עוד מילה על ציור-פרע ועל ניאו-פורמליזם

           עוד מילה על ציור-פרע ועל ניאו-פורמליזם

 

רק לאחר שפרסמתי ב"מחסן" את הרשימה "ציור-פֶּרָע" שמתי לב לעובדה, שהמילה "רע" שוכנת בתוך התואר "פרע". בהתייחס ל"ציור הרע", שהוא אחד ממאפייני המגמה הנדונה, הייתי מתקן אפוא את הכותרת וכותב – "ציור פ(רע)".

 

ועוד שמתי לב לעובדה, שלפחות שישה מהציירים המצוינים ברשימתי הינם צאצאים ליוצאי עדות ארצות ערב וגלויות ספרד: אלון קדם, בן בז'רנו, אלהם רוקני, רועי מרדכי, שי אזולאי, שמעון פינטו. אז, ראשית כל, נרגעתי: הנה, לא עוד אשכנז שליטה באמנות ישראל! בא לציון גואל: חלק ניכר ממיטב בוגרי האקדמיות לאמנות שלנו "פרענקים", רחמנא-לצלן [ולא שחסרים אשכנזים שמציירים "ציור-פ(רע)"]. ואגב, לרשימת הציירים הצעירים הייתי מצרף היום גם כמה וכמה מציוריה של מלאני דניאל, ובעיקר את ציוריה של עדה עובדיה, ציירת מקיבוץ מעגן-מיכאל, שעל "נוכחותה המאסיבית" כתבה רותי דירקטור בבלוג שלה, "הצופה", ב- 2009 ואף ציינה: "לעבודות שלה יש איכות שובת לב של אמנות אאוטסיידרית." האם גם שם-המשפחה "עובדיה" מרמז על מוצא מזרחי?

 

ואז נזכרתי במאמר אחד שלי, שחולל בשעתו מהומה קטנה, "אין אמנות מזרחית" שמו, בו טענתי שאין בנמצא "מהות מזרחית" ייחודית המבדילה ומייחדת יצירות של אמנים בני עדות המזרח (למותר להבהיר, שמעולם לא שללתי או ביקרתי את האמנים המזרחיים הישראלים, אלא רק דחיתי את הרעיון של אחרותם האמנותית המהותית). והנה, עתה, דומה שהמציאות באה וטופחת על פניי: שהרי לנו מגמה אמנותית ישראלית, המתייחדת-משהו בשפתה ובתכניה, וחלקה הנכבד נוצר בידי צאצאי המזרח וגירוש-ספרד. ולכאורה, תכונות "ציור-הפר(ע)" מבקשות אבחונן כ"מזרחיות" בשורשן – הססגוניות, הסיפוריות, הפנטזיה, האאוטסיידריות… שמא נאמר, חושניות מזרחית?

 

אז, זהו שלא: ערכתי ביקור בסטודיו של אלון קדם, ובעודי מתרשם מאד מציוריו (לאחרונה, אף החל בסדרת ציורים של דיוקן צעיר "מזרחי", צדודיתו בוטה, על גבול הקריקטורה, הסגנון על גבול ה"אאוטסיידרי", דיוקן מתריס בשאלת הזהות. ציור ענק שכזה מוצג בבית-האמנים בירושלים בתערוכת זוכי "פרס אסנת מוזס"), עלעלתי באלבום גדול בשם "100 Hundred Painters of Tomorrow", בו מיוצג גם אלון קדם, ונוכחתי עד כמה "ציור-הפ(רע)" הישראלי מחובר בשפתו לעניין ציורי עכשווי כלל-עולמי, הרבה מעבר לחוב הבסיסי לפיליפ גאסטון המאוחר. כלומר, "ציור-הפ(רע)" הוא ציור מערבי, או שמא נאמר – גלובליסטי, לכל דבר, וכל ניסיון לצמצמו לתרבות אתנית מקומית הוא מעשה נואל.

 

ואז עלתה שאלת חלקו של לארי אברמסון בקידום התופעה, וזאת בתוקף היותו אחד השופטים הקבועים (בשש ועדות שיפוט, לא פחות) של "פרס אסנת מוזס", שאותו זיהיתי עם המגמה האמנותית הנדונה. בסקרנות רבה נסעתי אפוא למוזיאון פתח-תקווה לחזות בתערוכה קבוצתית שאצר, "ציור, למשל", שמונה ציירים ישראליים, צעירים יותר וצעירים מעט פחות. נוכחותם של שגיא אזולאי ושל אלון קדם בתערוכה כאילו תמכה באידיאה של "ציור-פרע"; אך, לא: כי לא זו בלבד שהשניים מוצגים בעבודות היותר מופשטות שלהם (את אלון קדם של הדיוקן המזרחי הפסוודו-קריקטורי תגלו, כאמור, בבית האמנים בירושלים), אלא שלארי אברמסון כלל אינו מעוניין ב"ציור-פרע", כי אם… בציור, משמע בערכים ציוריים. התערוכה מגלה עניין בהנחת הצבע, במשיחת המכחול, בעבודת סכין-הציירים, בפירוק והרכבה של דימויים, בדיאלוג שבין הפשטה לפיגורטיביות, ביחס שבין מצע-הציור האטום לבין השכבות שמעליו, בין הגיאומטרי לאורגאני, במתח שבין דימוי לרקע ובין פרט לכלל. ובקיצור, זוהי תערוכה שאצר צייר והיא תדבר בעיקר לציירים.

 

במידה בלתי מבוטלת, תערוכת "ציור, למשל" מסיגה אותנו בחזרה אל ערכי הגרינברגיות/הופמניות של "אסכולת ניו-יורק", שחשבנו שנפטרנו מהם. במבוא לקטלוג התערוכה נדרש, אכן, אברמסון לדוברי האסכולה ההיא, ולאחר שציטט ארוכות את אד ריינהרדט בזכות "האמנות הטהורה", הוא שואל: "מהו, אם כן, יתרונה של הצורה המודרניסטית הטהורה, ההומוגנית והאולטימטיבית, אם היא מדירה מתוך עצמה את מורכבותם של החיים, לרבות חייו של האמן עצמו?" השאלה ראויה והכרחית, כמובן, אלא שספק רב אם האוצר ואם התערוכה עונים על השאלה הזו (גם אם, בציוריו הפרטיים, אברמסון אינו חדל לענות על השאלה הזו תשובה נחרצת ואיכותית). כי המשך המבוא של האוצר חוזר על התיזה החבוטה של ההטרוגניות הפוסט-מודרנית ("שברי תוכן וצורה המוטלים בערבוביה, ללא היררכיה של משמעות…"), אף מחזירנו אל "מלאך-ההיסטוריה" הזקן ואל "ערימת החורבות" (שהזינה, לפני חמש-עשרה שנה, סדרה נהדרת של ציורי אברמסון) על מנת להסיק:

"ערימת הסימנים הריקים והדימויים הנטושים היא עולמו של הצייר העכשווי. כוחו בתאוותו לחטט בזבל וללקט מכאן ומשם ובכישרונו לצרף פרגמנטים נבדלים לכלל שלם מורכב."

 

אלא, שאז, כשנגררת בתודעתך אחורנית ל"חבורת הזבל" ול"אלייקים חלקים" של אברמסון משנות ה- 90, באה הבשורה הבעייתית, אותה קלטת כבר בביקורך בתערוכה:

"הערימה של הציור מלאה במציאוֹת, אך נראה שכיום המלהיבה מכולן היא המופשט."

ועוד:

"…הציור המופשט החדש – בין שהוא מורכב כולו מצורות מופשטות ובין שהוא מטיל שברי דימויים פיגורטיביים אל תוך חללים מופשטים – הוא אורַח הציור הנכון להיום, משל מדויק לחורבת חיינו."

 

האומנם ערימה מלהיבה הניאו-הפשטה, או שמא ערימה דקדנטית-משהו? הנה השאלה. אישית, אודה ואתוודה, "ערכים ציוריים" לשמם אינם עושים לי את זה (לבטח, איני מסתפק בהם), וגם ההפשטה המתעוררת לחיים חדשים די מרדימה אותי, בבחינת דשדוש, דריכה במקום, דז'ה-וו והעלאת גרה, כלומר אישור נוסף לתרדמת בו מצויה האמנות העכשווית. כך חשתי מול מרבית מופעי ההפשטה והסֶמי-הפשטה בתערוכה הפתח-תקוואית, שלא מצאתי בה פתח תקווה של ממש. וכשהאוצר, שאותו אני מכבד מאד כאדם וכאמן, מסיים את מאמרו בציטוט הנס הופמן מ- 1959 – "על ציירים לדבר באמצעות צבע ולא באמצעות מילים" – אני חש שהוחזרתי במכונת זמן לדיסקורס של רוחות-רפאים.

 

ובאותו רגע, גואה בי הגעגוע ל"ציור-הפ(רע)".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: