מ ק ר ו ב

                               מ ק ר ו ב

 

קראתי, שב- 1911, אדגר דגא הזקן (בן ה- 77) נהג להגיע מדי יום ביומו לגלריה "ז'ורז' פטי" שבפאריז לביקור בתערוכתו של ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר, אותו כה העריץ. אדגר דגא היה אז עיוור. כל שיכול היה לעשות זה ללטף את בדי הציורים בידיו.

 

קראתי ונזכרתי בסיפור על אודות יוסף זריצקי, שהיה ממשש ציורים, לא פחות משהתבונן בהם. פני השטח, הפאקטורה (ה"טופוגרפיה" של הציור), הסגירו לו את עבודת המכחול של הצייר, את המשיחות, הקצב, העובי, הטקסטורה – המוזיקה החומרית של היצירה.

 

אני מאד מזדהה עם העדויות הנ"ל. להבדיל כל ההבדלות המתבקשות, גם אני נוהג למשש ציורים. בכלל, עשיתי לי מנהג ישן-נושן להתבונן בציורים מאד מקרוב, כמעט מאפס מרחק. פה מתגלים לי סודות ה"מטבח" של הצייר(ת), הרזים האינטימיים.

 

איני מחדש דבר: מכירי רמברנדט יודעים כיצד התקרבות לבדי ציוריו מולידה את רמברנדט הצייר המופשט-האקספרסיוניסטי. לבטח, כך הדבר לגבי ציורי ג'ורג' טרנר. ההתקרבות לציור מערערת שיפוטים קודמים לטוב ולרע: במבט ממרחק אפס, כמה מציורי

ניקולא פוסן נראים פחות מרשימים. למשל, הפיגורות האנושיות בארבעת ציורי עונות-השנה ב"לובר". ועדיין באותו מוזיאון פלאי, רק מקרוב-קרוב תבחינו בעומק הניואנסים, נימי-הנימים הדקיקים של גוונים חרישיים, בהם נקט ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר בציוריו. כה חרישיים בני-הנימים הללו, עד כי רק גאון בשיעור קומתו של דגא יכול היה לחוש בשפת אנגר מתוך מישוש ציוריו בלבד.

 

כך, כשהגעתי במנהטן, מעשה צליינות, לבית המקדש של האמנות המודרנית, וכוונתי כמובן ל- MOMA, מיהרתי לגשת קרוב-קרוב ל"עלמות מאביניון" של פיקאסו (1906), עיני כמעט נוגעות בבד ומקימות עלי את שומרי המוזיאון. מה לי להביט בציור ממרחק, ולו גם מטווח "התנאים התקניים לצפייה", כמאמר האסתטיקונים: הן אני כה מכיר את הציור, עד כי כל התבוננות רחוקה בו כמוה כצפייה ברפרודוקציה. התקרבתי אפוא אל הבד, כמי שמבקש אחר הפכּים הקטנים של פיקאסו, הפרטים בהם נמצא אלוהים.

 

והפכּים אכן נפתחו בפניי: פיקאסו צייר בחופשיות של שד משחת, "לא עושה חשבון" לאף אחד, נהנה מכל שנייה של ציור, אינו מעלה על בדל-דעתו שהנה, הוא – הבחור בן ה- 25 – יוצר את הציור החשוב ביותר של המאה ה- 20 (הן הוא יחביא את הציור בסטודיו ולא יראהו לאיש עד שנת 1939, שאז ימכרו).

 

עוד מבלי להתקרב לבד ידעתי לא מעט על "העלמות מאביניון": על ריבוי הסגנונות השונים ואף הסותרים-לכאורה, על הפרימיטיביזמים האפריקאי-ספרדי-גוגני, על ההימנעות מהיפה וכו', וכמובן, הסיפור על הזונות מרחוב אביניון ועל מחלת המין שפיקאסו לקה בה… אבל, רק ממרחק אפס יכולתי להשתאות כיצד פיקאסו ממלא במכחולו שטח-צבע כמו תינוק, כיצד אין הוא מקפיד על כיוון משיחות אחדותי או עקבי, שלא לומר – אינו מקפיד על ה"מוזיקה" של עבודת המכחול. כי, כאמור, פיקאסו "לא שם קצוץ", באופן הגס והיהיר ביותר של המילה. הוא צייר כמו מלך, שממלכתו היא הקנבס.

 

ממרחק-אפס, ברור לי, שפיקאסו השתעשע שעה שצייר את "העלמות מאביניון"; שהניח לאינטואיציות פרועות להדריך את ידו. ממרחק אפס, ברור, שהציור הזה נולד מהטבע ולא מהתרבות.

 

ובעודי נרגש מה"ביקור" הזה ב"מטבחו" של פיקאסו, נעמדתי מול "הריקוד" של אנרי מאטיס מ- 1910. עודני זוכר את החדווה האסתטית שפיעמה בי מול הגרסה המוצגת במוזיאון "הרמיטאז'" בסנט-פטרסבורג. אז הסתפקתי בצילום משותף לרקע הציור ביחד עם מדריכה מקומית יפיפייה. אך, עתה, אמרתי לעצמי: "לך, תתקרב, אפשר ש'מה שרואים משם לא רואים מכאן'". וכך עשיתי. ומה אומר ומה אדבר – זוכרים ש"פוביזם" מקורו במילה "פוב", שפירושו בצרפתית "חיית-פרא"? וזוכרים שמאטיס היה אבא של הפוביסטים סביב 1905-1904? ובכן, ב- 1910 עודנו חיה, חיית ציור, חיית-פרא בעור של כבש (ואני מרמז לנועם, לרכות ולדקורטיביות של ציוריו המאוחרים יותר מניס, "ציורי הכורסה", כפי שנהוג לכנותם). שוב, הביטחון העצמי הגמור, קלילות היד, השחרור המוחלט, היד המסמנת במכחול קווים וכתמים באורח בלתי אמצעי, זורמת בסחרור דיוניסי-אפולוני, שעה שבוראת את אחד משיאי האמנות המודרנית. ושימו לב לכף היד הקדמית – זו המצוירת ממש רע (פעם,אמר לי אליעזר רוזנפלד, בעל גלריה "רוזנפלד", שהוא שופט אמן על פי כושרו לצייר כף יד), כף יד כמעט מזולזלת. ואף על פי כן, כף יד שאין נכונה ממנה בהקשר למחול הכולל, שהוא חוויה אחת של מחול-מוזיקה-ציור, ואשר מצהירה ב"קול": איני רוקדת לצלילי החליל של המוסכמות הבורגניות.

 

ואז אתה מגיע ל"לובר" לביקור משפחתי. כל מאות קרוביך ממתינים לך על הכתלים, ואתה חולף על פניהם, מנפנף לשלום לבוטיצ'לי, לגווידו רני, לקאראצ'י, לקאראוואג'ו וכו'. כמעט שאינך עוצר. אתה קשוב מאד, מניח למי מהציורים האהובים לקרוא לך לגשת ולהתקרב אליו, ללחוש לך את סודו. לרגעים, דומה עליך ב"מסדרונות" הגלריות של ה"לובר", ששבעת מ"קרוביך" אלה וכי לא עוד דחוף לך המגע האינטימי עמם. ואתה ממשיך לדהור ביעף,  blazé בדין גילך האימתני.

 

אך, הנה, משהו קורא אליך: כחולי אולטרמרין מסמנים לך ממרחק לגשת אליהם. אתה מתקרב, ומי אם לא ליאונרדו קרא לך. מי אם לא "המדונה, אנה הקדושה והתינוק". איזה ציור! איזו שלמות! מהיכן, לעזאזל, נטל פרנסואה הראשון, מלך צרפת, את החוש הזה לציור טוב, כאשר החליט לארח את ליאונרדו הזקן בארמונו (הציור נותר בעיזבון המלך עד שהועבר ל"לובר")?!

 

אתה מתקרב לליאונרדו, שולח משושי-עין בולשים. אך, כפתור ופרח, ככל שאתה סמוך יותר, ליאונרדו נותר רחוק ובלתי מושג: שום סימנים של עבודת מכחול, שום עקיבות של תהליך היצירה. קסם טהור. ואתה מוותר. מסכין לכך, ש"לא תדרוש במופלא ממך ".

 

האלפים ממשיכים לנהור במסדרונות.קשה לזוז בדוחק הזה. כולם נוהרים ליעד אחד ויחיד, כמובן – ל"מונה-ליזה". ואתה אינך מבין: הרי הם לא יראו את "לה ג'וקונדה" של דה-וינצ'י; הם אך יתגודדו מול הציור, כתף אל כתף עם מאות התיירים, הרחק מהציור הכלוא בתוך כלוב זכוכית (ולמעשה, כלוב בתוך כלוב).ולא זו בלבד,שהציור (הקטן למדי, כזכור) מודח ומבודד מהם, גם ממרחק לא יראו את הציור, אלא רק יניפו זרוע עם מצלמה, אולי יניפו מוט מתכת ש"איי-פון" מותקן בקצהו, ויצלמו את הציור. המצלמה תראה, לא הם. המראה הזה של ים המצלמות המונפות בהמוניהן מול האיקונה המסתגרת – המראה הזה מרתק יותר מהפגישה הבלתי אפשרית עם הציור.

 

הנה כי כן: הרחוק והקרוב. אני ממליץ: סיור במוזיאונים מאפס מרחק: לבחון כיצד ברא קורו את האפורים-בז'ים הסגריריים שלו; לבחון כיצד ייצג רפאל את שיער המדונות שלו; לבחון כיצד הפליאו אמני הרנסנס והבארוק למיניהם לשחזר את הרקמות, התחרות ושאר פרטי-הפרטים הדקדקניים של מחלצות האצילים והמלכים.

 

בסיור שכזה לא תראו "ציירים"; אפילו לא תראו "ציורים"; תראו ציור מהו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: