אמנות וקינה

                               אמנות וקינה

 

סוגת האלגיה, או הקינה, מוכרת בתולדות השירה עוד מאז ימי רומא, אך זו זכתה בגרמניה של העת החדשה לעדנה בעקבות עיונו של פרידריך שילר בסוגה, וכמובן, בזכות "אלגיות דואינו" (1912) של ריינר מריה רילקה. שילר ראה באלגיה את ניגודה של האידיליה והגדירה כך:

"כאשר מציב המשורר את הטבע מול האמנות ואת האידיאל מול המציאות ומנגיד אותם זה לזה כך שגובר משקלו של הראשון, והעונג שמתענגים עליו נעשה להרגשה השלטת, הריני מכנה אותו משורר אלגי. [שתי מחלקות שונות:…] באחת, משמשים הטבע והאידיאל מושאים של קינה, כאשר הראשון מוצג כאבוד והשני כבלתי-מושג."[1]

 

נישא על גל העניין הגרמני באלגיה, תרגם גרשם שלום הצעיר לגרמנית (בין השנים 1919-1917) קינות ממגילת "איכה", מפרק ג' בספר "איוב", פרק י"ט ב"יחזקאל" ואת "שאלי שרופה" – קינה מימי הביניים. לפני זמן קצר, קובצו הקינות ביחד לצד מאמרים של ג.שלום ושל מספר חוקרים וכל אלה גם יחד ראו אור בספר בשם "הקינות", שהוא – ככל הידוע לי – הספר היחיד בעברית העוסק בלשון הסוגה האלגית, היא הקינה. יש לי עניין לתור אחר האמנות האלגית החזותית בישראל, ציורי קינה.

 

הקשר בין הדיון בשפת הקינה לבין האמנות החזותית עלה בספר הנ"ל במאמר של לינה ברוך, שאותו פתחה בתיאור ופירוש של דיוקן הרוקד על חבל, ציור של פאול קליי מ- 1923:

"(הציור) מבטא היטב את האימה מן התהום מחד גיסא ואת הניסיון להתגבר על הפחד ואי-היציבות באמצעות אומנות ההליכה-על-חבל מאידך גיסא. […] על דימוי זה של ההולך-על-חבל על סף התהום אנחנו צריכים לחשוב בבואנו לדון במאמרי הקינות של גרשם שלום…"[2]

 

כפי שציינה ל.ברוך, ציירים אקספרסיוניסטיים, כאריך הקל, אוגוסט מאקה, אלברט בלוך ולודוויג קירכנר ציירו אף הם את דימוי ההולך על חבל, אולי בעקבות הפרולוג של ניטשה ל"כה אמר זרתוסטרא"[3], וכשאני מתאמץ להיזכר בציור ישראלי אחד בנושא זה – אני מעט מתקשה. לכל היותר, עולים בתודעתי ציור דיות (שחור-לבן) של "מהלך על חבל" – עבודה של יוסף הירש מ- 1980 – דמות רפאים לבנה פוסעת על חבל רפוי מעל תהום אפלה; או ציור דיות (שחור-לבן) אחר של יוסף הירש – "שופט", 1982- ובו שתי פיגורות-רפאים צועדות על חבל זו כנגד זו משני עבריו של "שופט" עליון היושב בראש עמוד; או שני ציורי שמן של מהלכים על חבל, שפורסמו לאחרונה, האחד שצייר שמעון פינטו ("סימוּן", 2013: דמות של צייר מהלכת על חבל מעל נוף מדברי שבריכת-מים בטבורו) והשני של שי אזולאי ("מסכת סוטה", 2015: שני חסידים פוסעים על חבל זה כנגד זה בראש אולם סגור ואדמדם). כמו כן, אני נזכר ברישומי ה"לוליינית" של אביבה אורי מ- 1958, זו השומרת על שיווי-משקלה בראש מוט גבוה, המתנייע על אופָן אחד, או שמרחפת מסולם-חבלים בראש קרקס. עם זאת, בכוחי לחשוב על מספר ציירים ישראליים, שלא ציירו הליכה על חבל ואפילו לא מקוננים, אך כאלה ששפתם האמנותית הולמת-גם-הולמת את שפת הקינה, כפי שהגדירהּ ג.שלום.

 

לתפיסת שלום של דצמבר 1917, תאריך כתיבת מאמרו – "על הקינה ושירתה", שפת הקינה גבולית במהותה, "היא שוכנת כל כולה על הגבול" שבין הנגלה ולבין המושתק, בין הדיבור לבין האלם. כי "בקינה דבר אינו נאמר והכול נרמז. […] מפני שאותה שפה שוב אינה מביעה שום דבר פוזיטיבי – אלא רק את הגבול עצמו במובנו הטהור."[4] ועוד:

"משאלת המוות של הקינה וחוסר יכולתה למות חוברים תמיד יחדיו באופן הביטוי שאיננו ריק, אך הוא חסר חיים. ביטויו של מה שהוא חסר ביטוי במובנו המהותי ביותר – שפתה של השתיקה – היא הקינה."[5]

ועוד:

"המונוטוניות היא הסמל הלשוני העמוק של חסר-הביטוי, שקרניו מאירות כלפי פנים, סמל לחשכתו של כל אבל, הבולע את אורו שלו. כל מילה מופיעה רק כדי למות…"[6]

 

האם נאתר באמנות הישראלית אנלוגיה לסוגה זו של הקינה וללשונה הגבולית?

 

נתחיל ונאמר: ציור מקוננות ומקוננים אינו קינה. הציור, "ירושלים", של לסר אורי (1896) מייצג קבוצת אבלות ואבלים יושבים מקוננים על ספסל-אבן ועל הארץ; הציור, "על נהרות בבל", של אדוארד בנדמן (1832) מייצג משפחה מתאבלת/מקוננת מתחת לעץ ערבה בוכיה; הציור, "מות החייל", של מרסל ינקו (1949) מייצג, בין השאר, שתי מקוננות (בסגנון שלוש המקוננות מ"גרניקה" של פיקאסו) בסמוך לגופת חייל הרוג; הציור "בחצר בית המקדש השלישי" של נפתלי בזם (1957) אף הוא מייצג מקוננות פיקאסואיות ליד גופת ילד ערבי (מטבוחי כפר-קאסם); וטרם ציינתי את ציורי ירמיהו המקונן על חורבן ירושלים (מרמברנדט ועד יעקב שטיינהרדט), שלא לומר המוני ציורי המאריות המקוננות על ישו הצלוב בתולדות האמנות המערבית. כל אלה ועוד מייצגים מקוננות ומקוננים, אך אין הם עונים לתכונות הלשוניות המיוחדות של הקינה, באשר כל הציורים הללו מאשרים בעושר הדימוי, המֶחְבר והצבע את ה"דיבור" הציורי ואת שפת הסמל, גם אם כל יצירת אמנות חזותית נידונה לאילמות.

 

כי ציור אֵבֶל עדיין אינו ציור קינה. רבים מציורי השואה המוכרים לנו מבטאים אבל עמוק, אך רק מעטים מהם עומדים ברמת התוכן והצורה באותו מצב גבולי שבין הדיבור לבין האלם.

 

ב- 1962 יצא לאור בהוצאת "מסדה", תל אביב, אלבום דק בשם "רישומי קינה", איורי דיות של נפתלי בזם לשירים של עזרא זוסמן. כאן נוסח לכסיקון הקינה של בזם בנושא שואתו המשפחתית והשואה הלאומית, מערכת דימויים שתחזור ביצירתו במונוטוניות ("חוק החזרה", בלשונו של ג.שלום) בלתי נלאית לאורך עשרות בשנים. כאן נוסחו בשחור דימויי השמש השחורה, צמד הפמוטים כבויי הנרות, הקורבן הנישא על האריה, בור-הקבר, הדג המת, תרנגול הכפרות, הבתים הבוערים, הסולם, הארובה ועוד. כל הדימויים הללו גם יחד מצאו הד בשירת הקינה של ע.זוסמן, שפתחה במילים: "כי נורא המקום ובני חיים איך אליו נבואה/ לקונן מרה על עפר ואפר, נקם וצדק לתבוע." השירה כציור, הציור כשירה.

 

עם זאת, שפת הדימויים של בזם ב"שירי קינה" אינה מביאה את השפה אל סף "הכחדתה או חורבנה, אל הערעור וההרס של כל היבטיה המסמנים התקשורתיים."[7] לכל היותר, בחזרה הכמעט-כפייתית על אותם דימויים, מאשרת שפתו של בזם את התחביר האלגי:

"היא (שפת הקינה) הולכת וקרבה בהתמדה להכחדה, אך ניצלת מן הסופיות הזאת באמצעות חזרתה שוב ושוב, במילותיו של שלום, אל 'נקודת האפס' שלה. משום המבנה החזרתי שלה אין הקינה משלימה את תנועתה אל עבר ההתגלות או אל השתיקה. היא אינה מגלה דבר מה חדש אלא חוזרת שוב ושוב על האמור, ובה בעת – אף שאינה מחדשת דבר – אינה משתתקת."[8]

 

כזו היא גם החזרה ה"מונוטונית" על דימוי דקל-הוושינגטוניה באלבום "אלגיה" של הצלמת, עליזה אורבך, שעניינו קינה חזותית, "מהלך מיתי-אורפאי לפגישה מחודשת עם אהוב(ה) נעדר(ת) – עם ארץ שהייתה. […] וכל צילום שכזה הוא עליה לקבר, הוא אמירת 'קדיש' והוא 'יזכור'. שהרי, גם אם חיים הדקלים, למתים ייחשבו."[9] אפשר, שגם צילומיה של פסי גירש – גוויות החיות, חללי הבתים הנטושים וחרבים וכו' – סמוכים לקינה.

 

ב- 1981 צייר משה גרשוני ציור כאוטי למדי, עתיר שרבוטי "דם", דימויים הומו-ארוטיים מופשטים-למחצה, עיטור-כנפיים ובמרכזו צורה המשלבת פרח וצלב-קרס, אף "דגל" שצוטטו בו מילים (בכתב-ידו של האמן) מתוך קינת דוד ליהונתן ("צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד. נפלאה אהבתך…"). ב- 1982, בציור נוסף באותו נושא, פישט והבהיר גרשוני את מכלול הדימויים הנ"ל (השמיט את ה"פרח" והוסיף עץ שחור מימין), תוך שחזר על ציטוט הקינה התנ"כית. היה זה באותן שנים בהן הוקדשו מספר ציורים של גרשוני (אף הם משורבטי דם ומאוכלסים בדימויים מורבידיים) ל"על מות לבן מזמור לדוד", לצד ציורים המתייחסים לעקידת יצחק.[10] מאז ואילך, עמדו ציורי גרשוני בסימן הקינה, כולל סדרת "קדיש".

 

באורח מפתיע, לא כלל גרשם שלום בקובץ הקינות שלו את קינת דוד ליהונתן. אך, פרשנותו הציורית של גרשוני דווקא אישרה את הפרדוקס הלשוני נוסח שלום, שעה שציוריו איחדו מין (חיים, גוף, חושניות) ומוות, ובמקביל, איחדו נעורים של הווי צבאי וגבורה ביחד עם קורבן-החייל. זעקת המקונן אוחדה עם נאקת האביונה ההומו-סקסואלית; הלהט היצרי של האדום היה גם הדם הזב. שפתו הציורית של גרשוני פעלה בכיוון "נקודת האפס" של החורבן וההרס במו הרגרסיה והפרימיטיביות שבעבודת המכחול (אף הכתיבה), אך עצם מעשה הציור כזעקה הציל את הלשון הזו מהכחדתה.

 

גם אביבה אורי קוננה ברישומיה. בשולי רישום מ- 1976 (גירים צבעוניים) רשמה הציירת כמי שמוחקת את כתיבתה: "כסי עלי/ כבי עלי/ נחמי עלי/ אדמה רוויית דם/ מה יהיה עלייך. שותקת אדמה רווחה/ שותקת/ רקוויאם לציפור." בשולי רישום מ- 1984 (טכניקה מעורבת) כתבה/מחקה: "מלאכייך עייפו/ כבדו/ כנפותיהם דבקו / אל הסלע/ הסלע חשב את נפשו למות." ובשולי רישום מ- 1985 (טכניקה מעורבת), שוב כתבה/מחקה: "ארץ קטן/ מקיא ארסו. ארץ קטן/ מבקע מתוכו/ שקע רשעותו. ארץ קטן/ קורא קריאות חרדה. שיגעון אחזו/ שיגעון אחזו." הגבולות בין אבל (רקווייאם), חרדה וקינה עדינים מאד בשירים הללו, כשם שעדינים ברישומיה הפיוטיים של אביבה אורי. ובה בעת, ריבוי הגוויות, העולמות המתפוצצים, הציפורים הצונחות, בורות הקברים, שטפי "דם" ומסמני "פיח" – כל אלה מעמידים את רישומי א.אורי כמבעי קינה. בהקשר זה בולטת מגמת ההתפרקות, ההתפוררות והמחיקה השליטה ברישומים המופשטים של הציירת, שרובם מאופיינים במצב של צניחה שלאחר-התפוצצות, ובזאת מזכירים את התהום האורבת להולך-על-חבל של פאול קליי וממשיכיו. במקביל, ההסתפקות (ברוב המקרים) ברישום שחור-לבן והחזרה על דימויי האסון מאשרים את חוסר האונים הלשוני, שאותו איתר גרשם שלום בשפת הקינה. והמיתיות, אפיון נוסף של הקינה? אצל גרשוני ראינו את המקור התנ"כי, ואילו אצל אביבה אורי המטאפיזיות של המרחב השמימי – המקום הקבוע של רישומיה – זו מדובבת את האינסופי.

 

צייר קינה מובהק היה אביגדור אריכא בתקופתו המופשטת הטרנסצנדנטלית (1965-1958):

"'קומפוזיציות' שצייר אביגדור אריכא ב- 1958 כבר הורכבו כולן מ'טלאים' של יחידות צבע מופשטות לגמרי וקורנות באור פנימי. אלה סללו את הדרך לציורים מאוחרים יותר, קונטרפונקטיים יותר בהתנגשויות הכהויות והבהירויות, דוגמת 'משא דוּמָה' (ישעיהו, כ"א, 11), 'ואלפורגיס' (הוא ליל המכשפות הפאוסטי), 'הוי, אריאל אריאל' (ישעיהו, כ"ט, 1),'מעונה', 'שרידים' ושאר יצירות מופשטות שעימתו את האלוהי והשטני, הישועה והחורבן."[11]

די לקרוא בפסוקים הפותחים את "ישעיהו" כ"ט ("הוי, אריאל אריאל" וכו') על מנת להיווכח במתח שבין תוכחה, או קובלנה (Anklage) – נבואת החורבן שמנבא הנביא לירושלים – לבין קינה (Klage). שאם התוכחה או הקובלנה הן ברות-מענה, הקינה "סותרת במהותה את אפשרותו של מענה."[12] ציוריו המופשטים הטרנסצנדנטליים של אריכא לא היו ברי מענה, לא היו דיאלוגיים. במכתב מה- 7 באפריל 1958 סיפר אריכא, בין השאר:

"אני מנסה להגיע לציור טרנסצנדנטי […] אני סבור שיצירת אמנות הינה Ausschaltungsobjekt [מושא כיבוי/ג.ע] רדוקטיבי ולאו דווקא מהנה. השאלה הקשה הינה רק, עד כמה אפשר, בהליכה אל תוך הבלתי ידוע, להרחיב את התת-מודע כתת-מודע."[13]

עתה, פרצה ההפשטה הטרנסצנדנטית של אריכא במלוא עוזה, מכסה עוד ועוד בדים וניירות בכתמי אור-חושך מופשטים, המגיחים/נוגהים מתוך "ערפילים", "עננים" ו"חָשרָה" מטאפיזיים, המקיימים לא אחת שיג ושיח עם פסוקי תנ"ך. היו אלה שדות רוח הגועשים במאבק בין ייאוש, חרדה וטראגיות, מחד גיסא, לבין תקוות ישועה, מאידך גיסא. איך כתב אריכא: "האמנות כתשובה מטאפיזית".

 

בעוד צייר כגרשוני זעק, הרי שבציורי הקינה המופשטים של אריכא שוררת דממה. דומה, ששתיקתו המפורסמת של סמואל בקט, ידידו, הופנמה גם לציורי האמן. כי הפרשנות שמעניק אריכא בדבריו הנ"ל מסיטה את ערכי ההפשטה למקומות השקט, השתיקה, הוויתור (ה"כיבוי"), הצמצום ("רדוקציה"), הכאב ("ולא דווקא מהנה") ו"הבלתי ידוע". וכמו יכולנו לשמוע את ס.בקט אומר לאריכא, באחת מאותן פגישותיהן החד-שבועיות בבית-קפה או בדירת זה או האחר, את המילים שכתב בקט ב- 1953 ב"אלושם" (("L'Innommable":

"…אני לא יודע איפה זה, אני לא יודע כמו מה זה, […] פתוח אל הריק, פתוח אל הכלום, […], פתוח אל השתיקה, צופה אל השתיקה, פנים אל פנים, […], כבול לסלע, בלב השתיקה, […], אני בתוך, בתוך משהו, אני מסוגר, השתיקה היא בחוץ, בחוץ, בפנים, אין מלבד פּׄה, והשתיקה בחוץ, ומלבד הקול הזה, והשתיקה מכל צד, […] אני אכיר אותו, סופי להכיר אותו, את סיפור השתיקה שמעולם לא זנח, שלא הייתי אני צריך מחדש…"[14]

 

נוסחת ההפשטה הרדוקטיבית, זו המכוננת על קינה ומשתיקה את כוח הדיבור, מוכחת היטב בציוריו של משה קופפרמן. המונו-כרום האפרפר-סגלגל החוזר באינספור ציורים, מסמני המחיקה (כיסוי, סורגים, מחסומים) של "משפטי" ציור אובססיביים ה"נאמרים" ו"נקברים" בה בעת והאוצרים בחובם את משקעי הקטסטרופה של השואה – כולם גם יחד מאשרים את ציורו של קופפרמן כציור קינה, ציור של דיבור מושתק, או במילותיו של בנימין הרשב על יצירת קופפרמן – "הפשטה כדרך היחידה להביע שאת זאת אי אפשר להביע."[15]

 

בסדרת ציורי "השבר והזמן" (או בשמה הראשון: "די קרי'עה" – "הקריעה" ביידיש – קריעת האֵבל) גלל וחשף קופפרמן את שהסתיר לאורך עשרות שנים – את ה"אבן" הגדולה על קבר קורבנות השואה. ציורו המסתגף, שנודע ברב-שכבתיות הבנייה וההרס שבו, הוא ציור שכולו תהליך מתמשך של עקבות דיבור מודחק, נמחק ומוסווה. "זהו תהליך גם של הישגים וגם של אובדנים."[16] ה"גילוי וכיסוי" של הלשון (ח.נ.ביאליק) הם חוק הדואליזם של ציורי קופפרמן שמאז שנות ה- 60. בחסות שפה זו גם מתגלים מסמני קינה פרטיקולאריים של קופפרמן, דוגמת "הקריעה" – אותה הטחת מכחול אלכסונית ועבה ביד שמאל[17] החוצה את הבד מפינה אל פינה לרקע קווים אנכיים, העשויה להידמות למכת גרזן או לשן העומדת להינעץ בבשר[18] ואשר ניתן להשוותה להטחת המכחול שבמרכז ציוריו של משה גרשוני בנושא קינת דוד ליהונתן. התבוננות נוספת בציורי קופפרמן אף תעלה דימויים של גופים צונחים מעל תהום, או רשתות פרושות מעל אין, מה שמזכיר לנו את ההליכה על חבל, שהוזכרה לעיל.

 

לציור הקינה הישראלי פנים שונות, מופשטות ופיגורטיביות גם יחד. ציור הקינה עשוי להיות מפורש יותר או נרמז יותר. מבחינות אלו, ציוריו העכשוויים של רונן סימן-טוב ניתנים אף הם להבנה במונחי קינה. סימן-טוב, שזכור לטוב, בין השאר, מציור "הקופץ מצוקים" (צונח למותו? דואה לשחקים?), 2009, או "המודד" (בראש צוק, בין תהום לאינסוף שמימי), 2010, משלים בימים אלה סדרת ציורי שמן תחת הכותרת "מאחז בלתי חוקי". במרכז הסדרה שמונה ציורי שמן על בד בגודל זהה של 80X80 ס"מ, שמשותף להם גוון מונו-כרומי בז'-אפרפר, גוון מדברי, מלנכולי, אבלי. כל הציורים מייצגים נופים נעדרי אדם, הניבטים גבוה משמים, מבט "אלוהי" המטעין את כל הסדרה במיתיות. הנופים כולם מושטחים, מאוכלסים בבורות קבר, אוהלי פליטים (סוריים ודומיהם), מחנה פליטים (סג'עייה ודומיו) ומתחם קדוש. שמיניית הציורים "משוחחים" האחד עם השני: מתחם ה"מקדש" השומם ממוקם בלב מחנה האוהלים, בה במידה שבורות הקבר זרועים סביבו בהמתנה למתים. הציורים משדרים "גלות", חידלון, חורבות, מוות. התמונה האווירית של מחנה פליטים פלסטיני מתחככת בתמונת תפזורת הקברים הפעורים, ואילו המוני אוהלי הנודדים (350 במספר) מסמנים אף הם גירוש ופליטות. שלא כביקוש אחר הישועה בציוריו הקודמים של סימן טוב, דומה שהתקווה נגוזה מסדרת הציורים הנוכחית, הקרובה לרוח "איכה" ("דרכי ציון אבלות/ מבלי באי מועד/ כל שעריה שוממין") יותר משקרובה לרוח "שיבת ציון" ובניית המקדש. ברמת הדימוי, לפנינו אובדן בית, חורבן בית וקץ; ברמת הצורה – המונוטוניות, הסטאטיות, הריק, הדממה; אלה גם אלה, כולם גם יחד, מדברים בשפת הקינה, שפת השיתוק והשתיקה.

 

 

 

 

 

 

 

[1] פרידריך שילר, "שירה נאייווית וסנטימנטאלי סטית", תרגום: דוד ארן, הקיבוץ המאוחד וספריית הפועלים, תל אביב, 1985, עמ' 43.

[2] לינה ברוך, בתוך: גרשם שלום, "הקינות", כרמל, ירושלים, 2016, עמ' 154.

[3] שם, עמ' 155.

[4] שם, עמ' 89-88. תרגום מגרמנית: טלי קונס.

[5] שם, עמ' 91.

[6] שם, עמ' 93.

[7] עלית פרבר, שם, עמ' 131.

[8] שם, עמ' 133.

[9] גדעון עפרת, "יתגדל", מבוא לאלבום צילומיה של עליזה אורבך, "אלגיה", אוניברסיטת בן-גוריון, 2004, עמ' 3.

[10] למותר לציין: לא כל ציור עקידה הוא ציור-קינה. ציורי עקידה רבים מאד של אבררהם אופק משנות ה- 80 מבטאים עמידתו החרדה ונושאת התפילה מול המוות, אך אין הם ציורי קינה.

[11] גדעון עפרת, "אביגדור אריכא שלפני: פאריז 1957-1954", בתוך: "פאריז-תל אביב", קרן עופר לוין לאמנות ישראלית, וינה וירושלים, 2015, עמ' 441.

 

[12] לעיל, עילית פרבר, הערה 7, עמ' 141.

[13] גדעון עפרת, "אריכא, 1958: לקראת הפשטה טרנסצנדנטית", בתוך אתר המרשתת – "המחסן של גדעון עפרת", 2016.

[14] שם.

[15] בנימין הרשב, "משה קופפרמן: השבר והזמן", גלריה גבעון, תל אביב, עמ' 28.

[16] שם, עמ' 39.

[17] שם, עמ' 58.

[18] שם, שם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: