יומן ניו-יורק (ד)

                           יומן ניו-יורק (ד)

 

המודרנה אינה חדלה לנקר בכבדה של הפוסט-מודרנה. המודרנה שבה וחוזרת, מומתת וקמה לתחייה באמנות ובשיח הפוסט-מודרניים, כאותה ציפור-חול אלמותית שימיה כימי הבריאה. גם כשנקברה המודרנה בקברי האוטופיות, המניפסטים, המהפכות, האוונגרד והחדשני – גם אז, שבה המודרנה וקמה מקברה, בבחינת זו שבלתי ניתנת להכחדה.

 

טעם השבר, המפלה, אף האסון, אינו חדל אפוא ללוות את מחשבות הפוסט-מודרנה בנושא המודרנה. הנה כי כן, באנתולוגיה מרתקת בשם "כישלון" (עורכת ליסה לה-פובְר, 2010, ווייטצ'אפל-גאלרי ו- MIT), אני נתפס לפרק המתעד סימפוזיון שהתקיים ב- 2008 בלוס-אנג'לס ואשר העלה את השאלה: מה הקשר בין מושג הכישלון לבין האידיאה של הקידמה? כלומר: כלום הולדת המודרניזם על ברכי רעיון הקידמה בלתי ניתנת להפרדה מהזוועות של סטאלין, או מ"פשעיו של הנרי קיסינג'ר נגד האנושות" (כך[1]; השואה אינה מוזכרת):

"…האם הכישלון הוא רוח-הרפאים הדולקת אחרי כולנו במאה ה- 21? האם הכישלון הוא הנוגדן של אי-אלה סוגי הומניזם ואוטופיה."[2]

 

אחד מאבות הקשר ההדוק בין רעיונות הקידמה והכישלון היה, כידוע, ואלטר בנימין במשל מלאך ההיסטוריה המפורסם שלו, אותו מלאך שפניו לעתיד, שעה שהוא אוגר קטסטרופות למרגלותיו. נטייה פופולארית בשיח הפוסט-מודרני היא לשוב אל שורשי ה"נאורות" במאה ה- 18 ולייחס להם הבטחות-שווא אוטופיות, שאחראיות בעקיפין לשואה, לגולאגים ושאר אסונות המאה ה- 20. אחרים, טופלים על הקפיטליזם והמרקסיזם את האשמה: שתי האידיאולוגיות המודרניסטיות המובילות הללו – כך המאשימים – רואות בכדור-הארץ מושא לניצול אנושי בשם הקידמה, ורק חלוקים באשר לאופני הניצול המרבי. אחר, יהושע אוקון (הדובר בסימפוזיון הנדון בלוס-אנג'לס), סבור ש-

"לא זו בלבד שבכוחנו להתייחס לכישלון באמצעות הדחת מיתוס הקידמה, אלא אבקש לטעון, שנטישת רעיון הקידמה האנושית הוא תנאי לכינון יחס יצירתי ואורגאני יותר כלפי כישלון (וכלפי ההיסטוריה בכלל)."[3]

 

הכישלון טמון במו הקיום האנושי, מרגע בריאתו בגן-עדן, טוען האנס יואכים מילר במאמר מ- 2009: כל סיפור אדם וחווה בגן-עדן מאשר כישלון בשורש התוכנית האלוהית לשלמות. מה שאינו מונע, כידוע, מהתרבות האנושית לחזור ולהבטיח לאורך ההיסטוריה הבטחות אוטופיות, בה במידה שמסלולים תבוניים דיאלקטיים של אמת וגאולה לא הותירו מקום לאפשרות של כישלון. ואף על פי כן, טוען ה.י.מילר, "הכישלון הוא תמיד בכאן ובעכשיו."[4] הוא צפוי במדע (כפי שלימד קרל פופר), הוא צפוי בקיום האנושי (כפי שלימד קירקגור בדברו על הייאוש), הוא צפוי בפסיכולוגיה של האדם (כפי שהורה פרויד).

 

ולא רק שהכישלון מהותי לקיומנו, אלא שה.י.מילר בא לכתוב בשבח הכישלון. לצורך זה, הוא מגייס את מיתוס דדאלוס ואיקרוס: דדאלוס, האב האמן, לא רק עיצב בדונג את הכנפיים המפורסמות, אלא גם הדריך את בנו, איקרוס, לבל ידאה נמוך מדי (סמוך למים) או גבוה מדי (שאז תמיס השמש את כנפיו). אלא, שכזכור, הבן התעקש לנסוק למרומים וצנח אל מותו. בעבור ה.י.מילר, כישלונו של איקרוס טומן בחובו ניצחון גדול של חוויית המופלא, של ההתנסות בנשגב, בבלתי מושג, באינסופי:

"דדאלוס, האמן המודרני, מכוון את כל כושרו האינטלקטואלי בניסיון להתנשא מעל מיגבלות הפיזיקה ולאשר במוצר שלו את ניצחון הנפש על כוח הכובד. ואילו איקרוס, האמן המודרני האחר, ממקד את כל הפנטזיות שלו בשפע המובטח בכישלון."[5]

 

מילר אינו בודד בגישתו זו המצדדת בכישלון: ב- 2001 אמר הארלד זימָן, האוצר המיתולוגי השוויצרי:

"הדבר היפה ביחס לאוטופיות הוא שהן נכשלות. בעבורי, הכישלון הוא ממד פיוטי של האמנות."[6]

 

כישלון, החמצה, קריסה, חורבן, הריסות – התחושות והדימויים הללו אינם משים מהשיח העכשווי, שנידון להתבוננות אחורנית מבלי יכולת להישיר מבט קדימה אל מחר חדש. האבל על המודרנה אינו תם. לא לחינם, עניינה הגדול של הפוסט-מודרנה בחורבה, כפי שיודעים קוראי ו.בנימין ("על מוצא מחזה התוגה", 1925), ז'אק דרידה ("זיכרונות עיוור", 1990), ואפילו כאלה שזוכרים את תערוכת "מחורבותייך אבנך…" ("זמן לאמנות", תל אביב, 2003). מוכרת גם המגמה לראות את הולדת ה"עכשווי" (אם לא ב- 1989, כמדווח בפרקים קודמים של "יומן ניו-יורק") בקריסת "מגדלי התאומים" ב- 2001, כשם שאת הולדת הפוסט-מודרה נטע צ'רלס ג'נקס ב- 1972, בקריסת בנייני המגורים בסיינט-לואיס (אגב, גילדה וויליאמס מזכירה לנו, במאמר מ- 2010, שהן "מגדלי התאומים ואת הקומפלקס מסיינט-לואיס – שניהם תוכננו בידי אותו אדריכל, מינורו יאמאסאקי…[7]

 

האופנה הארכיטקטונית הרווחת בעשרות השנים האחרונות – ליטול ,חורבה", כלומר בניין ישן, מוזנח, נטוש, ולשפצו כמבנה יוקרתי עכשווי – האופנה הזו מוכרת לנו היטב, החל מ"מוזיאון ד'אורסיי" בפאריז, המשך ב"טייט-מודרן" בלונדון, אף מהבניין המודע של לה-קורבואזייה שליד מארסיי – "אחדות המגורים", שלא לומר מגמת ה"סקווטינג" בלונדון של שנות ה- 70 (ההתנחלות בבניינים נטושים לצורך הצלתם), או שיפוצי "לב-תל אביב". גילדה וויליאמס:

"מהו בדיוק אותו אסון שאחראי לעניינם של אמנים עכשוויים בחורבות? תשובה פשוטה תהייה קריסתם של אידיאלים מודרניסטיים והתחושה המציקה שכל זאת היה רק דמיון של הנאורות המאוחרת, שאת האופטימיזם שלה איבדנו לעד. רעיון זה הומחש במפורש במיצב 'הפילוסופיה של המסע בזמן' (2007), שהוצג […] ב'סטודיו-מיוזיאום' בהארלם, בו 'העמוד האינסופי' של בראנקוזי (1938) שוחזר כחורבה."[8]

 

המודרניזם והחורבה: ב- 2009 הוצגה בברצלונה תערוכה קבוצתית בשם "מודרנולוגיות". את מאמר הביקורת על התערוכה (שפורסם ב"ארטפורום", ינואר 2001) פתח בריאן דילון במילים: "רוח רפאים רודפת את האמנות העכשווית – רוח המודרניזם." המשפט הדהד, כמובן, את המילים שפתחו את "המאניפסט הקומוניסטי" ב- 1848, ואשר הטעינו עתה את "רוח המודרניזם" במשקל-על. בריאן דילון הכיר היטב את הרגשות השונים שמלווים את מושג המודרניזם בשנות האלפיים: מלנכוליה, כעס, אכזבה, געגועים, ואפילו קריאה לתקומתו של אוונגרד חדש.

 

נוכח חורבות המודרניזם (הארכיטקטוני, קודם כל: נשוב ונזכיר את פיצוץ בנייני המגורים בסינט-לואיס ואת קריסת "מגדלי התאומים") ונוכח תחליפו הפוסט-מודרניסטי, על הווייתו הסטאטית והדה-היסטורית, שב ומתגלה המאמץ לפרוץ את הדרך-ללא-מוצא. ישנם יגידו, שהמודרניזם, בעצם, מעולם לא מת, אלא רק נע בקצב אחר ובזהויות סימולטאניות רבות. 30 האמנים שהציגו למעלה ממאה עבודות בתערוכת "מודרנו לוגיות" בברצלונה – ניסו להתמודד עם הסוגיה הזו, אך ספק אם הצביעו על פתרון.

 

סופו של דבר, אנו שבים אל תחילתו של דבר, אל אחד מאותם רגעי לידת המודרניזם, שם בתערוכות ה"סאלון" בפאריז של 1767. כאן אנו שומעים את קולו של דני דידרו, המגיב לדימויי החורבות שבתערוכה בטון של אבל קיומי, שאולי הוא הוא הטון המהותי למודרנה (שנבנתה, כזכור, על "עולם ישן עד היסוד נחחריבה", משמע חדשנותה ינקה מהחורבה ומההרס):

"מבטנו חולף על פני שער הניצחון, קשת, פירמידה, מקדש, ארמון, ואנו מתכנסים לתוך עצמנו; אנחנו מתבוננים בפגעי הזמן […]. בה בעת, עוטפות אותנו בדידות ודממה, אנחנו השורדים היחידים של עם שלם שהיה ואיננו עוד. […] הכול נגמר בלא-כלום. הכל נגוז, […] רק הזמן נמשך והולך. […] בכל אשר אביט, המושאים הסובבים אותי מכריזים מוות וכופים עלי להשלים עם הצפוי לי. […] אני רואה כיצד שיש הקברים מתפורר לאבקה, ואני לא רוצה למות!"[9]

 

איני יכול שלא להיזכר במאמרו המאלף של טייארי דה-דוב (De-duve), "האבל אחרֵי", "ארטפורום", 2003, ובו הטענה המשכנעת, שהאבל שוכן בלב-לבן של תולדות האמנות המודרנית, בשרשרת הבלתי פוסקת של קץ והתחלה, קץ והתחלה לעד.

[1] Failure, ed. Lisa Le Fauvre, Whitechappel Gallery & MIT, London & Cambridge, Mas., 2010, p.215.

[2] שם, עמ' 216.

[3] שם, עמ' 217.

[4] שם, עמ' 200.

[5] שם, עמ' 203.

[6] שם, עמ' 194.

[7] Gilda Williams, in: Ruins, ed. Brian Dillon, Whitechappel Gallery & MIT, London & Cambridge, Mass., p.94.

[8] שם, עמ' 97.

[9] שם, עמ' 22.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: