זהירות,זיוף!

                             זהירות, זיוף!

 

אמש נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת "זיוף" באצירתו של דורון לוריא. טרם ראיתי את התערוכה, אך אני מודע לכך שהיא מושתתת על מחקר מקיף בתולדות זיופים אמנותיים, ויותר מכל באירופה שמאז הרנסנס והבארוק. אני מנצל הזדמנות זו להפנות את תשומת הלב לתופעה בלתי נסבלת ומקוממת, שהפכה לגל גואה ונפשע בעולם האמנות הישראלי: כוונתי לכמות אדירה של זיופים, החל בתחומי היודאיקה וכלה בתחומי המודרנה של האמנות הישראלית. קשר של שתיקה שורר בין סוחרי היודאיקה והאמנות שלנו. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מודעים היטב לתופעה, אף סבורים שידועים להם שמות וכתובות של רבים ממחוללי התופעה, אך דבר לא נעשה. הסוחרים ירמזו לך "מישהו ביפו", יגידו לך "אי אלה אמנים-עולים מרוסיה", אף יגיעו עד לזייפנים סיניים וטורקיים, אך לא עוד. בין אם מחמת החשש מתגובות אלימות מכיוון הפושעים ובין אם מחמת היעדר הוכחות אמפיריות – הסוחרים יודעים, מקוננים מרה על התופעה (שנזקיה עצומים, כולל נפילה משמעותית של מחירי עבודות) ו… שותקים.

 

התופעה אינה חדשה: מזה מספר עשרות שנים שהיא הולכת וגוברת במחוזותינו, ואף קראנו ושמענו על מספר מעצרים של חשודים בזיוף. אלא, שהכסף הענק הכרוך בתחום זה חזק מכל גמגום משטרתי-משפטי. שכלולים של אמצעי השיעתוק – הידניים והטכנולוגיים גם יחד – קוראים לעוד ועוד הונאות ואחיזות עיניים. השיטות שונות ומגוונות: יש ש"מגיירים" חפצים ושכיות חמדה, שנרכשו בשווקי פשפשים או במכירות פומביות סוג ב', ומוסיפים (בחריטה, בחקיקה, בכתיבה, בהדפסה וכו') שם של אמן יהודי ו/או "בצלאל" ו/או מילים בעברית מהמקורות – והרי לנו אובייקט יודאיקה נדיר השווה אלפי דולרים. מה שעושים הזייפנים המתוחמים הללו הוא, שיציעו את האובייקט המזויף למכירה במכירה פומבית סוג ב' המתקיימת אי שם במערב. סוחרי היודאיקה הישראליים יצודו את האובייקט באינטרנט, ירכשו אותו בבחינת אובייקט מהימן, וכך ימכרו אותו לאספנים, שחלקם יורישו אותו למוזיאונים שלנו… כן, מדובר על לא אובייקט מזויף אחד ולא שניים שהגיעו מאוספי יודאיקה ו"בצלאל" חשובים ביותר והוצגו במוזיאונים החשובים ביותר שלנו, והם מזויפים. תשאלו את הסוחרים.

 

וישנה, כמובן, שיטת ה"אלקטרו-פורמינג", לפי מועתק אובייקט מתכת זה או אחר (בנחושת או כסף, על פי רוב), כך שרק חדי עין המצוידים במכשירי הגדלה יידעו להבחין בניקוד הזעיר המסגיר את שיטת ההעתקה. סין מרבה לשלוח אלינו חפצי "בצלאל" שנוצרו ב"אלקטרו-פורמינג". ואילו בטורקיה מפרקים שטיחים ישנים כלשהם וטווים מחוטיהם מחדש שטיח "בצלאלי" למהדרין לפי אחד מדגמי השטיחים ה"בצלאליים" הידועים. קשה ביותר להבחין בזיוף, למעט באותם מקרים בהם טועים המזייפים בהעתקת המילים העבריות שבשטיח…

 

בתחומי הציור, תימחק החתימה המקורית (של אמן בלתי מוכר כלשהו) – באמצעות שיוף פשוט של החתימה – ועליה ובמקומה תבוא חתימתו של אמן ידוע ורב-ערך היסטורי וכספי. עדיין בתחומי הציור, מקובלת טכניקת הזיוף של ה"ז'יקלֶה": הדפסת ציור משועתק על בד, טיפולו במכחול ו"אפייתו" כך שייווצרו בו סדקים… פופולארית מכל היא טכניקת הזיוף הידני, לפי נוטל הזייפן רפרודוקציות של אמן נחשב X, בוחר בדמויות שונות מציורים שונים, ברקעי-נוף מציורים שונים ומאחד את כל אלה מחדש במכחול המדמה את סגנון הצייר. רבים נפלו ונופלים בפח הזה. אולי גם החתום על מאמר זה. סוחרי האמנות יצביעו לך על אשפי שיעתוק, אמנים בעלי מיומנות טכנית נדירה, שעלו מבריה"מ בעיקר, ואשר יושבים היכן שיושבים (כאמור, היישובים ידועים) ומנפקים לשוק פסוודו משה קסטל, פסוודו מרדכי ארדון, פסוודו נחום גוטמן, פסוודו יוחנן סימון וכו' וכו'.

 

כיצד ניתן לגלות זיופים שכאלה? פעמים רבות, לא ניתן לגלות. בדיקות כימיות ואולטרה-סגולות אינן בהישג ידם של רבים מהקונים (וגם אלה- ספק אם הן תקפות לגבי זיוף של עבודות מודרניות). גם מה שקרוי – provenance – תולדות הבעלות על היצירה – קשה ביותר להכרעה ודאית. לא תמיד העדויות מהימנות, ואפילו עדותם של צאצאי אמן (כולל עדותו של האמן הוא עצמו על יצירתו!) – אינם הוכחה: זכור לנו סירובו של ישראל הרשברג להכיר ב- 2011 בציורים שצייר ב- 1982 שעליהם חתם בשן "הר-צבי" (הירש-ברג). בית המשפט סבר אחרת. אישית, זכור לי כיצד הגיע לידי פנחס ליטבינובסקי בשנות ה- 80 ציור מופת שלו משנות ה- 20, ציור שנמנה על אוסף דגול ושכבר הוצג במוזיאון תל אביב כציור של ליטבינובסקי משנות ה- 20, ו… ליטבינובסקי מיאן לחתום עליו כציור מעשה ידיו (וזאת כאשר ברור לכל, כולל למחבר מאמר זה, שעסקינן בציור אותנטי וחשוב של ליטבינובסקי משנות ה- 20). לא, לא חסרות קפריזות לאמנים; לא חסרים פיתויים כספיים לקרובי משפחה של אמן לאשר ציורים ככאלה שנוצרו בידי האמן; וגם, תיאמר האמת, לא חסרים סוחרים שימכרו יצירה גם כשמוכּר להם ספק גדול המרחף מעל היצירה. ואני יודע על מה אני כותב.

 

השחיתות זחלה לעולם האמנות הישראלי בצעדים קטנים. תחילה, היו אלה שחיתויות ההדפסים ויציקות הארד: כבר בשנות ה- 60 מכרו לנו "ליתוגרפיות" של אמנים ידועים (ארדון, ראובן, גוטמן וכו'), שלא היו כי אם ""after-paintings, משמע רפרודוקציות חתומות. וכבר אז התחילו במסורת הקלוקלת של עקיפת מספרי ההדפסים בכוח ה- artist proof, שעשוי ללדת אינספור הדפסים… וזמן קצר לאחר מכן, כבר החלו אי אלה בתי יציקה בישראל לצקת אינספור פסלים מתבניות, וללא שום מחויבות לחוק שבעה העותקים שכל פסל מוגבל לו. וראו כמה פסלי-ארד של יעקב לוצ'נסקי מסתובבים בשוק.

 

אך, החגיגה הגדולה התחילה בתחילת 1983, למחרת תערוכת "בצלאל של שץ" במוזיאון ישראל. לפתע פתאום, עבודות "בצלאל" הפכו למוצרים מבוקשים על ידי אספנים, וזאת לאחר עשרות שנים של ביזויין כ"קיטש". וכך, עתה התחילו זייפנים בעולם ובארץ לזייף את תבליטי בוריס שץ, לטוות מחדש שטיחים "בצלאליים"-לכאורה, לייצר מאות עותקים "אלקטרו-פורמיים" של חנוכיות "בצלאל" ושאר תבליטי כסף ונחושת, לצייר על זכוכית צלליות שנוצרו לכאורה בידי מאיר גור-אריה, לייצר אריחי קרמיקה שנוצרו לכאורה ב"קרמיקה בצלאל", ועוד ועוד. השטח מזוהם כולו באינספור זיופים. צרה צרורה ואין מושיע.

 

אדרבה, היכנסו ל"גוגל" לערך "זיופי אמנות בישראל", ותראו במו עיניכם זיופים (מפוקפקים למדי, יש להודות) של ראובן רובין, ציונה תג'ר, מרסל ינקו, יוחנן סימון, נחום גוטמן, צבי מאירוביץ' וכו'. סוחרי אמנות יגלו לכם, שהמכה קשה במיוחד בתחומי ציוריו המוקדמים של משה קסטל, ציורי הקיבוץ של יוחנן סימון, וגם יוסיפו לכם – לודוויג בלום, אבל פן, יוסל ברגנר, מרדכי ארדון ואחרים.

 

מסמך אקספרטיזה? מסמך אותנטיפיקציה? הישמרו מפני אלה. בידקו היטב היטב מי החתום על המסמך ואשררו עמו/עמה את האישור. וכאמור, גם אם האישור מקורי, מי יתקע לכפכם שהמאשר אחראי לעדותו? נדירים מאד האחראיים. וכבר ראינו לא מעט מסמכי אותנטי פיקציה מזויפים. מאד. אישית, נכנעתי, הרמתי ידיים: אין עוד בכוחי להעיד במשפט ו/או לספק מסמכי אותנטיות ביחס ליצירות אמנות ישראליות ויהודיות. הזייפנים הכריעו אותי בתחכומם ובמיומנותם. אני, שיושב בחדר-העבודה שלי על כיסא המרופד בשטיח "בצלאל" מזויף, שעל קירות ביתי עבודה מזויפת של מאיר גור-אריה (צללית על זכוכית, לכאורה משנות ה- 30-20 של המאה ה- 20), שעל אחד משולחנות ביתי שני תבליטי נחושת מזויפים של זאב רבן (תוצרת סין) – אני מכריז בזאת קבל-עם-ועֵדה: הזייפנים הביסו אותי. השאלה הגדולה יותר היא: את מי עוד – בין האספנים והמוזיאונים – הביסו הזייפנים?

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: