המפה האסטרולוגית של האמנות הישראלית

         המפה האסטרולוגית של האמנות הישראלית

 

מבלי שהתכוונתי, נמצאתי פוסע לאורך "שדרות ממילה", אותו "Fifth Avenue" יוקרתי של ירושלים, בואך שער יפו. יום חג היה, חנויות המותגים כולן סגורות, ואני – שתשוקתי לקפה ומאפה נידונה לתסכול מר, נאלצתי לדדות ברחוב השומם ולהזין עיני בכל הפסלים הרבים הממוקמים לאורך הרחוב משני צדדיו. מזה שנים שאני מתחלחל מ"תערוכת-הרחוב" המביכה הזו, אבל הפעם – משבחנתי את הפסלים מקרוב – הפכה המבוכה לבּושה, בושה על שכאלה הם הפנים שמראה עירי לתושביה ולתייריה. כי, לאורך התצוגה הזו של מוצרי הברונזה חסרי המקוריות, הסתמיים והבנאליים להפליא, בהם גם מושאי קיטש של יודאיקה, פגשתי עוד ועוד חקיינים של כאילו-קוביזם, סוריאליזם תפל, ריאליזם בידורי, הפשטה חנוטה ומה לא. אמנים יד שנייה שלישית ורביעית. היו מהם שלא התביישו לחקות את רקדניותיו של דגא; מישהי אפילו לא התביישה להציג חיקויים מפורשים של ג'אקומטי.

 

וחשבתי לעצמי: הנה אני מהלך לי בתערוכת פיסול שהיא אולי הנצפית ביותר בישראל, אולי אף הפופולארית ביותר בישראל – ומה אומַר על הקשר ועל היחס בין זו לבין מה שמחשיבים המחשיבים כפיסול ישראלי איכותי, כלומר קנוני? דהיינו: האם גם שדרת הקלון הירושלמית הזו היא חלק מעולם האמנות הישראלי? או, שמא, לא "עולם אמנות", כי אם "עולמות אמנות" בו-זמניים פועלים במרחב התרבותי הישראלי? ואולי אני סתם מתנשא?

 

השאלות הללו מתדפקות על דלתות הכרתי פעם אחר פעם. למשל, כשאני נוסע באשדוד, ראשון-לציון, מעלות וכו' – בכל אותם יישובים בהם יזם ראש המועצה האזורית או ראש העיר הצבת המוני פסלים מונומנטאליים בכל אותם אינספור כיכרות שצצו בהמוניהן על דרכינו, כסרפדים לעת אביב. כאן – בסימפוזיון לפיסול באבן, שם – בתוקף עידודם של פַסלים יוצאי בריה"מ לשעבר, פה – ארכיטקטים יצירתיים ובעלי השפעה, ותמיד התוצאות המביכות ברמותיהן הבינוניות ומטה, הללו שמזדקרות בגאון בכיכרות במלוא כיעורן ויומרנותן. ואז חוזרות השאלות לנקר: האם גם זה "עולם האמנות" שלנו? ואולי אין זו אלא קומה נוספת ברב-הקומות של עולמות האמנות שלנו? ואולי, כן, אני שוב מתנשא?

 

הנה כי כן, קטנים ושוליים ככל שנהייה, מערכת רב-שכבתית עשירה מרכיבה את תרבותנו החזותית, מערכת אשר בה אין שכבה אחת מכירה בשכבה אחרת. קחו את המכירות הפומביות המרכזיות שלנו: היצירות המולכות במכירות אלו, כלומר היצירות המובילות בשוויין הכספי, הן כאלה שאוצרי שני המוזיאונים המרכזיים שלנו (ועמם אוצרים נוספים) די בזים להן: כוונתי לנופי הגליל של ראובן רובין משנות ה- 50-40, לתבליטי הבזלת הפסוודו-ארכאיים של משה קסטל, לציורי ההווי של נחום גוטמן משנות ה- 60-50, לסימבוליזם המטאפיזי-יהודי של מרדכי ארדון, לתמונות הכליזמרים של יוסל ברגנר וכו'. רבים נכונים לשלם הון תועפות בתמורה ליצירות הללו, אשר חפות מברכת הקדקוד.

 

וכמובן, הציורים הריאליסטיים – עולם אמנות נוסף וסגור בפני עצמו ובו כמה עשרות ציירים וירטואוזיים, חלקם עולי בריה"מ לשעבר, חלקם פוסט-הירשברגיים ופוסט-(ארם)גרשוניים, כאלה הנהנים מקהל עצמאי, מגלריות נאמנות, מכותבי טקסטים נפרדים ומבתי ספר שאינם השלישייה המקובלת.

 

וזה עוד לא הסוף: קחו את מכת הגלריות ה"עליזות", אלו המוכרות בערינו עבודות דקורטיביות קלילות ופסוודו-גרשטייניות. בל נטעה: כל אחד ואחת מיוצרי הקישוטים הססגוניים הללו רואה את עצמו או עצמה כאמן או אמנית מהמעלה הראשונה. אלה לא יקבלו את ההבחנה בין אמנות מסחרית לאמנות טהורה. מבחינתם, אמנותם טהורה. מבחינתם, נחום טבת, פיליפ רנצר, אוהד מרומי וכו' אינם אלא אחיזת עיניים, בדיון של כמה אוצרים כוחניים.

 

נמשיך לגלריות בכפרי האמנים שלנו (עין-הוד, צפת)? אכן, יקום רב-כוכבי, מרחב קוסמי עשיר של עולמות נפרדים וסגורים, אוטונומיים-אוטרקיים ואדישים לעולמות האחרים, אם לא בזים להם. בדומה ליקום האסטרולוגי הסובב את כדור-הארץ, ככל שנאמץ את מבטנו, נגלה עוד ועוד עולמות אוטונומיים שכאלה: די לשוטט במרחבים הווירטואליים של הרשת על מנת לגלות עמותות וחברות המאגדות קבוצות לא קטנות של אמנים המציעים מרכולתם, אמנים שמרביתם לא יימָצאו במוזיאונים, אף לא בגלריות הנחשבות ושספק אם שמעתם שמם, ואף על פי כן – הם משמיעים את קולם החזותי ב- ArtLab, Art Beat, גלריית "יוצרים", SellmyArt, KartinkArt, Heartistshop… לא להאמין כמות האמנים הרשומים באתרים הללו. כמעט כולם בלתי מוכרים לכותב מאמר זה, כמעט כולם יוצרים אמנות סבירה, על פי רוב בינונית, כזו שאפשר איתה ואפשר בלעדיה. כלומר, לדעתו של הכותב, שכנגדה ניתן להעמיד דעות הפוכות. חברו את מאות האמנים של האתרים הללו והרי לכם "עולם-אמנות" שלם ונוסף, משהו כמו כפרים בדואיים בלתי מוכרים המפוזרים בקטע אחד של המדבר: הביקורת, אוצרי המוזיאונים, כתבי העת – איש אינו "סופר" אותם, הגם שמדובר באמנים מקצועיים, בהם גם אמנים טובים, רובם ככולם בוגרי אקדמיות, כל אחד ואחת נושא(ת) בצקלונו(ה) את שרביט מיכלאנג'לו. לעולם האמנות הסודי הזה ישנו ציבור מתעניינים, תומכים ורוכשים, משמע – עולם אמנות אלטרנטיבי בר-קיימא, גם אם אינו שותף לשיח האמנותי.

 

וחרף ריבוי העולמות בקוסמוס הרב-כוכבי שלנו, ניתן להצביע על מרכז שסביבו נעים שאר הכוכבים, אם בדרך החיוב ואם בדרך השלילה. למרכז הזה קוראים: האמנות הישראלית הקנונית. עסקינן בכוכב קטן-יחסית, המאוכלס בכל אותם אמנים שזכו לברכת המוזיאונים (האוצרים), ההיסטוריונים ושאר הכותבים על אמנות – החל באנשי הביקורת (מי נשאר?) וכלה באחרוני הסטודנטים לאמנות הכותבים עבודה סמינריונית. זהו הכוכב של תולדות האמנות הישראלית, אשר בו ורק בו מתחולל השיח האמנותי. כוח הקרינה של הכוכב הזה חזק-יחסית לעומת קרינתם הקלושה של העולמות האחרים, וכאמור, שנות אור מפרידות בין כדור קוסמי אחד לאחר.

 

אני חזור לפסלים משדרת-ממילה. עתה, ברי לי, שאין לי מנוס אלא לקבל את כוכב-השֵבֶת הזה של פסלי הרחוב כעולם לגיטימי הסגור בתוך עצמו, על אמניו, אוצריו וציבורו המסוים (שברובו, אני מניח, רווה נחת מהפסלים הללו ואולי אף רוכש מהם פה ושם). אני, מה לעשות, נפשי עם הקנון, אותו כוכב-לכת זעיר אך קורן. וכך, גם אם קשה לי, אני נתבע לסובלנות ולקבלת עולמות האמנות האחרים. לא פחות מכן, אני נתבע שלא לנקוט בבינאריות המתנשאת של עממי/אקסקלוסיבי, או נמוך/גבוה, ואפילו לא זו של המסחרי/אמנותי.

 

במילים אחרות, אני נתבע לקבלה והשלמה עם המפה האסטרולוגית הרב-כוכבית של האמנות הישראלית.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: