Archive for אוגוסט 25th, 2016

אוגוסט 25, 2016

אמנות וקינה

                               אמנות וקינה

 

סוגת האלגיה, או הקינה, מוכרת בתולדות השירה עוד מאז ימי רומא, אך זו זכתה בגרמניה של העת החדשה לעדנה בעקבות עיונו של פרידריך שילר בסוגה, וכמובן, בזכות "אלגיות דואינו" (1912) של ריינר מריה רילקה. שילר ראה באלגיה את ניגודה של האידיליה והגדירה כך:

"כאשר מציב המשורר את הטבע מול האמנות ואת האידיאל מול המציאות ומנגיד אותם זה לזה כך שגובר משקלו של הראשון, והעונג שמתענגים עליו נעשה להרגשה השלטת, הריני מכנה אותו משורר אלגי. [שתי מחלקות שונות:…] באחת, משמשים הטבע והאידיאל מושאים של קינה, כאשר הראשון מוצג כאבוד והשני כבלתי-מושג."[1]

 

נישא על גל העניין הגרמני באלגיה, תרגם גרשם שלום הצעיר לגרמנית (בין השנים 1919-1917) קינות ממגילת "איכה", מפרק ג' בספר "איוב", פרק י"ט ב"יחזקאל" ואת "שאלי שרופה" – קינה מימי הביניים. לפני זמן קצר, קובצו הקינות ביחד לצד מאמרים של ג.שלום ושל מספר חוקרים וכל אלה גם יחד ראו אור בספר בשם "הקינות", שהוא – ככל הידוע לי – הספר היחיד בעברית העוסק בלשון הסוגה האלגית, היא הקינה. יש לי עניין לתור אחר האמנות האלגית החזותית בישראל, ציורי קינה.

 

הקשר בין הדיון בשפת הקינה לבין האמנות החזותית עלה בספר הנ"ל במאמר של לינה ברוך, שאותו פתחה בתיאור ופירוש של דיוקן הרוקד על חבל, ציור של פאול קליי מ- 1923:

"(הציור) מבטא היטב את האימה מן התהום מחד גיסא ואת הניסיון להתגבר על הפחד ואי-היציבות באמצעות אומנות ההליכה-על-חבל מאידך גיסא. […] על דימוי זה של ההולך-על-חבל על סף התהום אנחנו צריכים לחשוב בבואנו לדון במאמרי הקינות של גרשם שלום…"[2]

 

כפי שציינה ל.ברוך, ציירים אקספרסיוניסטיים, כאריך הקל, אוגוסט מאקה, אלברט בלוך ולודוויג קירכנר ציירו אף הם את דימוי ההולך על חבל, אולי בעקבות הפרולוג של ניטשה ל"כה אמר זרתוסטרא"[3], וכשאני מתאמץ להיזכר בציור ישראלי אחד בנושא זה – אני מעט מתקשה. לכל היותר, עולים בתודעתי ציור דיות (שחור-לבן) של "מהלך על חבל" – עבודה של יוסף הירש מ- 1980 – דמות רפאים לבנה פוסעת על חבל רפוי מעל תהום אפלה; או ציור דיות (שחור-לבן) אחר של יוסף הירש – "שופט", 1982- ובו שתי פיגורות-רפאים צועדות על חבל זו כנגד זו משני עבריו של "שופט" עליון היושב בראש עמוד; או שני ציורי שמן של מהלכים על חבל, שפורסמו לאחרונה, האחד שצייר שמעון פינטו ("סימוּן", 2013: דמות של צייר מהלכת על חבל מעל נוף מדברי שבריכת-מים בטבורו) והשני של שי אזולאי ("מסכת סוטה", 2015: שני חסידים פוסעים על חבל זה כנגד זה בראש אולם סגור ואדמדם). כמו כן, אני נזכר ברישומי ה"לוליינית" של אביבה אורי מ- 1958, זו השומרת על שיווי-משקלה בראש מוט גבוה, המתנייע על אופָן אחד, או שמרחפת מסולם-חבלים בראש קרקס. עם זאת, בכוחי לחשוב על מספר ציירים ישראליים, שלא ציירו הליכה על חבל ואפילו לא מקוננים, אך כאלה ששפתם האמנותית הולמת-גם-הולמת את שפת הקינה, כפי שהגדירהּ ג.שלום.

 

לתפיסת שלום של דצמבר 1917, תאריך כתיבת מאמרו – "על הקינה ושירתה", שפת הקינה גבולית במהותה, "היא שוכנת כל כולה על הגבול" שבין הנגלה ולבין המושתק, בין הדיבור לבין האלם. כי "בקינה דבר אינו נאמר והכול נרמז. […] מפני שאותה שפה שוב אינה מביעה שום דבר פוזיטיבי – אלא רק את הגבול עצמו במובנו הטהור."[4] ועוד:

"משאלת המוות של הקינה וחוסר יכולתה למות חוברים תמיד יחדיו באופן הביטוי שאיננו ריק, אך הוא חסר חיים. ביטויו של מה שהוא חסר ביטוי במובנו המהותי ביותר – שפתה של השתיקה – היא הקינה."[5]

ועוד:

"המונוטוניות היא הסמל הלשוני העמוק של חסר-הביטוי, שקרניו מאירות כלפי פנים, סמל לחשכתו של כל אבל, הבולע את אורו שלו. כל מילה מופיעה רק כדי למות…"[6]

 

האם נאתר באמנות הישראלית אנלוגיה לסוגה זו של הקינה וללשונה הגבולית?

 

נתחיל ונאמר: ציור מקוננות ומקוננים אינו קינה. הציור, "ירושלים", של לסר אורי (1896) מייצג קבוצת אבלות ואבלים יושבים מקוננים על ספסל-אבן ועל הארץ; הציור, "על נהרות בבל", של אדוארד בנדמן (1832) מייצג משפחה מתאבלת/מקוננת מתחת לעץ ערבה בוכיה; הציור, "מות החייל", של מרסל ינקו (1949) מייצג, בין השאר, שתי מקוננות (בסגנון שלוש המקוננות מ"גרניקה" של פיקאסו) בסמוך לגופת חייל הרוג; הציור "בחצר בית המקדש השלישי" של נפתלי בזם (1957) אף הוא מייצג מקוננות פיקאסואיות ליד גופת ילד ערבי (מטבוחי כפר-קאסם); וטרם ציינתי את ציורי ירמיהו המקונן על חורבן ירושלים (מרמברנדט ועד יעקב שטיינהרדט), שלא לומר המוני ציורי המאריות המקוננות על ישו הצלוב בתולדות האמנות המערבית. כל אלה ועוד מייצגים מקוננות ומקוננים, אך אין הם עונים לתכונות הלשוניות המיוחדות של הקינה, באשר כל הציורים הללו מאשרים בעושר הדימוי, המֶחְבר והצבע את ה"דיבור" הציורי ואת שפת הסמל, גם אם כל יצירת אמנות חזותית נידונה לאילמות.

 

כי ציור אֵבֶל עדיין אינו ציור קינה. רבים מציורי השואה המוכרים לנו מבטאים אבל עמוק, אך רק מעטים מהם עומדים ברמת התוכן והצורה באותו מצב גבולי שבין הדיבור לבין האלם.

 

read more »