר לאמנות וכו'. ולפתע, אין עוד בכוחנו לאתר – לא עוד מין "כוח רפי", לא עוד מן מבקר "אדמו"ר", לא עוד קו מוזיאוני מתנשא, לא עוד אקדמיה מובילה. קבוצה דומיננטית? במידה שבכלל תצליחו לאתר כיום קבוצה אמנותית כלשהי ("ברביזון החדשה", הרי לכם דוגמא נדירה אחת) – שום עמדת כוח משמעותית לא תוכלו לתלות בה, ויהיו אמניה איכותיים ככל שיהיו. ובמידה שנותרו אצלנו מבקרי אמנות (וגם כשנמנתה עליהם כריזמה דוגמת גליה יהב), לא תצליחו להדביק להם את סמכות "הממית והמחייה" שהייתה, למשל, לחיים גמזו בשעתו. "בצלאל", "שנקר", "המדרשה" – מישהו יכול, באמת ובתמים, לייחס "מלכות" לאחד מאלה? ואפילו אם נסכים על שתיים-שלוש גלריות תל אביביות כ"חזקות" במיוחד, מה בכוחן להבטיח לאמניהן (ושימו לב למספר הגבוה של אמני הגלריות הללו וריבוי תחביריהם האמנותיים, עובדות המלמדות כשלעצמן על התפרקות הכוח) מלבד ביטחון כלכלי ו/או שער לתצוגות במוסדות בארץ ובחו"ל, אשר אף הם איבדו את כוחם המכונן: האם תערוכה במוזיאון תל אביב או במוזיאון ישראל מבטיחה תעצומות לאמן/אמנית? הרבה פחות מבעבר.

 

"כוח ההון!" – יזעקו נגדנו הוֶוטֶרָנים מפלוגת פוקו, "כוח ההון הוא הוא הכוח שעל פיו יישק דבר באמנות!". נו, טוב: את דעותיי בנושא זה אתם מכירים, גם אם סרג'נט זה או אחר סבור שדעתי שטחית (ומן הסתם, סבור כי דעתו עמוקה מני-ים). אני שב ומכריז מתוך הכרות בלתי מבוטלת עם השטח: שום בעל הון אינו קובע ערך אמנותי בישראל. גם האספנים העשירים ביותר בישראל משתרכים אחר הערכים האמנותיים יותר משקובעים אותם או אף משפיעים עליהם באורח משמעותי. "אגדת קשר ההון באמנות הישראלית", קראתי למאמרי בנושא.

 

והכוח הפוליטי? עם כל בחילתנו מההשתוללות הלאומנית של מנהיגינו ומנהיגותינו, הבה נודה: סרת התרבות יכולה לאחוז באשכי התיאטראות, אך לא באשכי עולם האמנות הישראלי. כי לא זו בלבד שעיקר תקציבי המוזיאונים שלנו מקורו בתרומות, אלא שגם אם, נניח הנחה פרועה, ייסגרו המוזיאונים – שום דבר של ממש לא יקרה ליצירה האמנותית בסטודיות של האמנים הישראליים. אמנים ימשיכו ליצור, כי האמנים אינם תלויים בשום כוח פוליטי, ואם תחשבו על כך, אף אין הם תלויים בשום כוח כלכלי. הם יעבדו כגרפיקאים, כמורים, כמעצבים וכו', ויבטיחו לעצמם שעות או ימים להתייחדות עם הציור, פיסול, וידיאו, צילום וכו'. שהרי רבים הם אלה המאשרים כבר עתה מציאות שכזו.

 

אז, זהו: הסיפור על יחסי הכוח כקובעי ערך אמנותי הוא סיפור שהיה, אולי הוא יחזור, אך מזה כעשרים שנה שהוא התפוגג. בזירת האמנות הישראלית דהיום אין מרכז ואין שוליים: גופים אורביטיים רבים שטים בחלל בו בזמן, כל גוף לעצמו, כפי שביקשתי להראות במאמר "המפה האסטרולוגית של האמנות הישראלית". כולם בשוליים, גם אלה שנדמים לכם כמרכזיים אינם אלא בשוליים. כי רק שוליים ישנם. ואם כתבתי במאמר קודם על כוכב האמנות הקאנונית ככוכב זעיר אך מרכזי יותר, דומה ששומה עלי לתקן את עצמי ולהוסיף: הכוכב הזה מרכזי רק בהכרתי ובהכרת אלה שאיבדו כתר וספק אם ביכולתם לאבחן מרכז. אלה וכל השאר שורדים בחולשת עצמם. גם עורכי כתבי עת אינם עוד במעמד שנהנתה ממנו עורכת "סטודיו". גם אוצרי המוזיאונים ומנהלי הגלריות שנראים לכם כבעלי שררה – אף הם שוליים ואף הם כוחם ירד פלאים בבחינת קובעי ערך.

 

ובכל זאת, מי כן זוכה להציג בגלריות היוקרתיות ובמוזיאונים? לא תאמינו לתשובה: המוכשרים יותר, בעלי האמביציה וברי כושר ההתמדה… כן, אני יודע, קשה לקבל זאת.

 

 

 

[1] יורם הרפז, "על שני סוגי הבנה: שיחה עם מנחם ברינקר", מתוך: "להבין הבנה ללמד להבין" (עורך: יורם הרפז, מכון מופ"ת, תל אביב, 2016, עמ' 16.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: