בין מו"ל לבין אמן: ד"ר משה שפיצר ואביגדור אריכא

בין מו"ל לבין אמן: ד"ר משה שפיצר ואביגדור אריכא

         על ראשיתה של ידידות מופלאה, 1956-1954

 

בשנת 1978 הוצגה במוזיאון ישראל תערוכה מאוסף הציורים של ד"ר משה שפיצר [דיוקן שפיצר, 1977]. ב- 19 במאי 78 כתב אביגדור אריכא לשפיצר במכתב מפאריז:

"עם שובי מלונדון מצאתי את הקטלוג שלך ומאד שמחתי בו. אך לא די לשמחה, כי עם קריאתי את הקדמתך התרגשתי מאד על דבריך – כי הלא זה בדיוק מה שאני חושב עליך… פגישתי עמך הייתה גורלית אולי יותר מפגישתך אותי… כי משנינו אתה נשאר הרב ואני התלמיד…"[1]

לימים, בשלהי שנות ה- 80, בראיון ל"ניו יורקר", אמר אריכא על ד"ר שפיצר: "הוא היה חכם, שָלו ונשגב ונשאר תינוק כל חייו – תמים, נלהב, תמיד תפרן גמור. פעם הוצפה דירת המרתף שלו בירושלים – המים הגיעו עד לקרסוליו – ואמרתי לו, 'בבקשה, ד"ר שפיצר, תמכור את הציור של קליי שיש ברשותך ותקנה בית'. הוא אמר, 'למה לי בית אם אין לי קליי לתלות בו?'"

את הדיוקן הנוכחי, "ד"ר שפיצר ביום חם", צייר אריכא ב- 1977, שנים ספורות טרם פטירת ידידו. על הקשר החם והקרוב בין הצייר לבין המו"ל והטיפוגראף תעיד העובדה, שאריכא בחר לתלות את הציור בחדר-השינה הפאריזאי שלו, כפי שתיעד אריכא בציור אחר משנת 1989, שבע שנים לאחר מות שפיצר. עדות בולטת אחרת לידידות המופלאה עולה ממכתב שכתב אריכא בתחילת ינואר 1958 לרקע משבר פיננסי שד"ר שפיצר נתון בו והמאיים על המשך קיום הוצאת "תרשיש". אריכא נחלץ לעזרה:

"עכשיו דבר לי אליך: אם הנך יכול למכור מעבודותיי הנמצאות אצלך, עשה זאת. אנא. והעמיד מעט את תרשיש על הרגליים. אך, דבר ראשון: סייד ותקן את ביתך הטוב. מכור הכול מה שתוכל. ואל תרחם. עבורי, זה ממילא לא קיים יותר, ואם כמה עשרות רישומים או דברים אחרים עלולים להביא לך איזו תועלת, אתה חייב לעשות זאת לפחות בשם הידידות שבינינו. אנא, אני מתחנן, עשה זאת."

אביגדור אריכא (דלוגאץ במקור, יליד רומניה 1929) – [דיוקן עצמי, ליתוגרפיה, 1952] – עלה ארצה ב- 1944 ב"עליית הנוער", בגר שנתיים של לימודים ב"בצלאל החדש" ב- 1948, נפצע בקרבות מלחמת השחרור בקסטל, נסע לפאריז בספטמבר 1949, למד שם אמנות ופילוסופיה ושב ארצה ב- 1951. קיבוץ מעלה-החמישה, בו חי ועבד במשך חמש שנים מאז הגיעו ארצה, לא עוד היה ביתו, והאמן הצעיר מצא עצמו בירושלים ללא קורת גג. עתה, זמן לו הגורל את אחת ההיכרויות המכריעות בחייו, המפגש עם ד"ר משה שפיצר [דיוקן שפיצר, רישום, 1953], המאייר, הגרפיקאי, המו"ל, הביבליופיל והטיפוגראף, אף צ'לן לעת-מצוא ובעל שלושה תוארי דוקטור: בפילוסופיה, בסנסקריט ובטיבטית. בשנת 1940 הקים את הוצאת "תרשיש", ובמסגרת זו גם פגש ב- 1951 את אביגדור אריכא:

"הגעתי אל עורך הוצאת דביר עם האילוסטרציות שלי [ל"משא אהבתו ומיתתתו של הקורנֶט כריסטוף רילקה"/ג.ע]. הוא הניח בידי מכתב ואמר לי לפנות אל ד"ר משה שפיצר, אולי יהיה לו עניין בהן. אז טילפנתי אל ד"ר שפיצר – מאז ומעולם פניתי אליו כך – והוא אמר לי, 'בוא אלי בשעות הצהריים, ואל תישאר יותר מדי, כיוון שיש לי רק חצי שעה'. הגעתי אליו והראיתי לו את האילוסטרציות. הוא מיד אמר, 'כן, הן מעניינות אותי, יש לי תרגום ונוציא את זה'. אחרי שיחה ארוכה מאוד, נפרדנו בשעות הערב, הוא כבר שכח שהייתה לו בשבילי רק חצי שעה".

 

את עבודתו הראשונה ל"תרשיש", האיורים ל"קורנֶט" של ריינר מריה רילקה (שיראה אור ב- 1952), החל אריכא כבר ב- 1951 (תחילה, בפיתוח-עץ, ולאחר מכן, ברישום) וזאת בסמוך מאד לפגישה הראשונה, שעה שמיקם את חפציו בדירת משפחת שפיצר ברחוב רד"ק 20, וכאן, בספרייה, קרוב למיטתו, החל שוקד על רישומים, לאור הערותיו, ביקורותיו, הצעותיו ואישוריו של בעל הבית והמו"ל. אותם ימים יֵיחָרטו בזיכרונו של אריכא למשך שנים ארוכות כגן-עדן אבוד. מניה וביה, ברור מדוע לא נותרה כל התכתבות בין אריכא ושפיצר מאותה עת. ההתכתבות העשירה בין השניים תתחיל רק ב- 1954 ותימשך עד פטירת ד"ר שפיצר ב- 1982. התבוננות ברישומי ה"קורנֶט" מעלה כתב-יד אישי מובהק של אריכא כבר משחר דרכו: עידון קווי לירי המשולב בנטייה לשגב מיתי, המהדהד, בין השאר, את המיתולוגיזציה של הווי הלוחמים, שניתן לראות בה משקע של דור האמן, בעיקר מקרב בוגרי "בצלאל החדש" (משה טמיר, לדוגמא).

 

רק עם נסיעתו של אריכא לשטוקהולם, בסוף דצמבר 1953, לאחר תערוכת היחיד ב"בית הנכות בצלאל", שזכתה להצלחה רבה ואריכא סומן כאחד המבטיחים שבדור הצעירים, החלה ההתכתבות הענפה בינו לבין ד"ר שפיצר. אריכא עמל בבירת שוודיה על הליתוגראפיות לספר "הגמד" מאת פר לאגרקוויסט והכין את תערוכתו בגלריה "מודרנֵה", שעה ששפיצר כתב לו מזיכרון-יעקב בסוף מארס 1954: " שמח אני על אשר הסתדרת בשטוקהולם ואני מאחל לך בכל לבי שתמשיך בדרך הצלחתך",

והוסיף:

"ורק תימנע מדבר אחד: שההשתעשעות בהצלחות הקלות, הצוחקות לך בכל מקום ושהן מתנות תכונתך וכישרונותיך, לא יסטו אותך מן הדרך, דרכך האמיתית, שאינה קלה כל כך כלל וכלל, אך פירותיה פירות של ממש. לכן יש לי נחת רוח רבה ממה שאתה כותב לי, שאין עובר יום בלי עבודה רצינית בציור, שהספקת כבר לגמור כמה תמונות ושחל שינוי בשיטת הציור שלך…"

תוך שבועות, יזכה אריכא במדליית זהב בטריאנאלה של מילאנו, ומוזיאון מכובד בקופנהגן יציג תערוכה מאיוריו ל"קורנט" של רילקה.

במכתביו הרבים והחמים לאריכא (תוך שהמו"ל הקשיש שב ומזכיר לאמן הצעיר, בבחינת הזמנת אירוח קבועה, את עניין מיטתו המצפה לו בספרייה שברח' רד"ק 20), ד"ר שפיצר לא נמנע מגילויי לב אינטימיים על קשייו, על הזדקנותו וכו'. לא מעט, ניסה לקשר בין האמן הצעיר לבין פיגורות אירופאיות שונות שיתמכו בו, בין ברובד האמנות והתרבות ובין ברובד הממון. במקביל, סיפר לו בהרחבה על פגישותיו עם ס.יזהר, עגנון, פרופסורים ידועים שונים מהאוניברסיטה העברית ועל עלילות מקומיות של אוצרים (ד"ר פולה אייכנבאום וד"ר פריץ שיף בעיקר) ואמנים (ארדון, רודי להמן, טמיר ואחרים). פה ושם, שלח שפיצר את אריכא ליצור קשר עם טיפוגראפים ידועים, בתקווה שחלקם יבואו לירושלים. לעתים, הוסיף הערות פילוסופיות ("אל תאמין יותר מדי להיידגר; כוחו האינטלקטואלי כביר, אבל זה לא הכול." או: "ומה עניינך בפילוסופיה? האם התקדמת בגילוי סוד פנימיותה של האמנות?"). בה בעת, לא חדל שפיצר לשתף את אריכא בעשייתו כמו"ל, כטיפוגראף, כמרצה ועוד, וכבר במכתבו הנ"ל פירט:

"הוצאתי שני ספרים חדשים: 'המלט' במהדורה שלישית וחלק שני של דאנטי […], מהדורה חדשה של 'מקבת' כמעט נגמרה. עשיתי תיק עם 10 ליתוגראפיות של טמיר […], נפתלי בזם עשה לי קצת רישומים להוצאה חדשה של סיפורי באלזאק […], רודי הסתלק מברכט ובחר לו בעצמו ניסיון של חיתוכי עץ לכמה מדרשים שהוא מכיר […], את ברכט אני חושב למסור לנפתלי שרוצה בו מאד. כמובן שאני מחכה ל'כלב-חוצות' שלך; ויש לי בְּעניין פיתוחי העץ בקשה אחת: הימנע מקווים דקים ביותר. הניסיון של ההדפסות, אפילו במכבש-היד ובתנאים המיוחדים של הדפוס הלימודי לימדוני, שאין להוציא אותם כדבעי בדפוס רגיל, רק על נייר מיוחד ובהדפסת יד בודדת. גם לרות שלוס הייתי רוצה לתת איזה שהוא תפקיד, כי מצבה קשה מאד, אבל לא מצאתי עדיין דבר שיתאים לחושנות הדקיקה שלה…"

הנה כי כן, ד"ר שפיצר קירב אליו את בוגרי "בצלאל החדש" ואת האמנים יוצאי גרמניה (בנוסף ללהמן, גם את קראקוור ופינס).

אך, עיקר תשומת הלב השפיצרית נתונה ב- 1954 לרישומים שאריכא מכין ל"ספיח" של ביאליק, ספר שיראה אור ב- 1955 ב"מוסד ביאליק" עם איורים ליתוגראפיים שהדפיס הדַפָּס, משה כהן, ובהשגחת ד"ר שפיצר, ששימש גם כטיפוגראף של הוצאת הספרים שבחסות הסוכנות היהודית. אלא, שהדפסת "ספיח" עלתה על שרטונות, ובספטמבר 1954 כתב שפיצר (לאחר מילות הפתיחה ובראשן – "אביגדור, אביגדור"): "ל'ספיח' אל תדאג. ברור שלא הדפסתי כשראיתי שהדבר אינו עולה כבמחשבה תחילה. כל שציירת בגיר עבר יפה לאבן, אבל כל תוספת אשר הוספת, או שאינה עוברת בכלל, או שעוברת כשחור. צילמתי את כל הציורים בכדי שתהייה לי השוואה בשעה שהציור יעבור על האבן ולא יהיה לי עוד המקור. העברתי על שתי אבנים, בס"ה שישה ציורים, וראיתי שלא טוב, והפסקתי. רציתי לשלוח לך את הצילומים ואת ההעתקה מן האבן בכדי שתראה מה צריך לעשות שנית, אבל הצעתך לצייר את הדברים מחדש ישר על האבן מתקבלת ברצון ובתודה. אני בטוח, שאחרי הניסיון השימושי, תיגש למעשה אחרת לגמרי ויצא ספר שיוסיף לך כבוד."

מאז מחצית 1954 כבר יושב אריכא בפאריז, מקושר היטב לברונית אליקס דה רוטשילד, מחובר לגלריה "פורסטנברג" ועושה חייל באמנותו (תוך חמש שנים, בספטמבר 1959, כבר יכתוב על עצמו במכתב לשפיצר: "…ואני יודע היטב כי אני אחד היחידים בציור החדש; אל תחשוש, אין זו יהירות, זו רק תודעה."), אך חבלי ה"ספיח" אינם חדלים, כאשר (ב- 15 בינואר 1955) ד"ר שפיצר מדריך את האמן הצעיר בדרך החתחתים: "מן ה'ספיח' צילמתי את כל הרישומים ואשלח לך אותם. כן אשלח לך את העמודים המסודרים של הספר. יש הרבה רישומים להתחלה ולסוף, ויש מעט לאמצע. אני מציע לך שתעשה בליתוגראפיה רק את התמונות שעתידות לתפוס עמוד שלם ואילו את האיניציאלים, וינייטות וכו', העתידים להיכנס בתוך הטקסט, עשה בציור ציפורן בשביל גלופות קו. אני מקווה שזה יקל עליך. אם תוכל לעשות זאת מהר, מה טוב! […] ו'בלק'?! אתה יודע כמה הייתי רוצה לקבלו ולהוציאו, אבל הוא יצטרך לחכות עד שתמצא ידך."

 

מסתבר, שה"ספיח" – אותה תבואה הגדֵלה מעצמה – סבל מלא-מעט כנימות: "ואחרון אחרון, על ציוריך המחודשים ל'ספיח'", ציין ד"ר שפיצר במכתב מ- 14 ביולי 1955 והוסיף: "הפעם העביר כהן את הליתוגראפיות על פלאטות והם [כך במקור/ג.ע] יצאו שלמים וטובים. בשבוע הבא הוא מתחיל להדפיס אותם. הפלאת לעשות בהם. בכל דף ודף יש יתרון על הציור הקודם, ואילולי ריחמתי עליך שעשית הכול שנית, הייתי אומר לך שהדבר היה לטובה."

כעבור שבועיים, שעה שאריכא נמצא בקופנהגן לקראת תערוכתו במוזיאון "אתינאיום קונסטהאנדל", מודיע לו שפיצר: "שלחתי לך שישה טפסים של רילקה והדפסות משמונת הליתוגראפיות [של "ספיח"] שהדפסתן נגמרה. תוך שבועיים יהיו מודפסות כולן ואז אני שולח לך את השאר, ואולי טוב שתיתן לי כתובת בקופנהגן ואשלח ישר לשם. את הליתוגראפיות מדפיס כהן אחת אחת מלוח צינק; לכן הן הפוכות. בסוף נדפיס כמה חתיכות על המכבש הליתוגראפי שלא בשביל הספר, אלא בשבילך, בשבילי, בשביל כהן וכו', ואולי אוכל לגמור את הדפסות אלה עד לפתיחת התערוכה."

שלושה חודשים חולפים, ד"ר שפיצר נח בבית הנופש בארזה, כאשר הוא מדווח לאריכא: "…היית אתי הרבה בימים אלה. יום לפני צאתי באו לי הכרכים הראשונים של 'ספיח' מן הכורך […] ואחד מהם שמתי באמתחתי שאֵראה אותו כאן בשלווה ומתוך נחת-רוח. ואמנם היה בידי יום-יום וגם הראיתי אותו לצבי גלי ולאשתו [האמן, צבי גלי, התגורר במוצא, כלומר בסמוך מאד ל"ארזה"/ג.ע] ול[הנרי] פרידלנדר, שגם הוא מתושבי מוצא, וכך נזדמנה לי גם שיחה עליך, דבר שאני אוהב. […] אם הספר הגיע כבר לידך, הספקת בוודאי לראות שהוצאתו לא עברה בלי כמה מכשולים חדשים […]. ומה היו המכשולים החדשים? קודם כל, הליתוגראפיה שבכריכה – בוודאי הרגשת שזה לא בדיוק כפי שרשמת אתה. המעשה כך היה: כהן הדפיס את הדף בצבע הרבה ויצא שחור לגמרי עד שכל הפרטים נטשטשו. נתייאשתי, מאחר שהלוח, על ידי ההדפסה הזאת קיבל כבר שמן בכל המקומות שלא היה צריך לקבלו ולא היה לו תיקון. ראה כהן את ייאושי והציע לי ניסיון הצלה: העתקה של הלוח על לוח חדש, ועיבוד הלוח החדש בידו לפי ההעתקה הראשונה, העתקת ניסיון שנשארה למזלי בידי […] ולפי זה עיבד כהן את הלוח החדש. ברור שידו אינה ידך ורישומו לא רישומך; אבל נראה היה לי שמותר להדפיס על הנייר הצבעוני והמחוספס של הכריכה בצבע אדום […]. עליך לומר לי עתה אם אתה מסכים אתי. […] כן נצטערתי שעל ידי ההדפסה ב'מולטיליט' נתהפכו כל הרישומים. ברובם הדבר אינו חשוב, אבל בראש הנער הגדל מורגש הדבר. ברישום של שני השוורים עובר כעין פס לבן על פני המצח של האחד. […] איני יודע אם קרה כאן משהו בלתי רצוי ואם כיוונת לכך ברישומך. ואותו הדבר לגבי הרישום של הרבי עם הילד, שהקווים בין שני הראשים נעשים חלשים מאד; אלא שכאן נוצר על ידי כך רושם מסתורי מיוחד במינו וחזק, עד שאני רוצה להאמין שכך היה באוריגינאל. […] את רישומי העיפרון לא הקטנתי כמעט, ונדמה לי שיצאו יפה דווקא, אף על פי שהשתמשתי בהעתקתן בגלופות-רשת ממין מיוחד. רושם העיפרון נשאר ואת הנקודות יראה רק בעל מקצוע מנוסה. כשאני מדפדף עתה בדפי הספר – גדולה הנאתי. זוכר אני את הנפתולים בהם נתקלת מתוך התנגדותך הפנימית לתוכן הדברים. ואולי דווקא מתוך כך יצאה עבודה שנראית לי כמוצלחת מאד, וכפרי התקדמות רבה אפילו מן ה'קורנט'. כבר הייתי רוצה לראות את אשר עשית לגוגול."

 

ד"ר שפיצר התכוון לרישומים שרשם אריכא באותה עת בעקבות "נפשות מתות" של גוגול, ספר שאייר בעט-לבד בעבור הוצאה בלוזאן, שווייץ. באותה עת, שלהי 1955, שקד שפיצר בירושלים על פרסום ב"תרשיש" [סמל ההוצאה עוצב במקורו בידי עמנואל גראו (על בסיס הסמל של ספרי הוצאת "אינזל" הגרמנית), עובּד בידי ירחמיאל שכטר, אך נוסח סופית בידי אריכא] את "העדן" של דאנטי, כמו גם מהדורה חדשה של "התופת" לדאנטי וכן מהדורה חדשה של שירי אברהם בן-יצחק. כל אותם ימים, המשיך שפיצר לשמור בדירתו את חפציו האישיים של אריכא, וכמובן, את המיטה הפנויה בספרייה. אבל, עכשיו, נאלץ להודיע לידידו האמן היושב בפאריז:

"את הכָּן והבטלדרס ששלח לך וילהלם [קורט וילהלם, מי ששימש כרב רפורמי בירושלים ולאחר מכן כרב ראשי בפרנקפורט ובשוודיה /ג.ע] מסרתי ליזהר [ס.יזהר/ג.ע] ואני בטוח שאתה מסכים. רוב חפציך שהיו במרפסת ביתנו העברתי לבית שוקן ושם הם נשמרים, מאחר שהיינו זקוקים למקום. בהזדמנות זו מצאתי תמונות שלך – צבעי מים ופסטלים משנת 1951, שלא ראיתים מעולם ואשר נראו לי מאד מאד. קצת מהם השארתי בבית לראות אותם מעת לעת."

 

מה שלא מנע המשכה של ידידות מופלאה, רווית הערכה הדדית וחום, שמצאה ביטויה באינספור מכתבים נוספים, כולם אוצרות נדירים של תרבות, דעת, או סתם "רכילות" אמנותית רבת עניין, דוגמת קטע המכתב ממחצית אפריל 1956:

"בחול-המועד פסח הייתי בעין-הוד. באתי לשם יחד עם כהן מירושלים, מאחר שיש שם מכבש ליתוגראפי ולא ידעו להשתמש בו. עכשיו למדו. נדמה לי, שלכל הפחות, יוסל ברגנר יעשה ליתוגראפיות טובות. גיליתי שם צייר חדש (בשבילי), רציני ומבטיח, שאתה צריך להכירו מפאריז של 1951: מיכאל גרוס. […]. רודי להמן יושב בישבנו הענק שלו על קופסת פח בפינת הכפר ומוציא מתוך אבן גדולה דמות של ברווז [אורך: 2 מ'/ג.ע] שהזמינו אצלו בשביל חצר בקריית האוניברסיטה…"

ובמחצית יולי אנו קוראים:

"בביאנאלה [בוונציה] אינו עושה הביתן הישראלי השנה כנראה שום רושם. שלחו בין השאר גם את ארוך, שתמונותיו אשר ראיתי נראו לי כבלוף. הייתה כאן תערוכה גדולה של פורטי נארי [הצייר הברזילאי/ג.ע], צייר טוב, אבל תמונותיו לא נראו לי. אם כבר פאתוס מיסטי, אז האקספרסיוניסטים הגרמניים היו פנימיים ורוחניים יותר."

 

אגב, ביולי 1956 הגיב אריכא לנושא רודי להמן בכותבו לד"ר שפיצר:

"תודה עבור הצילום עם דברי רודי. לדאבוני הגדול, אין דברים אלה נראים לי עוד כפי שהיו בעבר. דומני שמחוץ ל'ראש' (השייך לך[הכוונה לפסל טרא-קוטה מהשנים 1934-1930, גובה: 24 ס"מ/ג.ע]), אשר יש בו הרבה יותר 'נס' – שני הדברים האחרים מדי קרובים אל המלאכה, אל המלאכה הטובה והמצוינת כמובן."

 

ברמת העבודה המשותפת בין שפיצר ואריכא, הפרויקט העיקרי היה עתה פרויקט עגנון: בסוף 1956 החל אריכא, ביוזמתו, לאייר ברישומים את "מזל דגים", סיפורו של עגנון (שפיצר: "זה רעיון יפה מאד, המשמח גם אותי וגם את עגנון מאד מאד. ואם אני כבר עומד בפרשה זאת, רצוני להוסיף ולשבח אותך על שאתה מתכונן לרשום את הרישומים על נייר העברה ליתוגראפי. […] בוודאי שאוציא את זאת, וגם את 'כלב חוצות'. בקיץ יהיה עגנון בן שבעים. זהו הזמן. ותודה לך על יוזמתך." – 4.1.1957). בסוף אותו חודש, הבטיח שפיצר: "ברור ש'בלק' יוצא ליום הולדת השבעים, ואם תספיק עד אז להכין משהו ל'מזל דגים' – גם סיפור זה, וכל אחד בצורה אחרת ואף באות אחרת, כי אני מקווה שעד אז יבואו עוד סוגי אותיות חדשים מבית היציקה שלי (שאות 'הצבי', אשר לשמחתי מצאה חן בעיניך, מצליחה ממש, נכנסה בעיתונים […])"

 

באוקטובר 1957 נראה היה ש"פרויקט עגנון" מתחיל לעלות על שרטון, כאשר אריכא שלח מכתב לפרופ' ברוך קורצווייל, פרשנו המיתולוגי של עגנון, ובו דיווח:

"במצורף שני רישומים שרשמתי: האחד על נושא הבריחה ממאה שערים (פרשת בלק) והשני על נושא פישל קארפ בבית הכנסת (מזל דגים). אלה לא אילוסטרציות ממש, ואיני יכול יותר לעשות זאת, הם רישומים על הנושא. אם אספיק (ואוכל) ארצה לצרף עוד שניים, אך היות ואיני רושם כמעט מאז מספר שנים, ולאחר שהציור שלי כיום הינו לאמיתו מאד מופשט – דבר אשר עלול לא לגרום נחת רבה לעגנון – אינני יודע אם יעלה בידי לעשות את אשר ביקשתי: לשמח את עגנון בחגו."

 

נפשו של אריכא דאז נתונה כבר לציורי שמן שבסימן הפשטה גוברת, בואך מה שיקרא "ציור טרנסצנדנטי".[2] וכשהוא שולח לשפיצר ב- 20 ביוני 1958 רישומים ל"כלב חוצות", הוא מודה:

"הנה כמה רישומים שרשמתי במהירות רבה. קלקלתי המון נייר ודומני כי העליתי חרס בידי. […] באם תמצא כי בעיניך הקודמים טובים מן הנוכחים – אנא ציין כי צוירו לפני ארבע שנים."

 

מה פלא, שהעניינים הלכו והתמהמהו, ועדיין במחצית יוני 1958 אנחנו קוראים את שפיצר: "אני משתדל להספיק ולהוציא את 'כלב החוצות' של עגנון עם רישומיך עד יום הולדתו השבעים בעוד שישה שבועות בערך (ט' באב). איני בטוח שהספר יהיה גמור עד אז, אבל בוודאי שיהיה מעומד וקרוב לוודאי גם מודפס. מגיע לך שתדע את זאת ואף על פי שאני תשוש-כוח לגמרי, לא רענן, ובכל זאת תקוותי שייצא ספר לא רע."

סופו של דבר, "מזל דגים" יראה אור מטעם בית הספרים הלאומי עם איורי רישומיו של יוסל ברגנר לא לפני שנת 1982 (שנת מותו של ד"ר שפיצר) ולא בחסותו של המו"ל והטיפוגראף. "כלב חוצות" ראה אור בהוצאת "תרשיש" רק ב- 1960, לאחר מהלך איורים עשיר ונפתל של אריכא, שתחילתו ב- 1950 וסופו ב- 1958, ראשיתו בפיתוחי עץ והמשכו ברישומי דיו שהגיעו עד להפשטה. תודגש להיטותו של אריכא לפרסום איוריו ל"כלב חוצות": כאשר מציע שפיצר לרכוש מציוריו של הצייר, שכבר אז מחיריו אינם מהנמוכים, כותב לו האחרון מפאריז באוקטובר 1959:

"…לא בקלות אוכל להרשות לעצי לחייב אותך בסכום שכזה. באמת לא. רק בתנאי שבלק יופיע מיד ויימכר, שאעשה את הרישומים לספר 'בראשית' וכן את הדף הגראפי; אז נוכל לדבר."

בנובמבר אותה שנה:

"…ובאשר לרישומים עבור 'בראשית': לצערי, לא אוכל לעשות זאת, ואני מעדיף את ספר יונה. […] אם כבר יונה, אז 8 רישומים יספיקו."

ובדצמבר אותה שנה מתעניין אריכא:

"ומה שלומך בכלל? מה בריאותך? האם אתה שומר על עצמך קצת יותר? האם אתה מאחר עוד ללכת לישון? ומה עם תרשיש? מה עם בלק. – – – אגב, שוקן היה כאן. סעדנו יחד את סעודת הערב, והרבה דיברנו על עגנון ועליך כמובן. מתי תוציא כבר את בלק?"

 

108 עמודי מכתביו של שפיצר לאריכא, תשובות ל- 106 עמודי מכתביו של האמן אליו, הם אוקיאנוס של מעדנים תרבותיים אנינים, שלא טבלנו אלא באפס אדוותם. המכתבים הללו תובעים מאיתנו עיון החורג בהרבה ממגבלות היריעה הנוכחית.

 

[1] כל ציטוטי המכתבים שיובאו לאורך המאמר מקורם בארכיון שפיצר בספריה הלאומית, ירושלים, ובגנזכי מכתבי שפיצר אצל שלושה ילדיו – יהודית שפיצר, אמיתי שפיצר ודניאל שפיצר.

[2] גדעון עפרת, "אריכא, 1958: לקראת הפשטה טרנסצנדנטית ", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת", 2016.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: