ציור-פֶּרָע

      

קראתי מאמר מצוין שפרסם אלברט סוויסה ב"ערב-רב" בתגובה על שמועות מרושעות, המייחסות לצייר, שמעון פינטו, "גניבה אמנותית" מהצייר, שי אזולאי. סוויסה ניתח לעומקם את המקורות המשותפים לשני האמנים, ילידי ערד שחזרו בתשובה, ויצא בהגנה מופתית על טוהר מקוריותם של השניים. בתגובתי האישית לסוויסה, לצד מחמאות על רמת כתיבתו ועוצמת טיעוניו, כתבתי:

 

"… ועתה, לעצם העניין: הפתעת אותי, לא גונבו לאוזניי השמועות, שעליהן ביססת את מאמרך. כשלעצמי, ההבחנה בזיקה האמנותית בין אזולאי לפינטו – יותר משהיוותה אי פעם בעיה בעבורי – נראתה לי כמאתגרת בכיוון ניסוחה של שפה ניאו-תמימה, שאינה מתחילה ומסתיימת בצמד האמנים מערד, אלא מתרחבת כתופעה דורית בקרב יותר ויותר אמנים צעירים (ראה זוכי 'פרס אמן צעיר' בשנים האחרונות מטעם בית האמנים בירושלים). […]לבי-לבי לכל הולכי הרכיל המשמיצים, שמחטיאים את האתגר הגדול והחשוב יותר, שהוא – לראות ב'דומה' מנוף לאבחון מהלך ציורי-תרבותי רחב ומשמעותי בתוככי הריבוי האוקיאני של האמנות הישראלית העכשווית..."

 

 

בשורות הבאות אני מתכוון להרים את הכפפה שהשלכתי לפתחי, ולנסות להצביע על מגמה מתרחבת בציור הישראלי הצעיר, שבאורח פלא, התגבשה בחלקה הנכבד בברכת בית האמנים הירושלמי. אקרא למגמה זו – "ציור-פֶּרָע". כן, אתם רשאים לשמוע בביטוי זה את ההד ל"ציור-פרא", כמו גם את ההתחככות במושגי התפרעות והפרעה.

 

ציירי-הפרע, ביחד עם מה שקראתי "האקוורליסטים החדשים"[1] (בין אלה, יאותרו גם "ציירי פרע" פסוודו-אאוטסיידרים, דוגמת רועי מרדכי או שרי גולן-שריג), מסמנים נתיבים בולטים במפת האמנות הישראלית העכשווית, סבוכת השבילים, זו שלאחר "הציור המינורי".

 

"ציירי-פרע" רבים יאותרו בעולם האמנות הישראלי בעשור האחרון, ובהם בולטים אלעד רוזן, אלון קדם, שחר גולן סריג, איתמר פרנס, שי אזולאי, שמעון פינטו, בן בן רון (בז'רנו), טל ברויטמן, פרל שניידר, אלהם רוקני, גיא בן-ארי. שישה מתוכם זכו ב"פרס אסנת מוזס" מטעם בית האמנים הירושלמי.

 

 

משותפת לכל הציירים הנ"ל שפה פיגורטיבית פרימיטיביסטית, ספק מתיילדת, ספק "מפגרת", ספק "ציור רע", ומרביתם מאשרים ביצירתם מזג קריקטורי/גרוטסקי/סרקסטי, הצופן בחובו מידה בלתי מבוטלת של אגרסיביות. עוד ב- 2012 כתבנו:

"מבלי משים, הולכת ומצטיירת במחוזותינו "מיני-אסכולה": בלב המגמה הישראלית הצעירה של הפרימיטיביסטי והמתיילד (שי יחזקאלי, שי צורים, בן בן רון ונוספים) בולטים מספר ציירים צעירים – ירושלמיים ברובם – ששפתם חופשית, שובבה ומלאת הומור, נעה בין הבלתי מהוקצע והמהיר לבין מה שכינינו בהזדמנות אחרת – ה"מינורי" (בעל המראה הרך, הדהוי, הרָפֶה-לכאורה – גם כשהפורמט גדול). רובם "חוזרים בתשובה", רובם בסימן "על הרוחני באמנות" (שבגרסתו הפיגורטיבית החדשה): שי אזולאי, רונן סימן-טוב, שמעון פינטו, אלעד רוזן, אלון קדם. שלושה מתוכם זכו בפרס האמן הצעיר מטעם בית-האמנים בירושלים. אמנם, דרגת האיפוק (ולחילופין, דרגת ה"פראות") משתנה בין צייר אחד למשנהו; גם מידת ההומור אינה זהה (אין ספק, ששי אזולאי הוא ההומוריסטי שבחבורה; ואילו אלעד רוזן הוא הסרקסטי בבואו אל הדת). ואף על פי כן, משותפת לרובם החתירה לדימוי הנרטיבי-בדיוני..."[2]

 

באותה שנה, 2012, הוצגה ב"בית אורי ורמי נחושתן" באשדות-יעקב תערוכת "ציור רע מאד", בה הציגו אלעד רוזן, פרל שניידר, יונתן גירון ורוני שניאור. אוצרת התערוכה, נטלי לוין, כתבה:

"לתערוכה הקבוצתית " ציור רע מאוד "נבחרו ארבעה ציירים שהציור שלהם מתכתב עם ז'אנר הציור הרע, כשכל אחד מהם מנסה בצורה זו או אחרת בעבודותיו לבדוק את גבולות ההגדרה של הציור. תוך שימוש בהומור. […] החיבור בין האמנים מנסה לברר מהם דרכי הפעולה האפשריות בציור שמתנהג כילד רע המתנגד לכללים מסורתיים ופיזיים, […] באופן שמאזכר שיעורי מלאכה או חוג במתנ"ס. […] ניתן להגיד שהציור הרע מאוד הוא רק הצעה לקריאה חדשה, הוא אמצעי שמאפשר להשיל את המוכר, הנכון והטוב לשאול שאלות חדשות שלא מפחדות להיחשב רע, שמנסות בהומור ובפשטות לדבר על הצייר כחוקר, כממציא ששואל שאלות לעיתים נאיביות או ילדותיות, כאלו שמפנות עורף אל המערב והידע, שנמנעות במודע מהמשגה מיותרת או משאלות גדולות וקריטיות בבעיית הציור. ציור רע מאוד לועג מראש לכל הפרדה ואפליה בין טוב לרע."

 

ל"ציירי-הפֶּרָע" הישראליים "קרובי משפחה" מקומיים, דוגמת מיכאל סגן-כהן (של "הציור הרע" בעל הזיקה למקורות יהודיים. "הרטרוספקטיבה של מיכאל סגן-כהן במוזיאון ישראל ב- 2004 די פוצצה לי את המוח…", הודה אלעד רוזן), פסח סלבוסקי (של "ארט-ברוט" לכאורה), אבנר בן-גל (ברישומיו האנרכיים-אלימים), דניאל סילבר (של הפסלים ה"ברבריים"), שי יחזקאלי (של הציור ה"פרוע" והפסוודו-קומיקסי), אף נטעלי שלוסר ואבי סבח. בהתאם, כלל לא מקרית העובדה, שבמחצית ספטמבר תיפתח בבית האמנים בירושלים תערוכה קבוצתית (עשור לזוכי "פרס אסנת מוזס לאמן צעיר"), באוצרותו של אבי סבח, ובה יציגו, מלבד האוצר – אלהם רוקני, אלון קדם, אלעד רוזן, נטעלי שלוסר, עלמה יצחקי, פרל שניידר, שגיא אזולאי ושי אזולאי.

 

להלן תיאור תמציתי של כמה מ"ציירי-הפרע" הנ"ל, תיאור המבליט את השוני השורר בין ציירי המגמה הנדונה, חרף הזיקה הלשונית-אמנותית, אשר שום ניסוח מילולי לא ישתווה למבט הישיר בה.

 

טל ברויטמן (1982-) בגר לימודי תואר ראשון ושני ב"בצלאל". כשזכה ב"פרס אסנת מוזס" ב- 2016, אבחנו השופטים (בהם פסח סלבוסקי) את ציוריו כ"מטורללים וגרוטסקיים (שבמרכזם) ניצב גיבור קומי נמוך מצח ('ישראל') שפניו הופחתו לזוג עיניים ולוע גדוש בטורי שיניים לבנות." ועוד אפיינו את ציורו של ברויטמן במונחי "עודפות והגזמה", "פואטיקה קרניבלית" ("[ציור] החוגג בפראות את המדיום"). ציורו של ברויטמן אגרסיבי, תיאטרלי (הצייר החל דרכו בבית ספר למשחק), פראי ונטול עכבות. "הגיבור הפיקרסקי של ברויטמן, לוליין סופרמני כל-יכול, נראה כאילו הגיח מסדרת אנימציה כלשהי ומתאר עולם פנימי על סף קריסה והתרסקות." (מתוך דף-הבית של בית-האמנים, ירושלים)

 

שי אזולאי (1971-), בוגר לימודי תואר ראשון ושני ב"בצלאל", מסַפר בציוריו סיפורי פנטזיה, היתוליים-אירוניים-אבסורדיים, במכחול פרימיטיביסטי פסוודו-חובבני. "סיפורים" אלה, בהם מככב גנן, מנצח, מבשל, מאכיל דגיגים, צייר-פה ועוד, מתרחשים חלקם במדבר (זיכרון נוף ערד, בה גדל הצייר), חלקם בסטודיו (הירושלמי) של האמן, אף ב"סטודיו" של צייר אפריקאי (אתיופי?) ועוד. הציורים מאופיינים בפורמטים גדולים וצביעה דקה, בתיאטרליות (משיכה לתיאטרון קדמה לעיסוק בציור), בססגוניות, בדמויות בגדלים שונים (מ"ננסים" ועד ל"גוליבר"), בדימוי חמורים (אף הם זיכרון ילדות), בפרטי חפצים שימושיים של התפנימים המיוצגים (בניגוד לריקנות המדברית), ומעל לכל – בהומור. כגון: צייר (במגפיים) הניצב בסטודיו ומשקה גיגית ובה פרחי נימפיאות, הצינור שבידו יונק מימיו מאקווריום של דגי זהב (על הקיר: ציור הנימפיאות של קלוד מונא)… או ציור של חייל מצרי בבגדים מנומרים ועם מוט-מדידה, ניצב לרקע מדבר ומפרץ ורוכן על שולחן שעליו מודלים של פירמידות… או ציור חסיד בשטריימל ובקפוטה שחורים הרודף אחרי גבר עירום בגן ציבורי… או ציור של חסידים מבצעים ברית-מילה לפסל "נימרוד" של יצחק דנציגר…

 

אלעד רוזן (1980-), בוגר תואר ראשון ותואר שני ב"בצלאל", מצייר ציורים עליזים-למראה ורגרסיביים, פרימיטיביים ופסוודו-אאוטסיידריים בסגנונם. אלה הם ציורים גולמיים, פשוטים מאד, אינפנטיליים-לכאורה ("דביליים במובן הטוב", הגדירה זויה צ'רקסקי), צבעוניים מאד (הצבע ישיר ועז, כולל צבעי זהב וכסף), דקורטיביים (פסוודו-עממיים). בהחלטתם להעניק לאלעד רוזן את "פרס אסנת מוזס" ב- 2010 כתבו השופטים (בהם שי אזולאי): "באמצעות פלאטה של צבעים הישר מן השפופרת וכתב חרטומים ראשוני, רוזן שואף לייצר רגעים רגשיים ולשוניים בסיסיים של צחוק ודמע, גבוה ונמוך." דימויי ציוריו של אלעד רוזן מגוונים, מושפעים ממשחקי וידיאו ואינם מחויבים לכל תלם: טוטמים אפריקאיים, כתר-משיח, תליון ח"י, ראש חתול, מערכת תופים, כתר-שיח, ראשי אדם ועוד.

 

שחר גולן סריג (1980-), בוגר תואר ראשון ושני באמנות באוניברסיטת חיפה), ממזג בפרימיטיביזם האקספרסיוניסטי שלו, על כתמי הצבע הבוהקים, גם פרגמנטים של רישום פיגורטיבי עדין. בחלק מציוריו נאתר דימויים "ניאו-ברבריים" של מכות, הזרקות סמים וזנות, וברובם בולט שילוב של ה"נמוך" (דימויים שמקורם בתרבות פופולארית, או אובייקטים מלוקטים ומצוירים בנוסח אאוטסיידרי – כך בפסלים) וה"גבוה" (דימויים נוצריים, אף מצריים קדומים):

"לא במקרה סריג מצייר בי־מוביז (סרטים מדרגה שנייה/ג.ע). הציורים כולם נמצאים בדיוק בנקודה שבי־מובי טוב יושב עליה: בין אימה לצחוק, במקום שבו הפחד תופס את הבטן וגיחוך עולה על הפנים, ולפעמים להפך – כשסיטואציה שחשבת שהיא קומית מתגלית כזוועתית. גרוטסקה חומלת." (Time-out,5.4.2015)

 

ציוריו של שמעון פינטו (1967-), מי שלמד אמנות באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, אווריריים, בהירים ומאוכלסים בדימויים אלגוריים, מצוירים במכחול פיגורטיבי-פרימיטיביסטי ודק-צבע פסטלי. אלה הם ציורים "מדרשיים", המשלבים תום, אף תמימות מתיילדת, הומור רך ודידקטיות מעודנת של אמן בעל מסר מוסרי רוחני. כאלה הם ציורי ה"מקווה" של פינטו – ריקים, סטאטיים, שקטים, רוויי אור. הציור כזיכוך: עוד ועוד ציורי "מקווה", עוד ועוד "שערי טהרה", שמורחבים בציורי פינטו גם לדימויי אמבט ומקלחת הממוקמים בלב המדבר (סביבת ילדותו של האמן בערד). בעולם ציוריו של פינטו מולכת דמותו של החמור, לא אחת בסיטואציות אבסורדיות: חמור המרצה את תורת הטוב, חמור המשחק שחמט, חמור שמצייר ים וסירה בלב המדבר, ועוד. וכנגד דימויי הטהרה, הנשמה והתפילה – כנגד כל אלה דימויי ההבל והריק בצורת בלונים, יויו ועוד.

 

אלון קדם (1982-), בוגר תואר ראשון ותואר שני ב"בצלאל", זכה ב"פרס אסנת מוזס" ב- 2011 (בין השופטים, שי אזולאי). ציוריו פסטליים, בהירים ומאופקים בגווניהם (ניתן להשוות בינם לבין גווני ציוריו של שמעון פינטו), הפיגורטיביות שלו מופשטת, אך אף על פי כן, אלון קדם הוא "צייר-פרע" בגין הפרימיטיביזם ומשיחות המכחול האקספרסיוניסטיות שלו. ציוריו מאשרים מתח בין דינאמיות מרוסנת של פורקן וכאוס לבין שלווה וסדר, ובמרכזם ייצוגי פקעות אנדרלמוסיות של אנשים בתוך חדרים, סירה ועוד:

"כאשר מתבוננים בציוריו המוקפדים והמהוקצעים, קשה להימנע מלהבחין גם בקשר והשפעה כלשהי של האמן שי אזולאי. הקרבה ביניהם מתקיימת באופנים שונים. במספר עבודות של קדם יש כעין מיזוג שתי ההתייחסויות השונות של אזולאי (העבודות המדבריות לעומת עבודות הסטודיו שלו). אצל קדם מתקיים כמו חיבור בין הריק בחלל הרקע לעומת המצבור, המורכבות והגודש של האלמנטים בתוך החלל. בציורים אחרים בתוך החלל הריק אלמנט אחד כגון, עץ בודד, או בציור אחר מקרר העומד דומם, בודד ואבסורדי בתוך הנוף." (שלמה הרר-פז, "זמן מבשרת", 11.10.2011)

 

בן בן רון (בז'רנו), יליד 1971 ובוגר "בצלאל" משלב בציוריו הפסוודו-נאיביים מציאות ופנטזיה, שעה שאירוניה מעודנת מתחככת בביזאריות מטרידה. נושאי ציוריו הפרימיטיביסטיים "רכים" על פניהם וחומקים מכל קלסיפיקציה: בלונים, שלוש מרקדות, ציפורי פלא מעל גן ניאו-קלאסי, חיבוק של צמד נמרים, ציור-שטיח, מגדל בבל (המגדל, לפי ברויגל האב, ממוקם בראש גבעה ארצישראלית אוריינטלית המאוכלסת בבתים פלסטינים, אקוודוקט ועוד), הר-הבית ("פאנק-אימפרסיוניזם, 2011: למרגלות המסגדים מצבורי גרוטאות ושרידים ארכיאולוגיים ובהם גם "נמרוד" של דנציגר…) ועוד. ברובד משני, מגלים הציורים "מצבים של איום קיומי, ארעיות, אנושיות מול טבע מתפרץ, תגובות לאסון." (מתוך מאמר שחיבר האמן על יצירתו). בהתאם, גם הפוליטי מסתנן לייצוגים הכמו-תמימים, כאשר השטיח המצויר, למשל, הוא שטיח-סמרטוטים שנטווה במקורו בידי ילדים המועסקים בתנאי עבדות.

 

לא נלאה את הקורא בתמציות נוספות של שאר "ציירי-הפרע" הישראליים. הנושא הדחוף יותר הוא השאלה: מה אומר ה"פרע" הנדון על יחסם של אמנים אלה לישראל דהיום? על פניו, "ציור הפרע", בבחינת ציור "מטורלל", פנטזיוני, פסוודו אאוטסיידרי וכו', מצהיר בעקיפין על הרצון להימלט הרחק מהכאן-עכשיו, על העדפת האי-רציונאלי, אף ביטוי של אגרסיה (שגם ההומור הוא אחד מפניה). דהיינו, לכאורה, ממשיכים ציירי-הפרע במסלול האסקפיזם של "האמנות המינורית", אותה אבחנו ב- 2010, משמע – מכריזים על התנתקות כוללת – חברתית, תרבותית, פוליטית, ונותרים במרחבם האישי החופשי עד תום. אלא, שלמרות העובדה, שציירי-הפרע עשויים להיבלע במרחבים בדיוניים של פנטזיה פרטית, הם גם עשויים לכוון את האגרסיה כלפי המצב הישראלי – הפוליטי, החברתי, התרבותי, המוסרי. הסתירה-לכאורה בין שני הקטבים הללו מתאחה בבועת הפרע, שהיא בועת החירות המוחלטת והמוגנת. עוד ב- 2008, בתערוכת "זמן אמת" (העשור השישי, 2008-1998) במוזיאון ישראל הצביע אמיתי מנדלסון על מגמת "הפרא הנפיל", שאותה איתר ביצירותיהם של גלעד רטמן, אוהד מרומי, גיל שני ועוד, וכתב:

"מחוזות אפלים ופראיים, הרחוקים מהתרבות ה'תקינה' ואף חותרים תחתיה, מקומות מוכרים-לא-מוכרים המעוררים תחושת אימה ואי-נוחות, באו לידי ביטוי בכמה יצירות מרכזיות של השנים האחרונות. נדמה שאמנים רבים המביעים את ביקורתם על החברה הישראלית עושים זאת באמצעות הצצה אל אזורים אלה, אל 'לב המאפליה'." ("זמן אמת", מוזיאון ישראל, 2008, עמ' 75) ב- 2012 הרחיבה נעמי אביב טיעון זה בתערוכת "ניאו-ברבריזם", שאצרה ביחד עם נועם סגל (ב"רוטשילד 69", תל אביב). "ציור-הפרא" הוא השלב הבא של המהלך הנדון.

 

 

[1] גדעון עפרת, "האקוורליסטים של שנות האלפיים", 2013, בתוך: אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[2] גדעון עפרת, "אמבט במדבר, חמור ו'שערות סבתא'", 2016, בתוך: אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: