אגדת קשר ההון באמנות הישראלית

               אגדת קשר ההון באמנות הישראלית

 

גם אני הערצתי את חריפות שכלה של גליה יהב. לא אחת, הצהרתי בפומבי, שגליה יהב היא הדבר הטוב שקרה לביקורת האמנות בישראל (מאז יצחק כץ של 1925), ואני גם מסכים עם שני ליטמן, שלגליה יהב אין תחליף. בשיעור קומתה, היא הייתה המבקרת האחת והיחידה שלנו, ומותה הוא אסון לרמת השיח האמנותי בישראל, בהנחה ששיח כזה אמנם קיים. עובדה בפני עצמה היא, שבמהלך חמש השנים האחרונות, נהגתי לפתוח לעת שחר את עיתון "הארץ", קודם כל, בחיפוש אחר טורה של יהב. והגם שביני לבינה שררו יחסי כבוד הדדי, מבלי שהיו לנו כל קשרים אישיים, מעולם לא הייתי שותף לאג'נדה הביקורתית שלה בכל הקשור להשתלטות כוחות ההון על עולם האמנות הישראלי. ואם לדייק: בעוד שאת ביקורתה הפוליטית בנושא הכיבוש קיבלתי עד תום ובהערכה, הרי שעם כתיבתה על קשרי ההון של האמנות הישראלית התקשיתי להשלים.

 

את הטיעון הקפיטליסטי אנו שבים ושומעים מזה מספר עשרות שנים ולרקע ניצחון הניאו-ליברליזם. הטיעון פעפע אלינו ישירות מזירת האמנות הניו-יורקית וירידי האמנות הגדולים ברחבי העולם, בהם יש לטיעון אחיזה מקוממת במציאות. אלא, שהטיעון הקפיטליסטי הזה יובא ארצה ללא עיכול ושיאו בטענות שנשמעו במחוזותינו, כאילו בתי הספר לאמנות שלנו מכשירים אמנים כך שיתיישרו עם טעמם של קנייני האמנות, אותם אספנים מהאלפיון העליון הרוכשים יצירות בגלריות ובכסף גדול. מעולם לא מצאתי קצה-קצהו של אישור עובדתי לטענת ה"התיישרות" הזו, שאומצה בששון על ידי חוגי שמאל שעמם אני מזדהה מכל בחינה אחרת.

 

ברם, מה בדבר נטייתם של אמנים רבים במחוזותינו לדבוק במושאי אמנות סחירים לעומת אמנות (כמעט) בלתי סחירה, דוגמת מיצבים, מיצגים וכיו"ב? המגמה המוכרת לייחס נטייה זו לכניעת האמנים בפני הריאליה הכלכלית, דהיינו כוחות המסחר, אינה משכנעת אותי, הגם שיש בה מן ההיגיון. שכן, הקושי להתקיים ממכירת מיצב או מיצג אינו שום גילוי חדש של דורנו. אם נוצרו יותר מיצבים בשנות ה- 90, לא היה זה משום שאמנים התעלו מעל לכורח הכלכלי, אלא פשוט משום שזו הייתה האופנה. אני מרשה לעצמי להצהיר, שציירים מציירים ציורים משום שהם אוהבים לצייר ציורים, ומשוכנעני, שאם תתעורר בהם התשוקה ליצור מיצב או מיצג – הם יעשו זאת. גם אפשר לחשוב איזה תור של סוחרים משתרך מאחורי כל סטודיו לציור… האמת היא, שכיום, כבעבר, אמנים נזקקים לעבודה צדדית לצורך פרנסתם. זאת ועוד: האם בשנות ה- 90, בימי פרוח שפת המיצב, האם אז לא נמכר הציור ביתר קלות מאשר המיצב?! מדוע אז לא פנו הכול לציור?! הדעת נותנת, שיותר מהמשוואה של סחירות=ציור פיגורטיבי, מדובר באופנות משתנות. אבל, מה ניצב מאחורי שינוי האופנות, נשאל בצדק? ואני, הקטן, אענה: קסם גילויו של החדש מושך אמנים להתנסות בתחביר האמנותי העולה, בה במידה שהקסם פג וחולף בדין "עייפות החומר" והוא מחזיר את האמנות ל"לחם השחור" שלה – הציור. כך עלה וירד ה"הפנינג", כך עלה וירדה האמנות הסביבתית, כך עלתה וירד האמנות המושגית וכיו"ב. אם אמנם יש צדק בהנחת המשוואה סחירות=ציור, הכיצד זה שהציור העכשווי (ראו תערוכת פתח-תקווה באצירת לארי אברמסון) מבקש-לכאורה לשוב למופשט, שהוא בלתי סחיר בעליל?!

 

ובחזרה לאקדמיות לאמנות: זה שהמוסדות הללו הפכו אצלנו  לתעשייה ושהן ניפחו ממדיהן ומלכדו עצמן בתלות תקציבית במספר רב של סטודנטים – את זאת אין להכחיש. אלא, שמנגד, אין לי כל ספק, שהמורים באקדמיות עושים מעשיהם ביושר ובאמונה (התוצרים הבינוניים של האקדמיות הם סוגיה אחרת), כל אחד ואחת כמידת יכולתם/ן וללא כל שמץ כניעה לצו ישיר או עקיף של "בון-טון" מסחרי. כל טענה אחרת היא קשקוש בדיוני גמור. התיאור הזה חל גם על מה שהפך בעשור האחרון לגל האמנותי המועדף על חוגי האוליגרכים וה"נובו-ריש" ה"הי-טקי", קרי – הריאליזם הישראלי החדש ממטבחי י.הרשברג/א.גרשוני וכו'. אני יכול להעיד באחריות גמורה, שמצד האמנים, המגמה הזו מודרכת על ידי אמונה כמעט-דתית לוהטת בערכי המסורת הפיגורטיבית לדורותיה, שעה שהצלחתה במכירות הפומביות ובגלריות עניינה טעמם הלגיטימי של בעלי ההון (גם אם אינו טעמי) ושל סוחרי אמנות לגיטימיים לחלוטין. את ישראל הרשברג, למשל, עודדו אילן שבתאי – אספן וסוחר בעל עין חדה, ויונה פישר – הרבה בטרם הפך למטבע בינלאומית עוברת לסוחר.

 

טענה מקובלת אחרת היא, שחברי הנהלה (כולל "נאמנים" ו"ידידים") במוזיאונים שלנו אינם אלא אספנים העושים יד אחת עם המוזיאון להשבחת אוספיהם הפרטיים. יורשה לי להטיל בזה ספק, וזאת בהכירי את הנפשות הפועלות. נפתח בעובדה הטריוויאלית, שמאז ומעולם, הנהלות מוזיאונים ביקשו את "ידידותם" של בעלי הון. הדבר לא מנע תמיכה והכרה מוזיאוניים בגדולתם של אמנים ראויים. איני עיוור לתופעות צורמות דוגמת הצגת אוספיהם הפרטיים של חברי הנהלה ותורמים – החל ביוסי חכמי ובדורון סבג וכלה בתערוכת אורי רייזמן, שעשתה רבות להאמרת ערכו של האמן בשוק. ועם זאת, יובהר: אורי רייזמן הוא אמן ראוי מאין כמותו לתערוכה מוזיאונית, ומשהוחלט להציגו במוזיאון תל אביב כבר היו מחירי ציוריו "בשמיים". במקביל, אוספים פרטיים שהוצגו במוזיאון זה או אחר, כולל של יהודה אסיא או דוד עזריאלי או עמי בראון, כולם אוספים משובחים, שצפייה בהם היא תענוג צרוף לאוהבי אמנות. ובאשר ל"שערוריית" הצגת אוסף בראון במשכן לאמנות בעין-חרוד, אני יכול להעיד מכלי ראשון, בתור מי שהיה מיודד עם עמי וגבי בראון, שהתערוכה אורגנה והוצגה בניגוד גמור וחריף לרצונו של עמי וכי לא הייתה כל מזימה להאמרה כספית. וכמובן, בדיעבד, הנהירה הגדולה של הציבור לתערוכה של אמנות ישראלית מודרנית רק הוכיחה את ערך ההחלטה להציגה. באשר למקרים האחרים, גם אם יש טעם לפגם בתצוגה מוזיאונית של חבר הנהלה בעל עניין, אין בזאת משום הטלת צחנה כוללת על עולם האמנות המקומי; ויתר על כן, אין בזאת משום ערעור כלשהו על טוהר אהבת האמנות של האספנים הנדונים, שאני מכירם (יותר או פחות) כמכורים לדבר, ולאו דווקא בזכות שוויו הכספי. תשוקתם האותנטית לאמנות של אספנים וחברי הנהלה (בעבר או בהווה) דוגמת דב גוטסמן, יוסף חכמי, דורון סבג, עו"ד ברנדס ואחרים – אינה מוטלת בספק, בה במידה שקשה לערער על איכות אוספיהם.

 

נכון, היו דיבורים, היו שמועות על תערוכות דוגמת אלו של ידיד רובין או צדוק בן-דוד, שלכאורה נולדו בחטא האינטרס של אספנים בעלי כוח השפעה במוזיאונים. איני יודע עד כמה הדיבורים הללו מבוססים. אך, אני כן יודע, שהתערוכות הללו זכו להצלחה ציבורית כבירה, שאין להקל בה ראש ולתמצתה בפשטנות כ"כניעה לפופולארי".

 

נאמר מילה על פרסים מוזיאוניים הממומנים על ידי אספנים בעלי העדפה אמנותית מסוימת, דוגמת "פרס שיף" לאמנות ריאליסטית: אין שום פסול בעובדה, שאספן מבכר קו אמנותי מסוים ותומך בקידומו. שלושה השותפים למהלך הפרס – האספן, המוזיאון והאמן – לשלושתם מלוא ההצדקה לשתף פעולה, אלא אם כן, רמת היצירות הזוכות ומוצגות פוגמת ברף השיפוטי שהמוזיאון מחויב לו. עד לנקודת הפגימה הזו, למוזיאון אין הרבה ברירות: הוא ישתף פעולה עם מעניקי הפרס משום שאלה מספקים למוזיאון אוויר פיננסי לנשימה, קרי – לפעילות אמנותית ראויה. כך זה היה מאז ומתמיד בתולדות האמנות: מוזיאונים נזקקו לסעד פיננסי מטעם אצולת הממון לדורותיה. אין דרך אחרת. באשר לאמנים, איני מכיר ולו אמן ישראלי אחד שבחר ללכת בדרך אמנותית X רק משום שזו תעלה בקנה אחד עם טעמם של מעניקי פרס Y. מי שסבור כך, מוכר אגדות. היכן אורבת הסכנה? בתלות מתמשכת מדי של המוזיאון במעניקי הפרס, אותה תלות שדנה את תערוכות הפרס לדקדנס. אודה ואתוודה: ניתן לאתר במוזיאון תל אביב סימנים לתלות דקדנטית שכזו בתערוכות פרס. אבל, מכאן ועד הצבעה על מזימות הון – הדרך ארוכה.

 

ו"קבוצות הרכישה" – אותן התאגדויות של בעלי הון הקונות יצירות לאוספי המוזיאונים הראשיים בישראל? תיאמר האמת: הרכישות ראויות ביותר מבחינה אמנותית, מה גם שהללו נעשות בשיתוף פעולה מלא עם אוצרי המוזיאונים.

 

אני מודע מאד למתרחש במכירות הפומביות שלנו ובגלריות, כמו גם באירועים דוגמת "צבע טרי", במפעלים דוגמת "ארט-פורט" וכו'. כן, נכון, הכסף משחק תפקיד חזק מתמיד בעולם האמנות הישראלי. אך, האם לכסף הזה ריח רע? איני סבור כך: המכירות הפומביות שופעות יצירות ויוצרים מהמעלה הראשונה לצד כאלה מהמעלה השנייה, אז מה?! מחירי היצירות חובטות באמנים מסוימים? נכון, אלא שהדבר מקביל ליחס שבין הוצאות ספרים וסופרים, שעה שאיש לא יטען שההוצאות אחראיות לכך שסופרי ישראל – למעט בשוליים – כותבים ספרות מסחרית. המציאות הפוכה. בהתאם, למכירות הפומביות, והייתי מוסיף – אף לגלריות – אין כל השפעה על המתרחש בסטודיות של אמנים ישראליים. כן, ישנן מספר גלריות מובילות בישראל, שהצלחתן המסחרית עלולה "להרדים" כמה מאמניהן ולפתותם לדבוק בסגנון המנצח. אני יכול לחשוב על קומץ אמנים שכאלה. אבל, גם ביחס לאמנים אלה, מדובר במי שהגיעו לאן שהגיעו ביושר אמנותי, בעוד הגלריה בוחרת לעבוד אתם מתוך הערכה אמיתית לערכם האמנותי. ראו, לדוגמא, את נבחרת אמני גלריה "גורדון".

 

ומה בדבר אותן גלריות מבוססות שעוזרות במימון תערוכות מוזיאוניות לאמניהן? כן, מוכרות לנו כמה כאלו. אך, השאלה שצריכה להישאל היא: האם לא ראויים האמנים הללו – יאיר גרבוז, רועי רוזן והאחרים – לתצוגה במוזיאון והאם עדיף שהתערוכה לא תתקיים מחמת חוסר תקציב? התשובה ברורה. קשה לי לחשוב על אמן-גלריה אחד שזכה שלא בצדק לתערוכה במוזיאון ורק בזכות צרור הכסף ששולשל לקופת המוזיאון. לא היו דברים מעולם. האם יש בתופעת הגב הכלכלי מצד גלריות בבחינת אי צדק כלפי אמנים נטולי גב שכזה? צדק אינו אמת מידה רלוונטית לעולם האמנות.

 

אדם אמיד ואספן אמנות כיגאל אהובי קיבל לרשותו (תמורת תשלום) את הגלריה של אוניברסיטת תל אביב והציג בה תערוכות של אוספיו? רגע, מה קרה?! ברחבי העולם אנחנו עולים לרגל לחזות באוספיהם של פרנסואה פינו או פגי גוגנהיים (ונציה), של סאצ'י (לונדון), פיליפס (וושינגטון), פריק (ניו-יורק), טיסן (מדריד) וכו'. מאז הרנסנס האיטלקי, אוספים פרטיים – פארנֶזה ובורגזה ברומא, לדוגמא – הפכו מוקד עליה לרגל והם הזינו והשביחו את התרבות החזותית ברחבי העולם.

 

שרי אריסון מממנת את סדנאות "ארט-פורט": חוץ מהערכה לפילנתרופיות זו שלה – מה נלין?! ל"ארט-פורט" נבחרים מדי שנה אמנים צעירים בראשית דרכם, מפונקים בסטודיו ובתצוגת גלריה צמודה: האם נגרם נזק כלשהו לעולם האמנות הישראלי בגין התערבות זו של בעלת ההון ביצירה הישראלית? כמובן, שלא. הדימוי הפילנתרופי משמש עלה תאנה להסוואת הפעילות העושקת של בנקים? ייתכן. אלא, שלא נסיק מכך פסילת התמיכה באמנות.

 

מאז מחצית שנות ה- 60 ועד היום, ככל שאנחנו מתאמצים להיות אמריקה, כלומר ניו-יורק, איננו שם. בהחלט ייתכן, ששם – בין צ'לסי לסוהו ודרומה מזה – ערכו הכספי של אמן זה או אחר הוא אמת מידה לערכו האמנותי. ברם, אצלנו? לא מניה ולא מקצתיה: אדרבה, הראו לי אמן ישראלי אחד, שבזכות מחירים גבוהים של עבודותיו זכה וזוכה להערכה אמנותית. אין דבר כזה. כי אצלנו, ערכו האמנותי של אמן נקבע בתהליך סינון פירמידי מורכב מאד, שראשיתו במורים באקדמיה, המשכו בגלריות האיכותיות, בתגובת הביקורת, בגיבוי האוצרותי (מצד האוצרים המוערכים יותר) מחוץ למוזיאונים ובמוזיאונים. רק לאחר ההכרה הזו, יבואו המחירים. כן, אני יודע: ישנם אמנים מסחריים בכמה גלריות מסחריות. איש בעולם האמנות אינו לוקח ברצינות את האמנים הדקורטיביים הללו ואפילו לא את חקיינו הפופולארי של פרנסיס בייקון המציג בגלריה מכובדת.

 

ועוד עדות: רצה הגורל ואני מיודד עם בעל הון, אספן ומשקיע, שידו רבה באמנות הישראלית ובאמנות הסינית העכשווית. אני מודע לחלוטין לשיקולים שניצבים מאחורי החלטותיו האמנותיות של האיש, בהן גם שיקולים פיננסיים. עם זאת, בכל הקשור לאיכות האמנות הנרכשת על ידי האיש, כמעט כל היצירות הנרכשות מתווכות על ידי אוצרים ויועצים בישראל ובסין, מה שאחראי לאיכות אמנותית הקודמת לערך הכספי. אין זה מקרה יוצא דופן: מיטב האוספים הידועים ביותר בישראל של העשורים האחרונים נעזרו ביועצי אמנות – בהם פיגורות ידועות מאד – המעורים באיכויות ומנחים את האספנים לעידית.

 

אז, אל תגידו לי – "ערך כספי מנחה ערך אמנותי". אצלנו – שטויות. ככל הידוע לי, אף אמן אינו מוכר פה נשמתו לשטן (ואם בחר אמן כלשהו בנתיב מסחרי – וכאלה ספורים הם – שיבושם לו. אין לכך שום משקל). ובבקשה, אל תיגררו לפראזות של "אמנות-הון-שלטון": המחשבה, שהיעדר אמנות ביקורתית-פוליטית בישראל יסודה ב"התקפלות" אמנים בפני סוחרים ואספנים – המחשבה הזו מחמיצה את ניתוח מצב העניינים לאשורו: נכון, אמנות ביקורתית-פוליטית כמעט שנמוגה בישראל, אלא שהסיבה לכך במהפך הפוסט-מודרני שנשא עמו ספקות לגבי כוחה של אמנות לפעול על המציאות, התסכול מאידיאולוגיות, הפלורליזם שהצמית דיאלקטיקה, המיצוי של האוונגרד וכו'. אלה הם ההסברים, ולא שיקולים פיננסיים שאמנים שבויים בהם כביכול. ואם תאמרו (כפי שישנם האומרים), שהיעדר כתב-עת אמנותי-פוליטי בישראל יסודו בסרבנותם של בעלי הון לתמוך בפרסום מסוג זה, אגלה את אוזניכם ואומר לכם, שהללו גם מסרבים לתמוך בכתב-עת אמנותי מהסוג התמים יותר. פשוט, אין להם עניין בעידוד הפן התיאורטי. זכותם, גם אם הדבר מצער. ואם תתעקשו בנושא היעדר אמנות פוליטית ישראלית כהוכחה לניצחון השיקול המסחרי – אזכיר לכם, שציוריהם הפוליטיים של דויד ריב וציבי גבע דווקא נמכרו בכלל לא רע יחסית למכירת אמנות עכשווית בישראל.

 

כמה מצער שגליה יהב איננה עוד איתנו על מנת להעמידני במקומי.

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: