המלאך האחרון

                           המלאך האחרון

 

הלכתי לראות את הרטרוספקטיבה של פאול קליי ב"מרכז פומפידו" שבפאריז. תערוכה מושלמת, אוצרות מעולה: גדולתו של קליי כובשת אותך בעדינותה, בעומק ובפיוט. בין השאר, אתה גם שמח לפגוש את "מלאך חדש" (Angelus novus) מ- 1920, הלא הוא "מלאך ההיסטוריה" הזכור לנו מפרשנותו המפורסמת של ולטר בנימין, ציור שהושאל מאוסף מוזיאון ישראל (במקורו, נרכש הציור על ידי ו.בנימין, שהורישו לגרשום שלום, שהורישו למוזיאון) ומוצג פה בכבוד ויקר בחלל אינטימי וכמעט עצמאי. הוי, כמה שנכתב על הציור הזה בעקבות הדברים שכתבו בנימין וגרשום שלום! כמה נקישות מקלדת ננקשו בנושא המלאך הצופה קדימה אל המחר ההיסטורי, שעה שלרגליו נערמות גופות המתים מהעבר! כמה מילים פֵרשו את הציור האלגורי בסימן ההתפכחות המודרניסטית המרה מההבטחות האופטימיות של ה"נאורות"! וכל זה בתגובה לציור קטן על נייר (שמן וצבעי מים, 24.2X31.8 ס"מ), שעכשיו הוא כוכב התערוכה הרטרוספקטיבית של פאול קליי.

 

אך, יותר מכל, אתה נתפס לציור הנועל את התערוכה: ""Angelus Militans, "מלאך חייל" (שמן על בד, 50X70 ס"מ, אוסף הגלריה העירונית, שטוטגארט), שצויר ב- 1940, זמן קצר קודם פטירתו של קליי. אין זה ציור מעולה במיוחד – ציורים רבים בתערוכה עולים עליו בהרבה – אך הוא מעורר בך מחשבות על מלאכים, על קליי ועל מה שביניהם.

 

"מלאך חייל" הוא מלאך צהוב, ראשו ורוד ומעט מושפל, שתי כנפיו מקופלות, אך הוא נראה יותר כמי שמרים ידיו בכניעה. המלאך ה"מיליטנטי" הזה, כשמו, נעדר כל סממן של לוחמנות. אולי אף עולה ממנו תבוסתנות עדינה.

 

אלה הם ימי מלחמת העולם. קליי נמלט מגרמניה הנאצית לברן שבשווייץ, והוא חולה מאד במחלה ניוונית. הוא בן 61 וזוהי, כאמור, שנת חייו האחרונה. אני שם לב לעובדה, שבמהלך השנה הקודמת, 1939, שנת פרוץ המלחמה, צייר ורשם קליי לא פחות מ- 29 מלאכים. זו הייתה שנת המלאכים שלו ("מלאכים שלי", קרא לאחד מרישומים אלה). ללא כל השוואה למספר המלאכים שצייר קודם לכן. בין שמות ציורי המלאכים מ- 39 נמצא את "מלאך נשי עדיין" (בעל צמד שדיים), או "מלאך מסכן", או "מלאך מועמד" ועוד. זה האחרון צויר בגואש ובגוונים לבנים-אפורים-שחורים בלבד, מלאך מכוער ונעדר כל טרנסצנדנציה, אשר מעל ראשו הגס והמגודל נראה חרמש ירח. זהו מלאך היברידי, דיאבולי-משהו בהגחתו מהשחור העוטף. ב- 1940 הוסיף קליי את "מלאך ביישן", את "מלאך מכוער עדיין" ועוד. זה האחרון נראה אנושי כמעט לגמרי ובעל גוף מסורבל, הוא ניצב ברגליו על הארץ, כנפיו שמוטות, בראשו הענק בולט הפה החייכני. יודגש: כל מלאכיו של קליי מאותן שנתיים אחרונות גרוטסקיים, טראגי-קומיים, כולם פגומים ומעוותים.

 

אני מציין לעצמי שלושה רישומי מלאכים מ- 1939 (שלושתם מאוסף מוזיאון "קרן פאול קליי" שבברן, שווייץ):

"מלאך שכחני מאוד" (Vergesslicher Engel).

"מלאך מצלצל בפעמון" (Schellen-Engel).

"סלע המלאך" (Der Fels der Engel).

 

שלושה הרישומים נרשמו בעט ובקו דק. שלושתם מינימאליים, "עניים" מאד, פרימיטיביסטיים, מתיילדים, קריקטוריים משהו. שלושתם מסתפקים בקו-מיתאר דקיק, ללא כל פני-שטח וללא שמץ ניסיון לאשליית עומק. כל המלאכים קרחים, לכולם כנפיים מקופלות, משמע אין הם מרחפים. "מלאך שכחני מאד" מעוצב עם עיניים מושפלות, שתי כפות ידיו מאוגרפות ונפגשות במרכז הבטן, הבעתו הכוללת מלנכולית, מהורהרת. לעומתו, "מלאך מצלצל בפעמון" נראה דווקא עליז מאד: עיניו העגולות מביטות בסקרנות, פיו מחייך והוא מניף אחת מרגליו כבועט. הוא לובש מכנסיים ואדרת, שבזנבה תלוי כדור-פעמון זעיר, אשר גם לו פנים צוחקות. ברישום השלישי, "סלע המלאך", קיבץ קליי ארבעה מלאכים היוצרים ביחד מעין "פירמידה": מלאך אחד כורע על ברכיו, צמד מלאכים מעליו, ומעליהם – גבוה – מלאכית קטנה, אולי מלאכית-ילדה.  מדוע עגום המלאך השוכח ומה הוא שכח?

לדעתי, השיכחה שלו היא היפוכה של תודעת ההיסטוריה (כלומר, הזיכרון) של מלאך-ההיסטוריה מ- 1920. ובהתאם, מצבו המהורהר הוא מצב של פסק-זמן א-היסטורי. סביר שהוא תוהה על טעם הזיכרון, שמשקעיו רוויים בסבל ובכאב ברמות הפרט והכלל. שתי מלחמות העולם שחווה קליי בחייו די בהן בכדי לגרום למלאך ההיסטוריה לשקוע במחשבות ולהתהפך ב"מלאך שכחני מאד". ואולם, נשים לב לכפות ידיו המאוגרפות של המלאך, ובעיקר – לצמד הבוהנים המורמים וכמו מסמנים תקוות ניצחון. האם המלאך של קליי מתפלל לימים טובים יותר?המלאך המצלצל בפעמון מאשר: יהיה טוב! בעיטתו היא בעיטה בהווה, שהיא גם יציאה במחול. עיניו פונות לפעמון התלוי בזנב-מעילו כמי שמאמין ששומע פעמי גאולה. למי צלצלו הפעמונים? למלאך, לפאול קליי. ומכאן החיוך הרחב על פני המלאך. אך, האומנם גאולה? שהלא הפעמון אינו אלא מסוג הפעמונים הזעירים התלויים על כובע-ליצנים… אפשר, אם כן, שקליי אירוני ביחס לצלצולי הישועה.

ואז, האנדרטה – "סלע המלאך". ארבעה מלאכים שמצאו בסלע הארצי את הווייתם החדשה. הם פָרשו מהמעוף: הם אמרו "הן" לחומר, לכוח-הכובד. נסיקתם המירבית היא בטיפוס האחד על גב רעהו. בהפיכתם ל"סלע המלאך", מלאכיו של קליי הצהירו התפטרות מההיסטוריה ומאלוהים. אכן, ברישומי ובציורי המלאכים מ- 1940-1939 עונה קליי ל"מלאך ההיסטוריה". עתה, היסטוריה אוניברסאלית הומרה בהיסטוריה פרטית, בחייו, משמע – במותו הקרב ובא. פסימיות כללית שאפיינה את המלאך מ- 1920 מפנה עתה מקומה למחשבות חזותיות משתנות שבסימן חרדה ותקווה לחילופין. בעוד מלאך השיכחה שלו מהורהר, ואולי אף נוטה לקבל את הדין בהכנעה, גם אם מתפלל לטוב, מלאכיו האחרים מאשרים, תחילה, את המאניה, ובסופו של דבר, את הדפרסיה. האסון הקולקטיבי התחבר לאסון הפרטי, ולפאול קליי לא נותר מלאך גואל.לכן, ה – Angelus Militans"" מ- 1940, אותו ציור-שמן הנועל את הרטרוספקטיבה הפריזאית, יותר משהוא חייל לוחם, אינו כי אם מלאך מלחמה חסר כוח לוחמנות. יוזכר רישום באותו שם, "מלאך חייל", שקליי רשם ב- 1939 ובו עוצב מלאך שראשו וכנפיו שמוטות, ובכלל, מלאך הדומה לקריקטורה של פקיד.

1940: צבאות היטלר בשיא כוחם, פורצים למזרח אירופה וכובשים את מערבה. פאול קליי כלוא בבועת ברן והוא נואש. אמנם, בחמש שנותיו האחרונות יצר למעלה מאלפיים וחמש מאות ציורים ורישומים, אך תערוכתו בברן התקבלה בבוז. דומה, שמבחינתו, כלו כל הקצים. הוא מקרקע אפוא את מלאכיו וכמו אומר לנו את שכתב רילקה בפתח "אלגיות דואינו": "כל מלאך הוא נורא".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: