אמבט במדבר, חמור ו"שערות סבתא"

      [2012] שמעון פינטו: אמבט במדבר, חמור ו"שערות סבתא"

 

מרתף במרכז ירושלים. על הרצפה, קערית גדושת רעל עכברים. בפינה, דוכן תפילה ועליו סידור. מעליו, על הקיר, תלויה "תפילת הצייר", טקסט שחיבר שמעון פינטו, אמן ירושלמי צעיר, שומר מסורת. מסביב נשענים זה על זה ציורי שמן גדולי מידות לצד בדים קטנים. מרבית הציורים אווריריים, בהירים ומאוכלסים בדימויים אלגוריים, מצוירים במכחול פיגורטיבי-פרימיטיביסטי ודק-צבע פסטלי. אלה הם ציורים המושרשים בזיכרונות אוטוביוגרפיים ובָמָקום בו גדל וממנו בא הצייר – ערד, מדבר יהודה. יותר מכל, אלה הם ציורים המשלבים תום, אף תמימות מתיילדת, הומור רך ודידקטיות מעודנת של אמן בעל מסר מוסרי רוחני.

 

מבלי משים, הולכת ומצטיירת במחוזותינו "מיני-אסכולה": בלב המגמה הישראלית הצעירה של הפרימיטיביסטי והמתיילד (שי יחזקאלי, שי צורים, בן בן רון ונוספים) בולטים מספר ציירים צעירים – ירושלמיים ברובם – ששפתם חופשית, שובבה ומלאת הומור, נעה בין הבלתי מהוקצע והמהיר לבין מה שכינינו בהזדמנות אחרת – ה"מינורי" (בעל המראה הרך, הדהוי, הרָפֶה-לכאורה – גם כשהפורמט גדול). רובם "חוזרים בתשובה", רובם בסימן "על הרוחני באמנות" (שבגרסתו הפיגורטיבית החדשה): שי אזולאי, רונן סימן-טוב, שמעון פינטו, אלעד רוזן, אלון קדם. שלושה מתוכם זכו בפרס האמן הצעיר מטעם בית-האמנים בירושלים. אמנם, דרגת האיפוק (ולחילופין, דרגת ה"פראות") משתנה בין צייר אחד למשנהו; גם מידת ההומור אינה זהה (אין ספק, ששי אזולאי הוא ההומוריסטי שבחבורה; ואילו אלעד רוזן הוא הסרקסטי בבואו אל הדת). ואף על פי כן, משותפת לרובם החתירה לדימוי הנרטיבי-בידיוני, התם והכמו-"מדרשי" שבסימן "וטָהֵר לבנו" ("לעובדך באמת", והעבודה היא עבודת האמנות).

 

כאלה הם ציורי ה"מִקווה" של שמעון פינטו: סנדלי-אילת (אין "ישראליים" מהם) מונחים בסמוך למדרגות היורדות לבריכת הטבילה מתחת לשמיים רבים. הציורים ריקים, סטטיים, שקטים, רוויי אור. ירידה צורך עלייה. הציור כטבילה יהודית מקדשת במים ואור, הציור כזיכוך:

"מתהלך בין הגבולות שיצרתי על חבל דק בין עולמות שנפקחים אל מראות נשכחים כמתפלל המבקש את יוצרו. […] בקסם שיש בו שמחה, זיכוך, היטהרות, התבדלות, בדידות, שוני וקרבה." (מתוך: שמעון פינטו, "הצהרת אמן")

 

עוד ועוד ציורי "מִקווה"; עוד ועוד "שערי טהרה" (המדרגות והמעקה היורדים לבריכה, שלתוכה בא הצייר הבלתי נראה ולתוכה הוא מזמיננו). אך, הנה עורב לבן שאיווה מושבו על גדת ה"מִקווה", מטיל צל ירוק וגדול, ספק מאיים וספק כמוהו "כאיש המתעטף בטלית", אומר הצייר. זהו העורב שהפך ליונה, אותו עורב טמא, טורף הנבלות, שלא שב לתיבת נוח עם בשורת הגאולה. עתה, הוא מטוהר, הפך ליונת ישועה. עורבים: תמצאו אותם בציור אחר, יושבים בהמוניהם על ענפי עצים עירומים ונוכח נער היושב על "ברזלים" מעבר לגדר בית-ספר, משקיף מתוך ניכור ורחק אל המבנה המדכא, שהעורבים ההיצ'קוקיים יאים לו.

 

את חוויית הטיהור הרוחני, בבחינת תכלית החוויה האמנותית, הרחיב פינטו גם אל דימויי האמבט והמקלחת, שאותם מיקם בלב המדבר, כשהם מוקפים פרגוד וורוד או אדום. אחד היפים והמינימליים שבציורי המרחץ הללו מייצג מדבר (משטח צהבהב תחתון), מעליו שמיים (משטח תכלת עליון) ובלבו קומץ קורות אפורות המרכיבות שלד "סוכה" ובו אמבט. הציור רווי באין ובשלוות אינסוף, המִדבר כמָקום בו האל מופיע, ואילו האמבט הריק כתמצית הדימוי הרחמי של הלידה הרוחנית מחדש. דומה, שגם דימוי הים מצטרף בציורי פינטו ללכסיקון זה של טוהר ואינסוף, בה במידה שהשמיים בציוריו הם מחוז-החפץ הרוחני גם כשהם מסומלים בעפיפון הנוסק מעלה-מעלה בקצה חוט ארוך.

 

רק בנדיר מאשר ציורו של שמעון פינטו דימוי יהודי מפורש, דוגמת תפילין שחורים וסמכותיים (רצועה ארוכה משתלשלת, "בית-תפילין" מונומנטאלי מלופף) השולטים בבד גדול, שבאגפו השמאלי מתגלים קרסולי אדם הניצב על שולחן (נעלי הצמר הקיבוצניקיות מאשרות חוויה ישראלית) והוא משחק ב"יויו", דימוי פינטויי חוזר של הבלות החיים. הצייר שב ומתבונן בציוריו בעיניים ביקורתיות על החברה והתרבות הסובבות אותו: בציור רחב-יריעה הוא מצייר ארגז מלכודת נטוי (מהסוג ששימש בילדותנו ללכידת חתולים), רגע בטרם "יצוד" מחשב-נייד… מסביב, שדה ירוק ופרחוני ובו מגרש כדורסל מסמלים מרחב אוטופי (אף הוא יונק מימי הילדות) של חופש ואושר העונה לפיתויי המחשב היקוש.

 

ברם, תמצית הטוב בעולמו האמנותי של פינטו הוא הדימוי החוזר של "שיערות סבתא": שיערות הסוכר הללו, המלופפות כצמר סביב מקל, חוזרות בציורים גדולים וקטנים כיחיד וכקבוצה, כשהן מהוות נושא להרצאתו של חמור באולם הרצאות, או מיוצרות בידי חמור ו"נשתלות" על הדוכן כעצים המטילים צללים ירוקים… "שיערות הסבתא" הן דימוי האושר המירבי המבוקש: מתוקות, רכות, נימוחות, וורודות… ודומה, שאין הצייר מתנשא עליהן בשמו של איזשהו ערך עליון. שהלא צבעוניותו ה"מתוקה" וה"רכה" של האמן בסך ציוריו כמו מאשרת את החסד הנדון כחסד של ילדות ותום, המתיישב עם חסד הטבילה הרוחנית המטהרת דלעיל. וראו הציור הגדול בו נושא צייר ציור של תפוח (חטא קדמון?) על גבו בינות לגבעות המדבר, בואך ים-המלח, עת בשמיים מעל מרחפים המוני סלילים של "שיערות סבתא", כמו היו מטריות שמימיות בציורי רנֶא מאגריט או עששיות בציור של יוסל ברגנר.

 

שמעון פינטו שב וחוזר אל המדבר כמי ששב וחוזר אל ילדותו, ובה בעת – כמי שיודע שמרחבי האין של המדבר הם מקומו של הטרנסצנדנטי, אך גם כמי שמבקש למקם את אמנותו ב"כאן". הביקוש אחר ה"ישראלי", בבחינת כשל תרבותי-זהותי מקומי, מעסיקו עוד מאז לימודי האמנות באוניברסיטת ב-גוריון, כשצייר ב- 2000 את צלו הירוק של "נמרוד" מוטל על קיר באולם מוזיאון ריק מאדם. וכבר אז ניתן היה לאתר את תחבירו הפיגורטיבי הפרימיטיביסטי.

 

בעולם של זה מדבריות, "שיערות סבתא", מתקני רחצה ומשחקים בולטת דמות האנטי-גיבור המולכת בציורי שמעון פינטו – דמותו של החמור. החמור המרצה את תורת הטוב לקומץ מאזינים באולם האקדמיה הוא גם החמור המשחק שחמט באותו מדבר בו איתרנו את האמבט עם הפרגוד הוורוד. זהו גם החמור שמצייר ים וסירה מזככים בלב המדבר (למרגלותיו שלוש קופסאות של צבעי היסוד – אדום, כחול, צהוב: האמנות כדרך-מלך אל הלידה הרוחנית מחדש. פינטו יודע זאת היטב מניסיונו האישי). וזהו גם החמור שנגרר על ידי ילד קטן הרכוב על אופניו בתוך הבית ("אמא לא מרשה לשחק עם חמור"). אכן, בציורים רבים שב פינטו אל חמורי הבדואים עמם אהב לשחק בילדותו בערד, חרף גערות האם. עתה, הפך החמור שבציוריו לדימוי סמלי אמביוולנטי: מחד גיסא, חמורו של משיח; מאידך גיסא, "עָם דומה לחמור", או "יששכר חמור גָרֶם": החמור בבחינת חומר? החמור בבחינת רוח (וראו דוכן הספרים הסמוך לאחורי החמור, זה הקשור לאופני הילד. ובל תחמיצו את חמור השחמט!)? החמור בבחינת צניעות, קבלת דין ותום? כך ו/או אחרת, ברור הזיהוי העצמי של הצייר עם החייה המכמירה הזו (שכבר זכתה באמנות הישראלית לחיבוקם הגדול של נחום גוטמן, לודוויג שוורין, אברהם אופק, לידיה זבצקי, תמר גטר ורבים נוספים). כשפינטו מצייר את החמור חולף ליד גדר-עץ, שמעבר לה ניצבת קבוצת צעירים המתפללים בטבע ליד עצים, הוא מצייר את בדידותו "מאחורי הגדר", את אחרותו, אך אולי גם את ערגתו לזיקה לאדם ולטבע. כי פינטו מודע את גורל הבדידות שהועידה לו תעודתו האמנותית. בהתאם, ראו את החמור של פינטו פוסע לו ברחבת מוזיאון תל-אביב (מרחוק נראים "מגדלי עזריאלי" ו"הקרייה"). החמור מלנכולי. הוא כבר חלף את פסלו של הנרי מור והנה הוא כמעט שנכנס למוזיאון. אך, לא: הוא בחוץ. כמיהה זו להכרת המוזיאון תאותר גם בציור אחר, בו מצויר אמן מקפץ גבוה באוויר מציור לציור מעל ים-המלח ולרקע הרי אדום: האמן המדלג על מקפצות-ציוריו נמצא בדרכו לכיבוש פסגת המצדה, זו המצוירת בקדמת הבד והמסמלת בעבור פינטו את המבצר המוזיאלי הבלתי חדיר.

 

ברם, בל נִטעה: לא בכיבודים ואֶגו עוסק הצייר בציוריו אלה. שכן, כניסתו של חמור למוזיאון (בסיפור "הרפתקאות חמור שכולו תכלת" של נחום גוטמן כבר נכנס חמור למוזיאון בתפקיד מבקר-אמנות…), או כיבוש המצדה אומרים, יותר מכל, ייחולי מהפך באופיו של המוסד המוזיאלי – הפיכתו ממבצר לבית, פתיחתו בפני הצנוע ובפני זה העושה מלאכתו אמונה. שציוריו של שמעון פינטו מבקשים אחר התיקון. "תַקֵן עולם במלכות שדי" הוא שם ציור גדול, שגבעות מדבר אינסופיות מכסות את מרחביו ובמרכזן נראית דמות מסתורית משרטטת במין קלשון שבידה מסלולים על פני הארץ. המסלולים תלת-קוויים, חדים וקשים כלהבי קלשון, אך הם גם השי"ן של שד"י והם גם בגוון הרקיע… בדומה לדמות אלגורית זו, גם פינטו מבקש להוריד מסלולי שמים ארצה לאדמה. וכשהוא מצייר קבוצת צעירים, ניצבים במעגל לחוף ים (חזרנו אל מרחב הטוהר) מסביב לדגל לבן והם מנפחים בלונים בפיהם, האמן אומר לנו זאת: הבחירה בידיכם – או בלוני ההבל והריק כחגיגה של כניעה (הדגל הלבן); או, לחילופין, בלונים כמבע הרוח, הנשמה; ואז, היעדר הצל של הדמויות מאשר את מלאכיותן.

 

זוהי הבחירה על פי פינטו: יויו, בלוני הבלים, משחקי מחשב, או – מנגד – טיהור, דְבַר הנשמה, תפילה. עיר (גדירות, ניכור) או מדבר פתוח ואינסופי. לחמוריו של שמעון פינטו אין ספק באיזה צד תמצאו את "שיערות סבתא". שבעבורו, מעשה האמנות הוא גם מעשה הוראה מוסרית, מסוג שני הציורים הגדולים בהם ייצג ערימת כיסאות שבראשה ציפור בכלוב. בעולמו ה"מדרשי" של הצייר, מדובר במאבקי הכוח בעולם האמנות ומחוצה לו, מאבקים המערימים אני מעל אחר, אך דנים את הנאבקים לכלוב האגו.

 

באחד מציוריו ייצג פינטו דמות של צייר בלבוש חרדי שחור, יושב ומצייר, כשהוא מוקף במעגל של שפופרות צבע ניצבות. מאחורי הצייר קיר, שמבעד לחלונותיו הגבוהים נשקפת צמרת עץ. האמנות מבודדת את הצייר מהעולם, אף מהטבע. האמנות בוראת חוג סגור, מעין מרחב פולחני עגול של "סטונ-הנג'", בו שפופרות הצבע הן הטוטמים. זהו חוג אוטונומי של אמנות-אמונה, שממנו נולדים ציורים. אך, לא פחות מכן, זהו החוג שממנו נולד האמן הוא עצמו. שכן, בציור מרתק נוסף, צייר פינטו שפופרת צבע עצומה, שמתוך פיה נפלטת ומגיחה דמות ירוקה. זוהי דמות צל נוספת בעולם הצללים הירוקים של פינטו, אך דמות הצל היא דמותו של האמן (בצל-אל, כזכור). פינטו בא אל אמונתו מתוך אמנותו, כשם שבא מתוך אמנותו ואמונתו.

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: