על אמנות ועל מערכות

                         על אמנות ועל מערכות

 

רעיון "האמנות המערכתית" ((System Art זוכה לעדנה בעשורים האחרונים, לא מעט בזכות התגברות העניין ב"אמנות התייחסותית" ((Relational Art, עליה כתבנו כאן לפני מספר ימים. מגמת יציאתה של האמנות מתחום יצירת האובייקט ואף מתחומי עולם האמנות אל שדות חברתיים אחרים העירה מקברה את התיאוריה של "האמנות המערכתית" ואת זיקתה לתיאוריית המידע ((Information Theory. אנחנו חוזרים אפוא לשנות ה- 50 ולמשנתו של אברהם מולס ((Moles בנושא תיאוריית המידע[1], ואף יותר מזה, אנו שבים אל מאמרו של ג'ק ברנהם מ- 1968, "אסתטיקה של מערכות".[2] המאמר האחרון פורסם לרקע תופעות אמנותיות חדשות, שפרצו בשנות ה- 60 את המושגים המסורתיים של מושאי הציור והפיסול: אמנות סביבתית, אמנות מינימליסטית-מושגית, הפנינג, ואפילו אמנות קינטית ואופ-ארט. במאמרו, חש ברנהם שפרדיגמות תרבותיות עוברות שינוי דרמטי (שינוי במשמעות ספרו רב-ההשפעה של תומס קוהן מ- 1962, "מבנה המהפכות המדעיות"), ואת השינוי הזה הבין ברנהם במונחי הטכנולוגיה של המידע. "הכוח הוא במידע", הכריז התיאורטיקן בהשפעת הכלכלן הקנדי-אמריקאי, ג'והן קנת גולברייט.

 

מכאן ואילך בנה ג'ק ברנהם את השקפתו על בסיס המרת העניין האמנותי ב"מוצרים" לטובת העניין האמנותי במערכות חברתיות, אקולוגיות, חינוכיות וכו'. התהליך (ובמרכזו השאלה: כיצד נעשים הדברים?) המיר את המוצר:

"אנחנו נמצאים עכשיו במעבר מתרבות שבסימן אובייקט לתרבות שבסימן מערכת."[3]

 

התמקדות האמנות החדשה בהקשרים מערכתיים רחבים, הבהיר ברנהם, הפנתה את תשומת הלב לסוגיות של ארגון וניסוח היחסים בין מערכות אורגניות למערכות לא אורגניות – בשכונות, במשקים, בתחבורה, במרחבי פנאי וכיו"ב. האמן החדש נעזר בטכנולוגיה החדישה ובמידע המדעי, כאשר שיקולים מערכתיים ושיקולים אסתטיים הפכו זהים:

"…האמנות אינו שוכנת בישים החומריים, אלא ביחסים בין אנשים ובין בני אדם לבין מרכיבי סביבתם."[4]

 

בהתאם, "האמנות המערכתית", לפי ברנהם, חייבת הייתה לפרוץ את גבולות החלל האמנותי (מסגרת הציור, גלריה, מוזיאון, תיאטרון וכו').

 

שנה לאחר פרסום מאמרו הנ"ל, פרסם ברנהם מאמר-המשך, "מערכות זמן-אמת", שמו.[5] כאן חידד את ההקבלה שאיתר בין אמנות לבין תוכנת מחשב. לדעתו, אמנים, בדומה לתוכנה, מכינים קודים ומנתחים נתונים שעה שיוצרים יצירת אמנות. יתר על כן, פעילותם מפוקחת על ידי מטא-פרוגראמות דוגמת תנועות אמנות, מגמות סגנוניות, כמו גם מערכות ארכיונים ומסחר של עולם האמנות. כל אלו גם יחד מעבדות מידע (בעזרת היסטוריונים של אמנות, אוצרים, מבקרי אמנות, אספנים), ומבחינה זו, הן מהווות מערכות תמיכה וחלק בלתי נפרד מיצירת האמנות. מערכת האמנות מעצימה את חיוניותה באמצעות יציאתה אל מחוץ לעצמה לצורך השגת נתונים ומידע, טען ברנהם; ולפיכך, האמנות בבחינת "תוכנה", חובקת במרחבי המידע שלה גם את ספרי האמנות, הקטלוגים, הראיונות (בנושאי אמנות), הפרסומות האמנותיות וכיו"ב. וכל זאת נטען שנים רבות לפני ארתור דאנטו.

 

ב- 1969, כאשר פורסם המאמר הנ"ל, עדיין היו המחשבים בחיתוליהם כמכשיר לשימוש המוני. ואף על פי כן, ברנהם קרא לאמנים להכיר את המרחב הקיברנטי, בהדגישו את האחדות בין הנתונים על הצג לבין "אירועים בזמן-אמת", ולבטח – היותם של המחשבים הכלי היעיל ביותר לעיבוד מידע. וכאמור, האמנות היא מדיום לעיבוד מידע בהקשריו המערכתיים הרחבים החוץ-אמנותיים. את תפיסתו זו המחיש ברנהם ב- 1970 בתערוכה – "תוכנה" ((Software – שאצר במוזיאון היהודי בניו-יורק ואשר שמה דגש על אינטר-אקטיביות ברמות המדיה האלקטרונית וברמות שיתוף הקהל ביצירות.

 

שני מאמריו של ברנהם זכו לתשומת לב רבה עם פרסומם, אך השפעתם דהתה לאורך כשני עשורים, עד שזכתה, כאמור, לעדנה מחודשת. במחוזות האמנות המקומית, קל לנו להיזכר ב"פרויקט נשר" של יצחק דנציגר מ- 1970, אשר ביחד עם מהנדסים וסטודנטים מ"הטכניון", התנסה בשיקום אקולוגי של מחצבה עזובה על הר הכרמל. לא מעט בהשפעת פרויקט זה, החל אביטל גבע ב- 1978 בפרויקט "החממה" בקיבוץ עין-שמר, מהלך חינוכי-מחקרי ארוך-שנים, ביחד עם תלמידים וחוקרים, הבוחנים תהליכים ואמצעים חקלאיים ניסיוניים.[6] התנסויות רב-מערכתיות כגון אלה תואמות ביותר את התיאורים ההיסטוריים (משנות ה- 70-60) של מרגה בישווט ((Bijvoet במאמרה מ- 1997:"אמנות כמחקר: לקראת שיתופים חדשים בין אמנות, מדע וטכנולוגיה". כאן הוענק מקום של כבוד לתיאוריה של המידע, לקיברנטיקה, כמו גם למאמריו של ג'ק ברנהם.

 

כך, תיאוריית "האמנות ההתייחסותית" של ניקולא בוריו וחבריו[7] משנות ה- 90 ואילך נכנסה לתוך שער תיאורטי פתוח שבסימן אינטראקציות חברתיות ומערכתיות. ב-2005 הוצגה ב"טייט-מודרן" הלונדוני תערוכת "מערכות פתוחות: לחשוב את האמנות מחדש" (אוצרת: דונה דה סאלבו, מי שמשמשת כיום כאוצרת ראשית במוזיאון "וויטני" בניו-יורק).

 

כיצד אני מרגיש עם כל המגמה הזו של "אמנות מערכתית"? אני מאד מאד אמביוולנטי לגביה. מחד גיסא, היציאה של האמנות אל ה"חיים" הציתה בי אש עוד מאז שנת לימודי בארה"ב ב- 1969, ממנה שבתי להוט ל"תיאטרון הרדיקלי"[8], להפנינג (לימים, ל"מיצג") ולשיתוף-קהל באירוע. האמנתי אז באמנות ככלי משנה תודעה ועולם, כשם שהאמנתי באוטופיה מקומית ובינלאומית. נגוע בכל זה, מה פלא שהתרגשתי ממפעל "החממה" של אביטל גבע עד ששכנעתי אותו לשתף פעולה בביאנאלה של וונציה 1993, משמע – להכניס את מיזמו החינוכי-מחקרי להקשר אמנותי. הוסיפו את ערגתי הבלתי פוסקת לאמנות פוליטית מנערת ומטלטלת – והרי לכם סיבות טובות לאהדתי ל"אמנות מערכתית" ול"אמנות התייחסותית" גם יחד.

 

ואולם, מאידך גיסא, במקום ובזמן בהם אני נמצא, אני רחוק מאד מהאידיאליזם המתוק של ימי "נוער הפרחים" ומהאוטופיזם של האמנות הישראלית הפוליטית של שחר שנות ה- 70. במידה שעדיין בוערת בקרבי להבה כלשהי מאז אותם ימי "מרד הנעורים", והיא אכן יוקדת, הרי שזוהי התנגדותי העזה ל"סיסטמה". כי כשאני שומע "סיסטמה" (כלומר, מערכת או מערכות), אני מתקפד (כמעט שכתבתי – "שולף אקדח"). בעבורי, חיבור אמנות ל"מערכות" הוא פרדוקס בלתי נסבל. שמעשה האמנות, בעבורי, הוא בסימן מה שאלבר קאמי כינה – "האמן והמרד", מרד בכל מערכת, ותהייה אשר תהייה. ובטרם אשתף פעולה עם מערכות, אחוש צורך לערער עליהן, גם אם סופי שאשאר פאסיבי. והרי לכם ההסבר (במידה שמישהו מעוניין בו) כיצד זה, שלאורך חיי, לא השתלבתי בשום מערכת ממסדית.

 

אני מברך אפוא את אמני "האמנות ההתייחסותית" המתגייסים, כיחידים וכקבוצות, לפעילויות של שיח ותיקון חברתיים, ואפילו שאני מטיל ספק בערך ובמשקל השינוי שבכוחם להביא. ברם, אני הופך ל"עד עוין", שעה שאני צופה בשיתופי הפעולה בין אמנים לבין "מערכות". כן, אני יודע, יש משהו מבוגר ומפוקח בשיתוף שכזה. אך, מה לעשות, שאני מסרב להתבגר.

 

 

 

 

 

[1] Abraham Moles, Information Theory and Aesthetic Perception, University of Illinois Press, Illinois, 1968.
[2] Jack Burnham, "Systems Aesthetics", Artforum, Vol.7, no.1 (September 1968), pp.30-35.

[3] שם, עמ' 32.

[4] שם, שם.

[5] Jack Burnham, "Real TimeSystems", Artforum,Vol.8,no.1(September 1969),pp.49-55.

[6] על ההקשר הבינלאומי והעכשווי יותר של ניסוי אמנותי או "אמנותי" זה ראה:

Christa Sommerer and Laurent Mignonneau, "Artasa Living System", Leonardo,Vol.32, no.3(June 1999), pp.165-173.

[7] גדעון עפרת, "יומן ניו-יורק (ה), בתוך אתר הרשת הנוכחי, 1 ביוני 2016.

[8] גדעון עפרת, "התיאטרון הרדיקלי", אקדמון, האוניברסיטה העברית, 1975.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: