יומן ניו-יורק (ג)

                         יומן ניו-יורק [ג]

 

(*) בחנויות הספרים אני מגלה לתדהמתי עד כמה דולדלו מדפי "לימודי התרבות". מה שהיה בעבר מדפים על פני מדפים, צומצם למדף עלוב. דיונים עשירים, לפני חמש-עשרה שנים, בסוגיות המקום, המגדר, המדיה וכו' איבדו מזוהרם וכמו מיצו את עצמם. נכון לעכשיו, בולט במדף "לימודי התרבות" העניין בזהות פלסטינאית. משהו על ישראל תמצאו, במקרה הטוב, במדור ספרי היודאיקה.

 

(*) באנתולוגיה בשם "תערוכה" (עורכת: לוסי סטידס, 2014, הוצאת ווייטצ'אפל גאלרי ו- (MIT מפרסם פבלו לפואנטה מאמר מ-2007 על מיזם התערוכות של קתרין דויד, "ייצוגים ערביים עכשוויים". לפואנטה כותב באמפטיה פוסט-קולוניאלית על ההתנערות הערבית מהפטרוניות המערבית ועל המאמצים הערביים לאשר זהות תרבותית עצמאית. זהו הרקע למיזם "ייצוגים ערביים עכשוויים", שיזמה והפיקה האוצרת הצרפתייה, קתרין דויד, הזכורה לנו מאצירת "דוקומנטה 10 ב- 1997). שלוש תערוכות הוצגו עד כה במסגרת המיזם: הראשונה, "ביירות/לבנון" שמה, הוצגה ב- 2002 ב"מכון אנתוניו טאפייס" בברצלונה, תריסר שנים לאחר תום מלחמת האזרחים בלבנון ושנתיים אחרי הנסיגה הישראלית מדרום לבנון. לא לחינם, חלק ניכר מהתערוכה (שאמניה היו כולם לבנוניים) עסק בשיקומה של ביירות. שפת התצוגה הייתה שכלתנית-מידעית, במובן זה ששמה דגש על טקסטים (על הקירות והמסכים),או על דיבורים שליוו הקרנות סרטים ווידיאו, על פרסומי ספרים ומאמרים, כמו גם על סמינרים שנערכו סביב התערוכה. מבחינה זו, התערוכה ביקשה לפרוץ את המעגל הסגור של שוחרי האמנות העכשווית. מה שלא מנע הצגה חוזרת של התערוכה ב- 2003 במסגרת הביאנאלה בוונציה.

 

היעדרות המילה "אמנות" מכותרת המיזם (והמרת "אמנות" ב"ייצוגים") נועדה אף היא לעקוף את מגבלות השיח של עולם האמנות המערבי. המילה "ייצוגים" נראתה הולמת יותר את משימת חשיפת האמת התרבותית הערבית והסירוב לייצוגים ששורשם במבט הגמוני זר. אכן, רוחו הפוסט-קולוניאלית של פרנץ פֶנון נשבה בעוז במיזם של ק.דויד בכיוון המאמץ לכונן תרבות ערבית משוחררת, המסרבת להתנשאות ולהוקעה המערביות. למותר לציין, ששמה של מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים שורבבו לטקסט של פבלו לפואנטה.

 

התערוכה השנייה של "ייצוגים ערביים עכשוויים" הוצגה בקהיר, 2003. גם הפעם, התערוכה לוותה בסמינר ובפרסום טקסטים, אף כי התצוגה הייתה מסורתית יותר – צילומים ורישומים של אמנים מצריים (שעדיין התמקדו לא מעט במבנים אורבאניים מצריים).

 

תערוכה שלישית של "ייצוגים ערביים עכשוויים" הוצגה ב- 2006 (שוב, ב"מכון טאפייס" בברצלונה). הפעם הופנה המבט לעיראק, עם ייצוגים של עיראק בעבר ובהווה, והמדיום השולט היה הצילום, כאשר "מכון הדימוי הערבי" מספק את מרבית החומרים. כרגיל בתערוכותיה הנדונות של קתרין דויד, שפת התצוגה נקטה במוניטורים, הקרנות, צגי מחשבים וספרים.

 

דומה, שבזאת בא מיזם "ייצוגים ערביים עכשוויים" לסיומו. אגב, קתרין דויד ביקרה גם בישראל ולא התרגשה יתר על המידה מהאמנות שהופגשה עמה.

 

 

(*) טיימס-סקוור": במרכז ה"בליץ" הסביבתי השיווקי של פרסומות הענק, הנעות והנייחות, הזוהרות-בוהקות-מרצדות, בלב-לבה של תופת השיווק הקפיטליסטי (שבאורח אירוני מוקפת בהמוני תיאטראות ברודווי, שאינם כי אם מדגישים את מופע האשליות של עולם הפרסום) – במרכז כל זה הקים הצבא האמריקאי "מרכז גיוס לצבא ארה"ב": דגל אמריקאי ענק מאיר בגאווה פטריוטית ממסך דיגיטאלי, לידו שני בריונים חמורי-סבר במדים ובנשק מבהיל, משאיות צבאיות, עוד חיילים במדים מנומרים ו…אקוואריום קובייתי שקוף שבתוכו צוללנים מהשייטת האמריקאית. אלה האחרונים מקיימים דיאלוג בסימנים עם הציבור המצטופף מעבר לזכוכית.

 

מעולם לא הודק יותר הקשר בין קפיטליזם, אימפריאליזם וכוח צבאי.

 

(*) באנתולוגיה מצוינת בשם "אובייקט" (עורך: אנתוני האדק, 2014, הוצאת "ווייטצ'אפל גאלרי" ו- MIT) אני קורא את דבריו הבאים של ניל קאמינגס מ- 1994:

"[…] בעודנו נודדים מפרגמנט לפרגמנט בערי המתים של תרבות המוזיאונים שלנו, עולם עיצובי של כוונות הרוסות, אנו מכירים בכך שאנחנו חיים בתוך התפרקותה של מערכת חברתית שלמה, המאיימת לשרוד את מותה שלה באמצעות קבורתנו למשך עשורים בסטרוקטורות נטולות החיים שלה. משקלה של המציאות מושך אותנו לקראת קפיטליזם חי-מת, בו אמצעי הייצור החברתיים ואמצעי הפיקוח החברתי לא עוד ניתנים להבחנה אלה מאלה, ובו טכנוקרטיה של נרמול ממשיכה לפאר סדר נכחד בשמם של ערכים שמזמן איבדו כל משמעות. בתקופת הפוסט-מודרניזציה שלנו, הפוסט-תעשייתי מתקיים באמצעות האינטראקציה הביקורתית של מושגי הגלובאלי והלוקאלי […]. עידן בו, כפי שאומר פול ויריליו (ב'העיר החשופה-מדי'), המטרופוליס אינו יותר מאשר נוף רפאים […]. בתרבותנו הנהדרת, חיי היומיום הפכו ללא יותר מאשר אופן התבוננות בחלונות-ראווה, וכשאנו משוטטים מנותקים (בדומה ל'משוטט' של בודליר) בין אובייקט לאובייקט (פרגמנט לפרגמנט) […] לאורך ערי המתים של המוזיאון הגדול של כוונות הרוסות, ותרים אחר אותות חיים […]. שעה שעמדות רוחניות ((attitudes הפכו למכירות ((sales – אנחנו חיים חיי חורבות בריאליזם החדש של המצב החברתי הפוסט-מודרני שלנו, בו אנו קונים זמן כתיירים בסופרמרקט התרבותי שלנו, ממתינים לקטסטרופה שתגאל אותנו…"

 

(*) בגלריה "סְפֶּרוׄנֶה ווֶסְטווָאטֶר" שברחוב באווארי מוצגת תערוכתו של מריו מרץ, מגיבורי ה- Arte Povera של שנות ה- 70-60, שהלך לעולמו ב- 2003. התערוכה כל כך מיושנת בנוסח הציור הניאו-אקספרסיוניסטי שלה, חומריה ה"עניים" והתצוגה ה"מרושלת"-לכאורה, שאתה ממהר לצאת מהגלריה. אין לך אלא לחבר את חוויית הקבורה הזו עם פסל שעווה ענק, שיצר אוּרס פישר ואשר מוצג במוזיאון "וויטני" החדש – דיוקן ריאליסטי של ג'וליאן שנאבל, מלך "הציור הרע" הניאו-אקספרסיוניסטי משנות ה- 80, הנראה כאן ניצב בבגדי עבודה. על קדקודו דולק נר, הממיס לאיטו את פסל-השעווה. עד תום התערוכה יימס שנאבל לגמרי. כשאתה פוגש ב- MOMA ציור של שנאבל (עם ה"פסיפס" של שברי צלחות הפורצלן), אתה מבין שהוא כבר נמס מזמן. Sic transit Gloria mundi.

 

(*) ב- "New Museum", עדיין ברחוב באווארי, אני רואה סוף סוף תערוכה מרשימה מאד, רטרוספקטיבה שח ציורי ניקול אייזנמן, שהיא כבר כוכבת ניו-יורקית מבוססת. אייזנמן מציירת בדים פיגורטיביים במסורת הריאליסטית-חברתית האמריקאית משנות ה- 30 (תומס בנטון) ועם זיקה לאקספרסיוניזם הגרוטסקי של אוטו דיקס, תוך שהיא "מתכתבת" עם יצירות אמנות קלאסיות. בדיה של אייזנמן תיאטרליים, קומיים לכאורה, אך טומנים בחובם הפתעות דמוניות מטלטלות, שלא לומר טראגיות. ציוריה סרקסטיים וביקורתיים. זוהי ציירת חזקה (גם אם פוסעת בנתיבים שכבר נסללו בעבר), נופיה החברתיים משקפים את ארה"ב שלאחר ה- 9.11, ארה"ב של פערי עושר, של מנהיגים קלוקלים, ארה"ב של מועקות. אני פוגש במוזיאון את ציבי גבע, שמספר לי כי לניקול אייזנמן חסידים רבים בקרב אמנים צעירים בישראל. אז, איפה היא האמנות הגרוטסקית הישראלית בנושאי המועקה הישראלית?

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: