Archive for אוגוסט 30th, 2016

אוגוסט 30, 2016

ציור-פֶּרָע

      

קראתי מאמר מצוין שפרסם אלברט סוויסה ב"ערב-רב" בתגובה על שמועות מרושעות, המייחסות לצייר, שמעון פינטו, "גניבה אמנותית" מהצייר, שי אזולאי. סוויסה ניתח לעומקם את המקורות המשותפים לשני האמנים, ילידי ערד שחזרו בתשובה, ויצא בהגנה מופתית על טוהר מקוריותם של השניים. בתגובתי האישית לסוויסה, לצד מחמאות על רמת כתיבתו ועוצמת טיעוניו, כתבתי:

 

"… ועתה, לעצם העניין: הפתעת אותי, לא גונבו לאוזניי השמועות, שעליהן ביססת את מאמרך. כשלעצמי, ההבחנה בזיקה האמנותית בין אזולאי לפינטו – יותר משהיוותה אי פעם בעיה בעבורי – נראתה לי כמאתגרת בכיוון ניסוחה של שפה ניאו-תמימה, שאינה מתחילה ומסתיימת בצמד האמנים מערד, אלא מתרחבת כתופעה דורית בקרב יותר ויותר אמנים צעירים (ראה זוכי 'פרס אמן צעיר' בשנים האחרונות מטעם בית האמנים בירושלים). […]לבי-לבי לכל הולכי הרכיל המשמיצים, שמחטיאים את האתגר הגדול והחשוב יותר, שהוא – לראות ב'דומה' מנוף לאבחון מהלך ציורי-תרבותי רחב ומשמעותי בתוככי הריבוי האוקיאני של האמנות הישראלית העכשווית..."

 

 

בשורות הבאות אני מתכוון להרים את הכפפה שהשלכתי לפתחי, ולנסות להצביע על מגמה מתרחבת בציור הישראלי הצעיר, שבאורח פלא, התגבשה בחלקה הנכבד בברכת בית האמנים הירושלמי. אקרא למגמה זו – "ציור-פֶּרָע". כן, אתם רשאים לשמוע בביטוי זה את ההד ל"ציור-פרא", כמו גם את ההתחככות במושגי התפרעות והפרעה.

 

ציירי-הפרע, ביחד עם מה שקראתי "האקוורליסטים החדשים"[1] (בין אלה, יאותרו גם "ציירי פרע" פסוודו-אאוטסיידרים, דוגמת רועי מרדכי או שרי גולן-שריג), מסמנים נתיבים בולטים במפת האמנות הישראלית העכשווית, סבוכת השבילים, זו שלאחר "הציור המינורי".

 

"ציירי-פרע" רבים יאותרו בעולם האמנות הישראלי בעשור האחרון, ובהם בולטים אלעד רוזן, אלון קדם, שחר גולן סריג, איתמר פרנס, שי אזולאי, שמעון פינטו, בן בן רון (בז'רנו), טל ברויטמן, פרל שניידר, אלהם רוקני, גיא בן-ארי. שישה מתוכם זכו ב"פרס אסנת מוזס" מטעם בית האמנים הירושלמי.

 

 

משותפת לכל הציירים הנ"ל שפה פיגורטיבית פרימיטיביסטית, ספק מתיילדת, ספק "מפגרת", ספק "ציור רע", ומרביתם מאשרים ביצירתם מזג קריקטורי/גרוטסקי/סרקסטי, הצופן בחובו מידה בלתי מבוטלת של אגרסיביות. עוד ב- 2012 כתבנו:

"מבלי משים, הולכת ומצטיירת במחוזותינו "מיני-אסכולה": בלב המגמה הישראלית הצעירה של הפרימיטיביסטי והמתיילד (שי יחזקאלי, שי צורים, בן בן רון ונוספים) בולטים מספר ציירים צעירים – ירושלמיים ברובם – ששפתם חופשית, שובבה ומלאת הומור, נעה בין הבלתי מהוקצע והמהיר לבין מה שכינינו בהזדמנות אחרת – ה"מינורי" (בעל המראה הרך, הדהוי, הרָפֶה-לכאורה – גם כשהפורמט גדול). רובם "חוזרים בתשובה", רובם בסימן "על הרוחני באמנות" (שבגרסתו הפיגורטיבית החדשה): שי אזולאי, רונן סימן-טוב, שמעון פינטו, אלעד רוזן, אלון קדם. שלושה מתוכם זכו בפרס האמן הצעיר מטעם בית-האמנים בירושלים. אמנם, דרגת האיפוק (ולחילופין, דרגת ה"פראות") משתנה בין צייר אחד למשנהו; גם מידת ההומור אינה זהה (אין ספק, ששי אזולאי הוא ההומוריסטי שבחבורה; ואילו אלעד רוזן הוא הסרקסטי בבואו אל הדת). ואף על פי כן, משותפת לרובם החתירה לדימוי הנרטיבי-בדיוני..."[2]

 

באותה שנה, 2012, הוצגה ב"בית אורי ורמי נחושתן" באשדות-יעקב תערוכת "ציור רע מאד", בה הציגו אלעד רוזן, פרל שניידר, יונתן גירון ורוני שניאור. אוצרת התערוכה, נטלי לוין, כתבה:

"לתערוכה הקבוצתית " ציור רע מאוד "נבחרו ארבעה ציירים שהציור שלהם מתכתב עם ז'אנר הציור הרע, כשכל אחד מהם מנסה בצורה זו או אחרת בעבודותיו לבדוק את גבולות ההגדרה של הציור. תוך שימוש בהומור. […] החיבור בין האמנים מנסה לברר מהם דרכי הפעולה האפשריות בציור שמתנהג כילד רע המתנגד לכללים מסורתיים ופיזיים, […] באופן שמאזכר שיעורי מלאכה או חוג במתנ"ס. […] ניתן להגיד שהציור הרע מאוד הוא רק הצעה לקריאה חדשה, הוא אמצעי שמאפשר להשיל את המוכר, הנכון והטוב לשאול שאלות חדשות שלא מפחדות להיחשב רע, שמנסות בהומור ובפשטות לדבר על הצייר כחוקר, כממציא ששואל שאלות לעיתים נאיביות או ילדותיות, כאלו שמפנות עורף אל המערב והידע, שנמנעות במודע מהמשגה מיותרת או משאלות גדולות וקריטיות בבעיית הציור. ציור רע מאוד לועג מראש לכל הפרדה ואפליה בין טוב לרע."

 

ל"ציירי-הפֶּרָע" הישראליים "קרובי משפחה" מקומיים, דוגמת מיכאל סגן-כהן (של "הציור הרע" בעל הזיקה למקורות יהודיים. "הרטרוספקטיבה של מיכאל סגן-כהן במוזיאון ישראל ב- 2004 די פוצצה לי את המוח…", הודה אלעד רוזן), פסח סלבוסקי (של "ארט-ברוט" לכאורה), אבנר בן-גל (ברישומיו האנרכיים-אלימים), דניאל סילבר (של הפסלים ה"ברבריים"), שי יחזקאלי (של הציור ה"פרוע" והפסוודו-קומיקסי), אף נטעלי שלוסר ואבי סבח. בהתאם, כלל לא מקרית העובדה, שבמחצית ספטמבר תיפתח בבית האמנים בירושלים תערוכה קבוצתית (עשור לזוכי "פרס אסנת מוזס לאמן צעיר"), באוצרותו של אבי סבח, ובה יציגו, מלבד האוצר – אלהם רוקני, אלון קדם, אלעד רוזן, נטעלי שלוסר, עלמה יצחקי, פרל שניידר, שגיא אזולאי ושי אזולאי.

 

להלן תיאור תמציתי של כמה מ"ציירי-הפרע" הנ"ל, תיאור המבליט את השוני השורר בין ציירי המגמה הנדונה, חרף הזיקה הלשונית-אמנותית, אשר שום ניסוח מילולי לא ישתווה למבט הישיר בה.

 

טל ברויטמן (1982-) בגר לימודי תואר ראשון ושני ב"בצלאל". כשזכה ב"פרס אסנת מוזס" ב- 2016, אבחנו השופטים (בהם פסח סלבוסקי) את ציוריו כ"מטורללים וגרוטסקיים (שבמרכזם) ניצב גיבור קומי נמוך מצח ('ישראל') שפניו הופחתו לזוג עיניים ולוע גדוש בטורי שיניים לבנות." ועוד אפיינו את ציורו של ברויטמן במונחי "עודפות והגזמה", "פואטיקה קרניבלית" ("[ציור] החוגג בפראות את המדיום"). ציורו של ברויטמן אגרסיבי, תיאטרלי (הצייר החל דרכו בבית ספר למשחק), פראי ונטול עכבות. "הגיבור הפיקרסקי של ברויטמן, לוליין סופרמני כל-יכול, נראה כאילו הגיח מסדרת אנימציה כלשהי ומתאר עולם פנימי על סף קריסה והתרסקות." (מתוך דף-הבית של בית-האמנים, ירושלים)

read more »