שבוע האין-ספר

                             שבוע האין-ספר

 

 

כל מי שביקר בפאריז חווה את התופעה: הרובע השמאלי עולה על גדותיו בחנויות ספרים ובדוכני ספרים- חדשים וישנים – דוכני ה"בוקנירים", דוכנים בבולוואר סן-מישל ועוד ועוד. שפע חנויות הספרים ואיכות ההיצע מוכּרים לא פחות לאלה שביקרו בניו-יורק של "סטרנד" ו"בארנס-אנד-נובל", או בלונדון של "פוילס" ו"שיפלי". אני כותב זאת בתור איש "עם-הספר", המתגורר בעיר שבקושי יש בה חנות ספרים אחת עד שתיים הגונות, אף כי יש בה מספר חנויות ספרים משומשים. אני כותב זאת בתור מי שמטיל ספק גדול בנוצת-הטווס הזו שאנו אוהבים להתגנדר בה: "עם-הספר". שהרי, איננו מצמצמים את הביטוי ל"עם של ספר הספרים" (וכמה מאיתנו אמנם מוסרים נפשם לספר-הספרים?!), נכון?

 

לצורך העניין, עודנו מהלכים בפאריז: ברחובות העיר איננו חדלים לפגוש בפסלי אישים האוחזים ספר בידם: וולטר (בקצה רחוב סֶן), קונדורסֶה (על גדת הנהר), דידרו (בבולוואר סן-ז'רמן), רוסו (סמוך לפנתיאון), קלוד ברנאר ונוספים (סביב ה"סורבון"), שלא לומר פסל-ראש של אפולינר (בחצר כנסיית סן-ז'רמן דה-פרה), או פסל-ראש של רונסאר (ב- Rue ses écoles). ותהייה עולה בנו: מתי ראינו במרחב הציבורי הישראלי פסל של אדם אוחז בספר, או פסל של סופר? טוב, בסדר, פיסול פיגורטיבי ציבורי הוא אצלנו בעיה קואליציונית ידועה; אבל, הלא מוכרים לנו אמצעי עקיפה, הלא כן? ואף על פי כן, אדם וספר – אין. כלומר, למעֵט משה רבנו היורד מהר סיני עם לוחות הברית בידיו. את משה זה אנחנו מכירים היטב בגלגולים רבים, מאיורים לכתבי קודש ועד לציור של אריה ארוך מ- 1955 שבעקבות "הגדת סאראייבו". ברם, אם לא משה רבנו של ספר-הספרים, היכן היא ההמחשה האמנותית בישראל להיותנו "עם-הספר"? חוששני, שנאלץ להתנחם בפסלי הספרים המופשטים של דינה רקנטי בסמוך לספרייה העירונית בתל אביב, בקמפוס אוניברסיטת תל אביב וליד בנייני האומה בירושלים.

 

 

זיקתה העזה של האמנות המערבית בימי הביניים והרנסנס ל"ברית החדשה", גרמה לאמנים אירופיים רבים לייצג באילומינציות, בציורי שמן, בחיתוכי עץ וכו' את הדימוי של הבתולה היושבת בגָנַהּ הסגור – Hortus Conclusus – וקוראת בספר תפילה (שעה שהמלאך בא ומביא לה את פרח הבשורה), ולא פחות מכן, לייצג את דימויי הספרים האלוהיים המתוארים באפוקליפסה שלפי "חזון יוחנן". אינספור אמנים נדרשו בימי-הביניים וברנסנס לתמונות שמימיות אלו שבסימן ה"ספר".

 

במקביל לאמוּר, יצירות אמנות רבות לאורך ימי-הביניים, הרנסנס והבארוק הרבו לזהות נביאים תנ"כיים (ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל בראשם), סיבּילות (נביאות ואורקלים מהתקופה הפאגאנית ביוון ורומא), את ארבעה כותבי הבשורה הנוצרית ואת הקדושים באמצעות אטריבוטים של ספרים. כזה הוא, למשל, ייצוגו של פאולוס (שאול התרסי): בידו ספר המייצג את דרשותיו האוונגליוניות. רמברנדט, לדוגמא, צייר ב- 1627 את פאולוס במאסר, כשהוא יושב וכותב את ספרו ליד ערימה של ספרים עבי כרס. מאזאצ'ו צייר ב- 1426 את פאולוס ניצב, בידו האחת חרב ובידו האחרת ספר. יוחנן בן-זבדי, מחבר "חזון יוחנן", מזוהה עם עיט או נשר (שבמקורו, לעתים, קסת דיו) ועם ספר שכותב ("חזון יוחנן", כמובן). ולאסקז, למשל, צייר ב- 1618 את יוחנן באי פטמוס כשהוא יושב וכותב את הספר המונח על ברכיו. מרקוס אופיין לעתים בבגדי בישוף, מלווה באריה מכונף ואוחז בספר (של דרשותיו האוונגליוניות). מתי (מתיו), גובה המסים לשעבר, אופיין, על ידי ארנק או שקית כסף וספר (של דרשותיו האוונגליוניות). בציורו של קאראווג'ו מ- 1602, "מתִי והמלאך", נראה האוונגליסט מעט שחוח בגלימתו האדומה מתחת למלאך המרחף, שעה שעסוק בכתיבת ספרו. וגם האוונגליסט, לוקאס, אופיין באמצעות שור מכונף וספר. נוסיף עוד, שהאטריבוטים של החיות בייצוג ארבעה האוונגליסטים מקורם בחזון ארבע החיות של הנביא יחזקאל.

 

אל-גרקו ורמברנדט נמנים על הבולטים שבציירי הספרים, ספרי קדושים נוצריים וספרי חולין: כך, ציורי רמברנדט את פאולוס הקדוש (בבית-סוהר, 1627; או בחדר ביתו, 1630) זיווגו דרך קבע את האוונגליסט עם הספר. גם דיוקנו העצמי כפאולוס (1661) מייצג ספר בידו. אך, הספר הִרבה לככב בציורי רמברנדט גם בהקשרים פחות קדושים: ב- 1628 בקירוב צייר האמן ההולנדי את "שני זקנים מתווכחים", בייצגו ערימת ספרים על שולחן מנגד לזקנים, ערימת ספרים נוספת על הרצפה וספר פתוח אחד על ברכי אחד הזקנים. הוויכוח נסב, מן הסתם, על הכתוב בספר זה. ציורו הנודע, "הניתוח האנטומי" (1632) כולל בפינה הקדמית הימינית ספר גדול, ספר רפואי ככל הנראה. גם לא מעט דיוקנאות של אישים הולנדיים למיניהם צוירו בידי רמברנדט, כשהם מזווגים עם ספר שהמצויר קורא או כותב (או שהספר/ספרים מונח/ים בסמוך לו). הספר, כך נראה, שימש לרימום התרבותי של הדמות המצוירת. מוסכמה זו של דיוקן איש או אישה קוראים בספר תדע אחד משיאיה במאה ה- 18 בציוריו של ז'אן סמיון שארדֶן. כמובן, שייצוג דמויותיהם של אישי רוח, מדענים וכו' זימן עוד ועוד ספרים: "האלכימאי" של שארדן (1734), "הגיאוגרף" של יאן ורמיר (1669 בקירוב), "ארבעה הפילוסופים" של פיטר פאול רובנס (1612), וכמובן, "הספרן" – ציורו של ארצ'ימבולדו מ- 1566, המייצג דמות המורכבת כולה מספרים.

 

במה מרכזית ידועה לדימויי ספרים שימשו במאה ה- 17 הציורים האלגוריים שבסימן ה"וָאניטס". ציורי "טבע דומם", הולנדיים וספרדיים בעיקר, חזרו והציגו ספרים פתוחים וסגורים בבחינת גיבובי "הבל הבלים". פיטר קלאז (Claesz), ההולנדי, צייר ב- 1630 טבע דומם ובמרכזו (בסמוך לגביע יין שמוט, נוצה וקסת-דיו ומפתח) גולגולת אדם מונחת על ערימת ספרים. המוטיב הזה זכה לפופולאריות רבה בז'אנר הנדון והדיו המאוחרים (כגון ב"גולגולת, פמוט וספר" של פול סזאן מ- 1867) נראו עדיין במאות ה- 19 וה- 20 בהעתקי גבס של פסלוני גולגולת על ספרים. המסר ברור: הספרים הם הבטחות-שווא. כמוהם כאשליות האושר שבאגירת ממון, תכשיטים, כוח (דימוי הרובה), לגימת יין (דימוי הגביע), מאכלים מפתים, מופעי תיאטרון (דימוי מסיכה) ומוזיקה (דימויי כלי מוזיקה) וכו' – דימויים שגדשו את ציורי ה"ואניטס". ציורי טבע דומם של ספרים בהולנד (בליידן, בעיקר, שנודעה בספריית האוניברסיטה הגדולה שלה) ובספרד של המאה ה- 17 אופיינו במצבם החומרי הגרוע של הספרים – בלויים, מקומטים וכדו', דהיינו – מתקשים לעמוד במבחן הזמן החולף. ספרי מחקר וספרות יפה (כולל מחזות) גובבו על השולחנות המצוירים, לא אחת מלווים בשעון-חול המרמז על זמן החיים הקצוב. יותר מאשר נתיב אל אושר, הספרים מוליכים למלנכוליה – את המסר הזה ביטאו ציירי התקופה, שאחד הבולטים שבהם – יאן דוידס דה הֶם (Jan Davidz de Hem), שהתמחה בציור טבע דומם עם ספרים – צייר ב- 1628 סטודנט יושב בחדרו ליד שולחן עמוס בספרים ופניו אומרות אומללות.

 

כמובן, שייצוגם האמנותי של סופרים ומשוררים תבע שידוכם לספרים. ידועים, למשל, עוד מאז שחר הרנסנס ועד למאה ה- 19, ייצוגים של דאנטה אלגיירי, המשורר עם זר עלי הדפנה לראשו, האוחז בספר או מעיין בו: במרכז ציורו הנודע של דומניקו מיקלינו מ- 1465 את "הקומדיה האלוהית" (הציור תלוי בקתדרלת ה"דואומו" שבפירנצה)- ניצב דנטה בגלימתו האדומה כשהוא אוחז בספר יצירתו המפורסמת. בדיוקן מוכר לא פחות, שצייר פרנצ'סקו סיניורלי בין 1502-1499, יושב המשורר בגלימתו האדומה ועם הזר אל מול מספר ספרים. הדוגמאות רבות. מהעת המודרנית זכור מאד לטובה דיוקן אמיל זולא שצייר אדוארד מאנה ב- 1868: הסופר יושב בצדודית על כורסא בחדר-העבודה שלו ליד שולחן גדוש ספרים (בהם ספר או קטלוג על יצירת מאנה…). על הקירות רפרודוקציות של "אולימפיה" למאנה, "בכחוס" לוולאסקז, ציור יפני ועוד; בידי הסופר ספר פתוח – ספר אמנות. מעולם לא התקרבו יותר האמנות החזותית והספרים (והסופרים). ויצוין גם דיוקן הסופר גוסטב ז'ופרואה ((Geoffroy שצייר סזאן ב- 1895 ובו נראה הסופר יושב לרקע ארון גדוש ספרים, ולפניו, על השולחן, מספר ספרים פתוחים.

 

אמן שקרא בלהיטות ואשר רחש יחס מיוחד לספרים היה וינסנט ואן-גוך: ב- 1885, בעודו בכפר נוּאֶנֶן, צייר טבע דומם עם שני ספרים וצמד פמוטים. הנרות על הפמוטים כבויים, הספר הגדול בכריכת עור – תנ"ך – פתוח ב"ישעיהו", נ"ג, הפרק הנודע בו מתנבא הנביא על איש "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; […] אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם." – פסוק המשמש רבות את הנצרות כניבויו של ישוע. בסמוך לתנ"ך הגדול, הכבד והפתוח – סמל אותוריטאטיבי שנהוג לאבחנו כסמל לאבי הצייר, שהיה כומר – צייר ואן-גוך ספר קטן הרבה יותר בכריכת נייר דקה וקרועה, ספרו של אמיל זולא, "שמחת החיים" (ספר שנושאו משפחה הרוסה)… דומה, שב"דיוקן" כפול זה של עצמו ושל אביו, ביקש ואן-גוך לבטא שבר משפחתי ומלנכוליה קיומית, המסומלת בנרות הכבויים.

 

ב- 1887, כשהוא בפאריז, צייר ואן-גוך ציור אובאלי (מכסה של קופסת תה יפנית) של טבע דומם עם שלושה ספרים המונחים ונשענים זה על זה. אלה הם ספרים נטורליסטיים צרפתיים – "אנשים אמיצים" מאת ז'אן רישפֶּן, "אושר הגבירות" מאת אמיל זולא ו"העלמה אליזה" מאת אדמונד דה-גונקור (על הסופרים הנטורליסטיים כתב ואן-גוך לאחותו: "הם מציירים את החיים כפי שאנו עצמנו חשים אותם, ובזאת מגשימים את הצורך שלנו באנשים שיאמרו לנו את האמת"). עדיין באותה שנה, צייר את "רומאנים פאריזאיים" (או: "טבע דומם עם נובלות צרפתיות ווֶרֶד"), כעשרים ספרים בלתי מזוהים מגובבים על שולחן בסמוך לכוס ובה פרח. ועוד באותה שנה: טבע דומם עם פסלון (עירום נשי ללא ראש וללא זרועות), ענף ורדים ושני ספרים נטורליסטיים נוספים, האחד (בכריכה כחולה) על השני (בכריכה צהבהבה): ספר של גי דה-מופאסאן וספר של אדמונד דה-גונקור. אלה הם ספרים מספרייתו הפרטית של הצייר, שתוארו על ידו "כמקור גדול של אור", חרף תוכנם הספרותי המר. הזיווג של הספרים עם הוורדים, כמו גם העירום שבפסלון, עוטפים את הספרים בארוס סמוי. יצוין בהקשר זה גם הציור המאוחר יותר, שצויר ב- 1888 בארל, "ענף שקדיה בכוס וספר". ניתן לומר, שמבחינת ואן-גוך, ציור הספרים היה אופן של דיוקן עצמי אינטלקטואלי.

 

בולט המהלך ההיסטורי של חילון הספר. מה שראשיתו הייצוג האמנותי של "הספר האלוהי", המשכו ייצוג הספר האלגורי כמתווך בין העולם היומיומי לבין תכנים מוסריים תיאולוגיים, וסופו "הספר האנושי" כמסמן של עולם תרבותי/אמנותי מסוים. במקביל, כפי שניתן לראות מהסקירה הנ"ל, מה שראשיתו ספרות מטאפיזית, גלגוליו המאוחרים הולכים וגודרים עצמם בתחום הפרט, הספרייה הפרטית, הספר הפרטי.

 

ובישראל? אני בהחלט מודע מאד לנקיטה הנרחבת במילים באמנות הישראלית המודרנית. אני אף מודע לאמנים ישראליים שיצרו בהשראת ספרים (אריה ארוך, מיכל נאמן ועוד), או שיצרו עבודות על גבי ספרים (יאיר גרבוז, מיכאל סגן-כהן ועוד), שלא לומר כל אלה שיצרו מה שקרוי "ספרי אמן". אבל, הדימוי הפשוט הזה – ספר, ספר כחפץ ("טבע דומם"), או ספר כאטריבוט של סופר או איש-רוח או נביא – את הדימוי הזה רק מעט נאתר במחוזותינו. להלן, אתייחס רק לציורי ספרים, ולא, למשל, לשימוש בספרים של ממש או לעיצוב ספריות, נושא הראוי לטיפול בפני עצמו.

 

סופרים ומשוררים צוירו אצלנו בעיקר בידי אמני שנות ה- 40-20. אך, אף לא אחד מהסופרים והמשוררים שציירו, למשל, בידי ראובן רובין וציונה תג'ר – זכה שייוצג עם ספר. בהתאם, רק מעט מהסופרים והמשוררים הרבים שצייר גליקסברג צוירו עם ספר בידם או לידם (אליעזר שטיינמן, למשל). אפילו ביאליק, שאותו הרבה גליקסברג לצייר ולרשום, זכה רק לציור שמן אחד עם ספר. ליטבינובסקי צייר את אחד העם יושב ליד ספר דמוי סידור תפילה. יצחק פרנקל צייר את משה הלוי אוחז בספר. לא הרבה יותר. ההקשר המסורתי-דתי חיזק במעט את נוכחות הספר: ב- 1929 פיסל זאב בן-צבי בגבס נער תימני רוכן קדימה ותלמוד תחת בית שחיו. הרמן שטרוק צייר בצבעי שמן סביב 1930 יהודי חרדי פוסע בראש הר הכרמל עם ספר תלמוד. אך, לא הרבה יותר. אוסיף בנקודה זו, שהציור היהודי מהמחצית השנייה של המאה ה- 19 דווקא הרבה לייצג ספרים כחלק מייצוג ההווי היהודי הדתי (בתי כנסת, בתי מדרש וכו'). בישראל החילונית, כלומר באמנותה, הפך דימוי הספר לנדיר הרבה יותר.

 

ההימנעות היחסית מציור הספר בישראל משתנה רק לכאורה, משאנו עוברים לעידנים המאוחרים יותר. כי, לא רק זו בלבד שציורי ספרים נותרו נדירים למדי, אלא שצייריהם ברובם חיו ויצרו, או חיים ויוצרים, מחוץ לגבולות ישראל.

 

כך, מאז שנות ה- 70 ועד שנות האלפיים מוכרים לנו ביצירת אביגדור אריכא למעלה מחמישה ציורים של ספרייתו הפריזאית (!), מרביתם מצוירים בצבעי שמן על בד או בפסטל על נייר, וכולם מצוירים בריאליזם רך וספוג אור. אריכא, איש ספר, חוקר והוגה הוא עצמו ומקורב לסופרים (בראשם, סמואל בקט) – היה צייר שהספר הוא "צלו". בכל ציורי הספרייה שלו גודשים אינספור ספרים בלתי מזוהים את מרחב התמונה, מאיימים "לסתום" בצפיפותם ובהתפשטותם החומרית את החלל, לעתים אף מתרחבים מהקיר אל שולחן-כתיבה, ארונית ועוד, ומאתגרים את הערכים הציוריים בתביעתם ה"ספרותית". אלא, שאריכא משכיל לתרגם את מסת הספרים מחומר לרוח ומרוח לציור, שעה שמדפי הספרייה מתפקדים כ"גריד" המבטיח את המבנה, גווני הספרים בחום-בז'-צהבהב (לעתים עם אפורים ואדמדמים) נוסכים מונו-כרום אחדותי חמים, ואילו מושאים דוגמת מנורה כדורית אפרפרה התלויה מהתקרה, או מנורת שולחן עם אהיל סגול, או כורסה אדומה גדולה – מתערבים כצבע משלים ו/או כגוף תלת-ממדי במגמה המשטיחה של הספרייה. המתח הסזאני הידוע בין דו-ממד לבין תלת-ממד תורגם בידי אריכא למרחב הספרייתי, שהוא טוטאליות העוטפת וממלאה את עולמו האינטימי של הצייר, וזאת שעה שאין הוא מייצג ציורים התלויים על קירות דירתו.[1] שהאינטימיות של הציורים הביתיים ושל הספרים הביתיים – היא שמגדירה את דו-פניו הרוחניים של האמן הנדון.

 

ב- 1990, או סמוך מאד לתאריך זה, צייר אריכא ציור שמן ובו ייצג קיר בדירתו (שבפאריז, ככל הנראה): מעל כורסה בצבע בורדו עָז צייר שישה רישומים (עיפרון וסֶפּיה בעיקר) ממוסגרים התלויים בשתי שורות, אחת על השנייה. הרישומים רמוזים, אך ניתן להסיק שאין אלה רישומים של אריכא (רישום קלאסי מצד ימין, רישום של ג'אקומטי מצד שמאל, וכו'). בשוליים השמאליים הצרים מאד של הבד ניתן להבחין בקצה של מדפי ארון ספרים, אשר בראשם מוצב קטע פסל-עץ אפריקני, המוכר לנו מציור "טבע דומם" אחר של אריכא. המתבונן בציור מביט, בעצם, על שישה רישומים, אשר כתם הבורדו המרוכז שמתחתם רק מדגישם על דרך הניגוד והאתגור. הכורסה הלוהטת הזו היא כתם של יצר וחום, וגם בדרך האסוציאציה היא מעלה בנו תודעת ארוס. הכורסה הזו היא "קרֶדו", הצהרה עצמית של מדיום ציור השמן. כנגדה, הרישומים שקטים מאד, מאופקים, שכלתניים, מרוחקים. לכל היותר, הם מתקשרים לשמץ הספרים שבמדפים שמצד שמאל, קשר הרישום-רשימה, הרישום והכתיבה. ודומה, שהפסל הפרימיטיבי המציץ מראש ארון הספרים כאילו משלים את המסר הגלום בכורסה שמתחת. באורח משמעותי, הרפלקסיה המופיעה על זכוכיות הרישומים הממוסגרים צבעה לבן בלבד. שהרישום מוליך אל ההפשטה האל-חומרית של ההכרה, להבדיל מציור השמן המוביל לחושני וליצרי.

 

ב- 1985 צייר מיכאל סגן-כהן בניו-יורק דיפטיכון באקריליק על בד בשם "ספר החיים". שני עמודים קלאסיים ניצבים משני אגפי הבד ולרקע שמי לילה זרועי כוכבים. מאזניים תלויים ממרכז הדיפטיכון, כל כף תלויה מעל עמוד אחר של ספר גדול פתוח לרווחה. על העמוד הימיני רשומות אותיות האלפבית העברי, המסודרות לפי סדרן, בתוספת ארבע אותיות של הכתב העברי הקדום. על העמוד השמאלי רשומות במפוזר וללא כל צירופים סמאנטיים אותיות האלפבית העברי ואותיות הכתב העברי הקדום (שילוב המסורת התרבותית הוא מסר בפני עצמו). מיכאל סגן-כהן מציע לנו את "ספר החיים" כספר השוקל – זה כנגד זה – את שני עמודי הספר (עמודי הנייר מקבילים, כמובן, לעמודי האבן). צמד העמודים הקלאסיים כמוהם כבועז ויכין, עמודי המקדש, בעוד ששני הסידורים השונים של האותיות הן שתי אופציות גורליות (כגורלן "הכתוב בכוכבים"): מחד גיסא, ההליכה בתלם, במוסדר, בקבוע, במוסכם מראש, קרי – הסדר הכרונולוגי של האותיות; מאידך גיסא, המבע היצירתי, האינדיבידואלי, ה"פרוע", הפתוח בפני צירופים בלתי ידועים מראש,קרי – העמוד השמאלי בספר. דומה, שמיכאל סגן-כהן אינו פוסל אף לא אחת משתי האופציות, כי אם רואה את "החיים" כאיזון (המאזניים המאוזנות מעל הספר) בין השתיים.

ב- 1987, כשעודנו בניו-יורק, צייר סגן-כהן את הדיפטיכון "ספר פתוח" (אקריליק על בד), בו פגשנו מערך אחר של עמודי אבן ונייר: הבד נשלט על ידי דימוי מצויר של ספר גדול פתוח לרווחה באמצעיתו, העמוד מימין לילי (זרוע כוכבים), העמוד משמאל מואר באור יום. במרכז העמוד הימיני מתנוסס עמוד אבן גדול (מארץ לשמים) בסגנון קלאסי-דורי, שעה שבמרכז העמוד השמאלי מתנוסס עמוד אבן חרוטי יותר במבנהו (אף הוא מארץ לשמים) ושונה-משהו אף יותר: כי בעוד עמוד-האבן הימיני נושא בראשו כותרת דמוית מבני-מתכת, המותקנים על גגות (לצורך פליטת חום מבתים) ומופעלים בכוח הרוח, הרי שלעמוד-האבן השמאלי כותרת הנראית כמיכל הנפתח השמימה, פולט למרום ויונק ממנו. ודומה, שסגן-כהן מרמז לנו על העדפתו הברורה את העמוד השמאלי, המואר יותר והמאשר יחסי תן-וקח בין ארץ ושמים, לעומת העמוד הימיני, שמוחשך ושפועל בו מתקן-רוח. כאילו סימן לנו האמן, שדרך הימין שבסימן ההסתגלות ל"רוח" (אופנה), נחותה מדרך השמאל שבסימן הדואליות היצירתית של ארץ-שמים.

 

ואגב, כיון שהזכרנו לעיל ציורי נביאים וספר בתרבות המערב, נציין את ציור הלווייתן הענק (כשישה וחצי מטרים), שצייר מיכאל סגן-כהן ב- 1983, ואשר בבטנו ייצג את הנביא יונה (בדמות האמן) יושב ומעיין בספר.

 

סוג של אתגר ציורי מעט שונה עולה בציורי מדפי הספרים של נפתלי רקוזין, צייר מעולי בריה"מ בראשית שנות ה- 70, ששהה שבע שנים בישראל בטרם עקר לפאריז. ציורי רקוזין משנות האלפיים מתמסרים כולם לספרייה האמנותית שלו. בציור אחר ציור בצבעי שמן צייר האמן בריאליזם דקדקני מספר מדפים, או מדף אחד של ספרי אמנות, ובזאת מסגיר את עולמו הרוחני הרחב והפתוח, המארח בתוכו את רמברנדט, סזאן, מונדריאן, פיקאסו, אמנים רוסיים, אמני "פופ-ארט" אמריקאיים, פוסן, מיכלאנג'לו, סוטין, ולאסקז, בוטיצ'לי, קורו וכו' וכו'. יש שרקוזין ממקד את מבטו בכריכת ספר בודד (רפרודוקציה) – ספר על רמברנדט, או אנגר, או שלישיית כרכי "מיניות באמנות המזרח", או "האספנים" וכו'. ככלל, אנכי הספרים הצפופים נענים על ידי מאוזני המדפים מעץ, ואילו גווני הכריכות הרבות חוברים בהרמוניה עשירה.

 

שלא כשני האמנים האחרונים, דימוי הספרים תפקד בציורי מאיר פיצ'חדזה ברובד קיומי. בעיקר בין השנים 2003-1997 הרבה פיצ'חדזה לצייר ספרים, חלק מעיסוקו בנושא המהגר או "היהודי הנודד". בעיקר, זיווג של מזוודות וספרים בריאליזם מואר בתאורה תיאטרלית, לא אחת לרקע אופק זוהר ומתעתע כהבטחת ישועה. בציורים אלה כאילו אישר פיצ'חדזה את טענת הסופר וההוגה היהודי, אדומנד ז'אבס ("ספר השאלות"), שמקומו של היהודי הוא הספר; שהטריטוריה של היהודי היא מרחב הנדודים בין זיכרונות ופרשנויות (השקפה זו זכתה מצד מיכה אולמן לסדרת פסלי פלדה וחול של "ספרים", שיצר ב- 2000). הספר, בציורים הנדונים, כמו בא לענות את תשובת הפשר והכיוון לדיוקנאות העצמיים בדמות הפליט המהורהר ונטול היעד, היושב לרקע השדה הפתוח, או הפוסע עם מטענו אל אפלת יער וממנה. הספר הפתוח מבטיח לכאורה תשובה. הוא חוזר מונח על כיסא, על שולחן, על ספרים אחרים או על מזוודה. לעתים, הוא בראש "מגדל" ספרים אדומים ועל דפיו הפתוחים מונח לימון. כאילו ביטא חומץ הלימון את ההחמצה הגדולה. שכן, דפי הספר הלבנים נעדרים כל מסר, חרף עוביו של הספר.[2]

 

לבטח תצליחו לדלות עוד מספר ספרים מתוך תולדות האמנות הישראלית. אבל,התמונה הכללית היא זו של דלות הספר. בימים בהם כבר נדירים ביותר הם אלה הנרשמים ללימודי ספרות עברית באוניברסיטאות, כדאי לזכור את הנתונים האמנותיים הנ"ל בבחינת "כתובת על הקיר". ובעיקר, לרקע "שבוע הספר העברי".

 

 

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "אביגדור אריכא: האלגוריה על הרישום", בתוך אתר המרשתת "המחסן של גדעון עפרת".

[2] עוד על מוטיב הספר בציוריו המאוחרים של מאיר פיצ'חדזה, ראה: גדעון עפרת, "מאיר פיצ'חדזה", גלריה דן, תל אביב, 2008, עמ' 40-39.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: