יומן ניו-יורק (ד)
המודרנה אינה חדלה לנקר בכבדה של הפוסט-מודרנה. המודרנה שבה וחוזרת, מומתת וקמה לתחייה באמנות ובשיח הפוסט-מודרניים, כאותה ציפור-חול אלמותית שימיה כימי הבריאה. גם כשנקברה המודרנה בקברי האוטופיות, המניפסטים, המהפכות, האוונגרד והחדשני – גם אז, שבה המודרנה וקמה מקברה, בבחינת זו שבלתי ניתנת להכחדה.
טעם השבר, המפלה, אף האסון, אינו חדל אפוא ללוות את מחשבות הפוסט-מודרנה בנושא המודרנה. הנה כי כן, באנתולוגיה מרתקת בשם "כישלון" (עורכת ליסה לה-פובְר, 2010, ווייטצ'אפל-גאלרי ו- MIT), אני נתפס לפרק המתעד סימפוזיון שהתקיים ב- 2008 בלוס-אנג'לס ואשר העלה את השאלה: מה הקשר בין מושג הכישלון לבין האידיאה של הקידמה? כלומר: כלום הולדת המודרניזם על ברכי רעיון הקידמה בלתי ניתנת להפרדה מהזוועות של סטאלין, או מ"פשעיו של הנרי קיסינג'ר נגד האנושות" (כך[1]; השואה אינה מוזכרת):
"…האם הכישלון הוא רוח-הרפאים הדולקת אחרי כולנו במאה ה- 21? האם הכישלון הוא הנוגדן של אי-אלה סוגי הומניזם ואוטופיה."[2]
אחד מאבות הקשר ההדוק בין רעיונות הקידמה והכישלון היה, כידוע, ואלטר בנימין במשל מלאך ההיסטוריה המפורסם שלו, אותו מלאך שפניו לעתיד, שעה שהוא אוגר קטסטרופות למרגלותיו. נטייה פופולארית בשיח הפוסט-מודרני היא לשוב אל שורשי ה"נאורות" במאה ה- 18 ולייחס להם הבטחות-שווא אוטופיות, שאחראיות בעקיפין לשואה, לגולאגים ושאר אסונות המאה ה- 20. אחרים, טופלים על הקפיטליזם והמרקסיזם את האשמה: שתי האידיאולוגיות המודרניסטיות המובילות הללו – כך המאשימים – רואות בכדור-הארץ מושא לניצול אנושי בשם הקידמה, ורק חלוקים באשר לאופני הניצול המרבי. אחר, יהושע אוקון (הדובר בסימפוזיון הנדון בלוס-אנג'לס), סבור ש-
"לא זו בלבד שבכוחנו להתייחס לכישלון באמצעות הדחת מיתוס הקידמה, אלא אבקש לטעון, שנטישת רעיון הקידמה האנושית הוא תנאי לכינון יחס יצירתי ואורגאני יותר כלפי כישלון (וכלפי ההיסטוריה בכלל)."[3]
הכישלון טמון במו הקיום האנושי, מרגע בריאתו בגן-עדן, טוען האנס יואכים מילר במאמר מ- 2009: כל סיפור אדם וחווה בגן-עדן מאשר כישלון בשורש התוכנית האלוהית לשלמות. מה שאינו מונע, כידוע, מהתרבות האנושית לחזור ולהבטיח לאורך ההיסטוריה הבטחות אוטופיות, בה במידה שמסלולים תבוניים דיאלקטיים של אמת וגאולה לא הותירו מקום לאפשרות של כישלון. ואף על פי כן, טוען ה.י.מילר, "הכישלון הוא תמיד בכאן ובעכשיו."[4] הוא צפוי במדע (כפי שלימד קרל פופר), הוא צפוי בקיום האנושי (כפי שלימד קירקגור בדברו על הייאוש), הוא צפוי בפסיכולוגיה של האדם (כפי שהורה פרויד).
ולא רק שהכישלון מהותי לקיומנו, אלא שה.י.מילר בא לכתוב בשבח הכישלון. לצורך זה, הוא מגייס את מיתוס דדאלוס ואיקרוס: דדאלוס, האב האמן, לא רק עיצב בדונג את הכנפיים המפורסמות, אלא גם הדריך את בנו, איקרוס, לבל ידאה נמוך מדי (סמוך למים) או גבוה מדי (שאז תמיס השמש את כנפיו). אלא, שכזכור, הבן התעקש לנסוק למרומים וצנח אל מותו. בעבור ה.י.מילר, כישלונו של איקרוס טומן בחובו ניצחון גדול של חוויית המופלא, של ההתנסות בנשגב, בבלתי מושג, באינסופי:
"דדאלוס, האמן המודרני, מכוון את כל כושרו האינטלקטואלי בניסיון להתנשא מעל מיגבלות הפיזיקה ולאשר במוצר שלו את ניצחון הנפש על כוח הכובד. ואילו איקרוס, האמן המודרני האחר, ממקד את כל הפנטזיות שלו בשפע המובטח בכישלון."[5]
מילר אינו בודד בגישתו זו המצדדת בכישלון: ב- 2001 אמר הארלד זימָן, האוצר המיתולוגי השוויצרי:
"הדבר היפה ביחס לאוטופיות הוא שהן נכשלות. בעבורי, הכישלון הוא ממד פיוטי של האמנות."[6]
המחסן של גדעון עפרת 