יומן ניו-יורק (ה)

                             יומן ניו-יורק (ה)

 

יותר ויותר תיאורטיקנים שמים את האצבע על האופי הקהילתי-השתתפותי (שיתוף פעולה בין אמנים, כמו גם שיתוף הקהל ביצירה)- בבחינת אפיון המגדיר את אחרותה של האמנות העכשווית. תשומת הלב מופנית לשפה האינטראקטיבית-אינפורמטיבית-קיקיונית של אמנות זו שמאז שנות ה- 90. אמנים דוגמת פליקס גונזלס-טורס, גבריאל אורוזקו, דגלאס גורדון, ריקריט טריוָוניה, פּייֶר הוּי ((Huyghe, תומס הירשהורן, ליאם גיליק ואחרים חוזרים בטקסטים של התיאורטיקנים בתור דמויות מרכזיות בסוג של עשייה אמנותית, שבתמציתה היא "אירוע" בעל גבולות נזילים ואשר במדיום שלה נעה בין "רדי-מייד", מיצב (עד כדי נקיטה בתערוכה כמיצב כולל), מיצג (פרפורמנס), ארכיון פרטי, ומעל לכל, היא עשייה לא צורנית ואל-אסתטית. גלובאליות ואוטופיזם (כן, ואף על פי כן – אוטופיה!) – גם מגמות אלה מאובחנות בעומק התסמונת האמנותית של השנים האחרונות, חמקנית ומורכבת ככל שהינה.

 

דוגמאות: פּייֶר הוּי ופיליפ פָּארֶנוׄ, אמנים צרפתיים, רכשו מחברת אנימציה יפנית את הזכויות על דמות נשית בשם אָנלי, והזמינו אמנים אחרים לעשות בה שימוש בעבודותיהם. ביצירה אחרת, אותו פארֶנו הציג תערוכה בדיז'ון שבצרפת, שלא הייתה אלא מסיבה ("שעתיים זמן במקום עשרה מטרים מרובעים של חלל"). ריקריט טיראווניה, הארגנטינאי, יצר ב- 1994 חלל מנוחה לאמנים המציגים בתערוכה קבוצתית, שבה נטל חלק, ואכלס את החלל במקרר מלא מזון ובכדורגל-שולחן.

 

ישנם – למשל, לארס בֶּנג לארסֶן, אוצר מדנמרק – שמבכרים את המונח "אסתטיקה חברתית" ככותרת לסוג האמנות החדשה. גם בעבור תיאורטיקנים אלה, יצירת האמנות היא סוג של פעולה חברתית, אקטיביזם, ואפילו אם היצירה סמוכה יותר לשיחה. ב"שיחה" זו, ערכים מטפוריים מיושמים על ארכיטקטורה, או עיצוב, או מבנים פיננסיים וכו'.

 

ישנם – דוגמת אדוארד גליסון, סופר צרפתי מהאיים הקאריביים – שמעדיפים את הכותרת "פואטיקה של יחסים", שעה שהם מאמצים את רעיון ה"ריזום" של ז'יל דלז ופליקס גוואטארי: במקום העיקרון התרבותי של ה"שורש" וה"גזע" – שהוא הביקוש אחר האחד והמרכז – הם מבקשים אחר הרשת הצמחית המתפשטת על פני השטח. את הנמשל ל"ריזום" מוצאים גליסון וחבריו ב"פואטיקה של היחסים", קרי – בהרחבת זהות היחיד (כאינדיבידואל וככלל) באמצעות יחסים עם האחר (כאינדיבידואל וככלל).

 

אך,הדמות הבולטת בתיאוריה של האמנות הנדונה הוא ניקולא בוריו ((Bourriaud, מי שניסח את "האסתטיקה ההתייחסותית" ((Relational. בוריו, ממנהלי ה- Palais de Tokyo הפאריזאי – מוזיאון לאמנות עכשווית, פרסם ב- 1998 את הספר, "אסתטיקה התייחסותית", שהפך אבן דרך במגמה הנדונה.

 

בוריו מגדיר "אמנות התייחסותית" ככזו שממקמת את עצמה באינטראקציות אנושיות ובהקשריהן החברתיים. אמנות זו דוחה את הרעיון המודרניסטי של האוטונומיה האמנותית, כמו גם את עיקרון החלל הסמלי האישי של האמן. "האמנות ההתייחסותית" נולדה, כך בוריו, מתוך התרבות האורבאנית הגלובאלית, וינקה מההתעצמות העירונית ומתוך דינאמיקות החליפין החברתיים של העיר (לא חליפין במובנם הקפיטליסטי, כי אם להפך – חליפין שמחוץ למערכת, מגעים בין-אנושיים אלטרנטיביים). עתה, בין-סובייקטיביות היא הנושא והנשוא, ההיות ביחד, המפגש, ה"שיחה" כאמור.

 

כך, תערוכות עכשוויות הן מקומות בהם מכוננות עצמן "קהילות", דהיינו אמנים ביחד עם הציבור הנוטל חלק ביצירה. אלו הן קהילות המקיימות שדה-חליפין שבסימן מיקרו-אוטופיות (כאלה שהתפכחו מהאוטופיות ומתקוות המהפכות הגדולות). לא עוד מדובר באמנות לוחמנית ומגויסת שבמסורת "אסכולת פרנקפורט" (אדורנו, הורקהיימר וכו'), מבהיר בוריו, אלא במודל בעל אופי פרוביזורי, בלתי יציב ונומאדי (נודד).

 

אל תצפו מגילויי "האמנות ההתייחסותית" לספק לכם מכנה-משותף של סגנון, תמטיקה, איקונוגרפיה וכו', מבהיר בוריו; גם אל תצפו להדהוד היסטורי של זרמים אמנותיים מהעבר. כי כל שתקבלו בעבודות "האמנות ההתייחסותית" הוא רק יחסים בין בני אדם, רק דיאלוג פתוח. בעוד האמנות המודרנית, האוונגרד בעיקר, צמחו מאנטגוניזם ומקונפליקט (האמן נגד הבורגנות, האמן נגד הממסד), "האמנות ההתייחסותית" צומחת מפגישה, קשרים, דיבור, הדדיות. לאמן היוצר אין עוד כל עליונות על פני הצופה. האמן והקהל מקיימים יחסים פתוחים שלא נותבו מראש. האמן וקהלו מנסים לנסח ביצירה אופנים חדשים של יחסי אנוש.

 

למרות האמור, משהו מרוח האידיאליזם של שנות ה- 60 עולה מעבודות "האמנות ההתייחסותית"; משהו מרעיון "מות המחבר" (רולאן בארת, 1968) – חיסול "כוונת האמן" כמקור הפרשני ליצירה, חיסול נוכחותו הסמכותית הבלעדית של היוצר, והותרת השדה הספרותי כשדה לשוני עצמאי של ריבוי מסמנים, הפתוח לקריאות רבות ושונות. פעם נוספת, ה"אחד" – הפשר הבלעדי, המסר של הסופר ה"אלוהי" – הומר ב"רבים", במילים שמסתמכות על מילים אחרות. לא עוד "פענוח", לא עוד "סוד" הצפון במסומן שהצפין היוצר ביצירה… עתה, החליפו את שדה-המסמנים בשדה-בני אדם, כלומר באינטראקציה אנושית, והרי לכם הקשר בין בשורתו של בארת לבין בשורת ניקולא בוריו.

 

רוצים להיות עכשוויים יותר בנושא התשתית הפילוסופית של האסתטיקה ההתייחסותית? – קראו את ספרו מ- 1986 של ז'אן-לוק נאנסי, "הקהילה הבלתי מתפקדת" (תורגם לאנגלית ב- 1991 ויצא בהוצאת אוניברסיטת מינסוטה, מיניאפוליס) ובו הקריאה הפוסט-קומוניסטית להומאניזם מחודש של יחסי אדם לאדם, הומאניזם הפורץ את גבולות המטאפיזיקה המערבית של הסובייקט האינדיבידואלי (קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר ועוד) לטובת היחס לאחר והגשמת עצמך באמצעות היותך חבר בקהילה. בספרו, הציע ז'אן-לוק נאנסי אופק חדש, שאינו עוד נכנע לחזון השבר והכישלון של המצב החברתי (רוסו, פרויד וכו'), אלא מצביע על אידיאל של אזרחות בקהילה חופשית.

 

"האמנות ההתייחסותית" שמאז שנות ה- 90 נכנסת בשערים הללו ומזמינה אותנו לאירועים אמנותיים של מפגשים אופטימיים. את הפסימיות הותירה לאמני שנות ה- 80. חומר רב בנושא "האמנות ההתייחסותית" תמצאו באנתולוגיה, "השתתפות" (עורכת: קלר בישופּ), ווייטצ'אפל-גאלרי ו- MIT, לונדון וקיימברידג'(מסצ'וסטס), 2006.

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: