סיפורו המסתורי של יוסף אבו הגלילי (חלק א')

     סיפורו המסתורי של יוסף אבו הגלילי (חלק א')

 

תחילת הסיפור בחיתוך-לינוליאום אקספרסיוניסטי למהדרין, שפורסם בידי אורי צבי גרינברג ב- 1923 בחוברת "אלבאטרעס" ("אלבטרוס") מס' 2, שאותה ערך בוורשה. כאן, לצד חיתוכי עץ (כולם בשחור-לבן) אקספרסיוניסטיים וקונסטרוקטיביסטיים, מעשה ידי אמנים יהודיים דגולים מרוסיה ופולין – יוסף צ'איקוב, יששכר בר-ריבאק, מארק שוורץ, הנריק ברלוי ועוד, הופיע חיתוך לינוליאום (אף הוא בשחור-לבן), המייצג באקספרסיוניזם גרמני מובהק דמות שרועה, עם המילה "מוות" הכתובה באותיות דפוס בפינה ימינית תחתונה. הכיתוב לתמונה ציין את שם האמן: "יוסף אבו הגלילי". יוסף אבו הגלילי? מי זה? איך זה שמעולם לא נתקלתי בשמו או ביצירתו? הייתי משוכנע שמדובר בפסבדונים של אצ"ג הוא עצמו, שכידוע, "חטא" לא מעט ברישום ובעיצוב גראפי של פרסומיו; מה גם שכזו הייתה גם ההנחה של גבריאל טלפיר ב"גזית", שעה שכתב על "אלבאטרעס" וציין:

"חוברת זו עשירה גם בהדפסים נבחרים של אמנים יהודים […] הנריק ברלוי, מארק סטרלינג, מארק שוורץ וכן יוסף אבו הגלילי (א.צ.גרינברג)."[1]

 

אלא, שלא. חיפושיי אחר מידע נוסף על אודות האמן המסתורי הזה הביאוני עד מהרה לירחון "סדן", שערך אצ"ג בשנת 1925, ובו – שוב – פרסם חיתוך לינוליאום אקספרסיוניסטי נוסף של יוסף אבו, "תפילה לחמה" שמו: אישה עירומה כורעת ברך ונושאת זרועותיה למרומים בתפילה.[2] בספרו של אבידב ליפסקר, "שיר אדום שיר כחול" (2000), ספר הבוחן ביסודיות רבה את זיקותיו האקספרסיוניסטיות של אצ"ג, השכיל המחבר לשבץ את עותק "תפילה לחמה" במחיצת חיתוך עץ מ- 1913 של אריך הקל, האקספרסיוניסט הגרמני, המייצג אישה כורעת ליד אבן.[3] ואמנם, הקירבה הסגנונית מאלפת ומלמדת עד כמה היה חייב אותו יוסף אבו לתנועה האמנותית הגרמנית, אשר השפיעה השפעה מכרעת על אמנים ומשוררים יהודיים בשנות העשרים, כפי שהראיתי בתערוכה שאצרתי ב- 1994 ב"בית-ראובן", ושמה – "והאמן איוב הוא…".

 

אם כן, מיהו אותו יוסף אבו הגלילי, שכושרו האקספרסיוניסטי בשחר שנות ה- 20 אמור להעמידו בשורה ראשונה של המודרניסטים העבריים? סקרנותי לגבי זהותו של יוסף אבו הגלילי הוחרפה משערכתי ב- 1999 את כרך י"ד של כתבי אצ"ג שבהוצאת מוסד ביאליק ואשר הוקדש לרישומים של המשורר. כאן כתבתי, בין השאר:

"תפיסת האמנות של אצ"ג התגבשה בראשית שנות העשרים. מעורבותו בפנורמה האמנותית היהודית המודרנית על גווניה השונים […] תבעה ממנו בחירה בדרכו, והוא בחר באקספרסיוניזם, על נטייתו הטראגית-החזיונית (זו מצאה ביטויה בציור הגרמני בעיקר אצל אמנים אפוקליפטיים יהודים כמו לודוויג מיידנר, ריכרד יאנטור, יעקב שטיינהרדט ועוד. האם לא הגדיר אצ"ג ב'כלפי תשעים ותשעה' את העם היהודי כ'עם האכספרסיוניזמוס במלוא מובן המילה'?)."[4]

 

באותו "פתח דבר", הגדרתי את יוסף אבו כ"אמן ארצישראלי ממוצא מזרחי, תושב עכו" והצבעתי על הניגוד בין הקווים הדינאמיים של הדפסו לבין התנוחה הסטאטית של הדמות המתה. ניגוד זה התגלה לי גם בעיצוב דמותה של האישה ב"תפילה לחמה". אלא, שבמהלך הזמנים, התחלתי לפקפק אף בשמץ המידע הנ"ל אודות מזרחיותו של יוסף אבו ומגוריו בעכו, והתחלתי להרהר באפשרותו של שם בדוי המאמץ זהות מזרחית בנוסח שהיה חביב על לא יהודי אחד ולא שניים שמוצאם מאירופה. וכמובן, שחשבתי על אלזה לסקר שילר, שאימצה לעצמה את הכינוי "הנסיך יוסוף". גמלה אפוא בי ההחלטה לנסות להסיר את המסווה מעל פני יוסף אבו הגלילי.

 

אך, מהיכן מתחילים? בארכיונו של אצ"ג שבבית הספרים הלאומי לא מצאתי שום התייחסות לאיש. אך, בעזרתה המופתית של גליה ריצ'לר, עובדת הספרייה הלאומית, הגעתי למכתב ששלחה עליזה גרינברג טור-מלכא ב- 1999 לעיתון "הארץ", תגובה לדברים שפרסם שלמה צוקר ובהם ייחס את יוצר חיתוך הלינוליאום לאצ"ג (כזכור, טעות מקובלת). עתה כתבה אשת המשורר על יוסף אבו כעל… אמן פיסול:

"כדי שיהיו הדברים מדויקים לאמיתם, את החיתוך הזה הכין הפסל יוסף אבו, ולא אורי צבי גרינברג. הוכחה ש'יוסף אבו' אינו שם עט של אורי צבי גרינברג מספקת רשימה על תערוכתו של יוסף אבו, שנדפסה ב'העולם', גיליון כ"ו, 27.6.1924. המחבר הוא ה.ייבין, שקורא לו בכינוי 'הפסל מן הגליל'."[5]

 

אביא להלן את ביקורתו של יהושע השל ייבין במלואה:

 

"יוסף אבו (הפסל מן הגליל; רשמי תערוכה)

"גלריה שלמה של נשים – של גופי אישה מעוצבים בחומר ומשורטטים בחרט. גוף האישה – היכל אדני; גוף האישה – חלום העולם, שנתגלם בבשר ובמוסיקה של קווים. גוף אישה בכמה שינויים ווריאציות. גופים כבדים, גלמים כמעט, גושי חומר בלתי מהוקצעים, העומסים בקרבם את כל הכובד שבגשם ואת כוסף האדמה האפל – המלאים תאווה עצורה, כנאדות מלאים יין אפל. גופי נערות, גופים כמו צמרוים (?) ופקעים – בוסר ופגה – האוצרים בהם את תעלומת הלבלוב והפריחה. וגופים אחרים (הם היותר מרובים ומקוריים) – גופים כמו מקדשים; אלה שהתגברו על החומריות האפלה שבהם ונצחוה בהתרוממות, בתעופה אל רום; הם מתנשאים מחוטבים כמינרטיס (לא כבתי תפילה גוטיים – הללו הם יותר מחודדים ושבורים בקוויהם); הם מתארכים, נמשכים אל איזה מרחק אין-סופי בערגה כבירה ועדינה; ושטף קוויהם נשמע כתפילה – כתפילה זכה. וכולן- כמעט כל הנשים של אבו יש להן מבט מיוחד, עיניים עצומות כמתוך חלום; עולם תיר ולא תיר (??), המרחף אי-בזה על הגבול שבין הוויה וחלום…. אין כאן הכובד המונומנטאלי של ברלק (ארנסט ברלאך/ג.ע);, אף לא הכאב האירופי החולני של למברוק (וילהלם להמברוק/ג.ע). זהו עולם מיוחד ומסוגר בעצמו, שאישיות מקורית הטביעה עליו את חותמה. דבר מה מיוחד יש באמן זה: שלטון קל בנושא, אופן לגשת אליו בדרך הכי-קצרה ולרדות בו בפשטות; אופן ההולך ונשכח כמעט באירופה של דורנו. אחרי היצירות של רוב אמני זמננו, שכמעט תמיד יש בהן מן הפרפור והכיווץ, אחרי אותם הפנים והגופים האחוזים עווית וכאילו שותתים דם – מנוחה גדולה זולפת עליך מיצירתו של זה… אבו הוא בן מזרח, והמנוחה שלו היא גם כאן לא המנוחה האירופית, שתמיד כאילו רעש מלחמה תוסס בה, ומורגש מאמץ השרירים הדווי; זו היא מנוחה ראשונית, קדומה; הסתכלות בעולם – מזרחית, כמו מתוך נמנום, ויחד עם זה בעיניים פקוחות מאד. ומכאן אותה ההרמוניה הקלאסית כמעט שבקווי שרטוטיו ופסיליו, בלתי-השכיחה כל כך בימינו אלה באירופה. אף האור השוכן על יצירותיו, האווירה החופפת מסביב להן – אינו אותו האור המרכך, של כמה גוונים וצללים, שיש בו תמיד מדמדומי בין השמשות – אותו האור הצפוני שלנו, אלא איזה זיו אחר, זיו מגוש אחר, של שמש שבאזור חם על ערבות מלובנות – שרב…. אבו הוא חניך בית-מדרשה של אירופה; אבל שורש נשמתו הוא מזרחי (לא יהודי; בכל אופן לא של יהודי משלנו, שתוך תוכו הוא – ניתוח וריסוק). נפש המזרח הסתומה – היא שמדברת אלינו מתוך יצירותיו של אמן חשוב זה."[6]

 

עד כאן ביקורת האמנות של ייבין. האם ייחוס המזרחיות ליוסף אבו ("אבו הוא בן מזרח") כוונתו סוג של נפשיות תרבותית, או שמא כוונתו למוצאו המזרחי של הפסל? בשלב זה, קשה לדעת. מה שברור מהביקורת הנ"ל, שהאמן הנדון הוא "חניך בית מדרשה של אירופה". וכאשר אנו תוהים, כיצד זה הכיר אצ"ג את יוסף אבו והזמינו להשתתף בחוברת "אלבאטרעס" שערך בוורשה, אנו נוטים להניח, שיוסף אבו שהה באותם ימים – 1923 – באירופה, בה למד אמנות. בברלין? בוורשה? אפשרות נוספת: יהושע השל ייבין עלה ארצה מברלין ב- 1924: האם מאמר הביקורת הנ"ל מתייחס לתערוכה של יוסף אבו שהוצגה בברלין קודם העלייה ארצה (ומכאן כתיבתו על "האור הצפוני שלנו")? רוצה לומר: אפשר שיוסף אבו היה בברלין וכך גם יכול היה אצ"ג לפגשו שם.

 

בשלב זה, הבנתי שעוד רבה לפני הדרך. ובאשר הנחתי, שיוסף אבו – במידה שאין מדובר בשם-עט – נמנה על משפחת אבו הצפתית, פניתי לד"ר עמוס נוי – ידען מאין כמותו בתחומי יהודי המזרח ב"יישוב הישן" – ואתגרתי אותו להשיג לי פרטים כלשהם על האמן המסתורי, שמעולם לא ראיתי שום פסל שלו ואשר אינו מוזכר באף לא אחת מהרשומות המוכרות לי בתחום ההיסטוריוגראפיה של האמנות בארץ ישראל. במקביל, אתגרתי באותו עניין את ד"ר גיל וייסבלאי, איש הספרייה הלאומית ומי שבקי להפליא בנבכי היוצרים העבריים והיהודיים משחר המאה ה- 20. נכון לרגע זה, מגיעות אליי תוצאות ראשונות, שעתידות לאכלס את חלק ב' של מאמרי זה. היכונו להפתעות מרעישות.

 

למותר לציין: אם למישהו מהקוראים מידע כלשהו על האמן יוסף אבו הגלילי – אודה לה או לו על כל פרט.

 

 

[1] "גזית" (א-ו), 1976, עמ' 92-91.

[2] "סדן", א-ב (כסלו תרפ"ה), עמ' כ"ד.

[3] אבידב ליפסקר, "שיר אדום שיר כחול", הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2000, עמ' 191.

[4] גדעון עפרת, "פתח דבר", "אצ"ג – כל כתביו", כרך י"ד (אות ודמות"), מוסד ביאליק, ירושלים, 1999, עמ' 8.

[5] "הארץ"", "תרבות וספרות", 8.10.1999, עמ' ב'14.

[6] "העולם", 506, גיליון כ"ו, 27.6.1924.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: