פינוקיו, או: ניצחון המוסר על האמנות והטבע

         פינוקיו, או: ניצחון המוסר על האמנות והטבע

 

בשעה טובה, משזרקה השיבה בשרידי שערותיי, נמצאתי קורא את ספרו של קרלו קולודי מ- 1881, "עלילות פינוקיו". כמובן, בדומה לילדים רבים כל כך, גם אני הכרתי בילדותי את הגרסה הקלה, המקוצרת מאד, של הספר. אך, רק עתה, בדרך מקרה, נפל הספר המקורי לידיי ומצאתי בו עניין. כי, למיטב הבנתי, "פינוקיו" הוא משל מתוחכם על המתח המורכב שבין האמנות לבין החיים ובין האמנותי לבין המוסרי.

 

איני ראשון, כמובן, בקריאה אלגורית של "פינוקיו".אך, ככל הידוע לי, פרשני העבר נטו למצוא בסיפור משמעויות פדגוגיות ואף אזוטריות, אך לא את המשמעות המוצעת בשורות שלהלן.

 

ראשית עלילותיו של פינוקיו במו סיפור הולדתו. ובכן, תחילתו של פינוקיו בבול עץ האמור לשמש נגר זקן בשם אנטוניו לצורך עיצוב רגל לשולחן. אנו מתחילים אפוא ברמת האמנות השימושית, או האוּמנות. האמנות החופשית תגיע רק לאחר מכן, כפי שידוע מתולדות התרבות ואפילו מתולדות הפילוסופיה של האמנות (ראו כתבי אפלטון).

 

התגלגלותו של פינוקיו מאומנות לאמנות תמצא ביטויה עם המרת הנגר האחד בנגר האחר, ג'פטו הזקן, ש"עלה על דעתי לעשות ליצן מעץ, ליצן פלא, אשר יידע לצאת במחולות לרקוד ולהילחם בסיף."[1] אנחנו רושמים לפנינו: בובה, משמע פסל-עץ, וליצן. הזיווג בין פיסול לליצנות משמעותו – במסורת הקאנטית של "ביקורת כוח השיפוט" (1779) – מושא לחוויה אוטונומית, חופשית, המשוחררת מערכי מוסר חברתיים. כי, הן מעשה האמנות, בבחינת "משחק חופשי של כוחות ההכרה" (כהגדרת קאנט את התהליך המַטרים את השיפוט האסתטי) והן מעשה הליצנות – שניהם מהווים יציאה מתחומי החוק החברתי אל מרחב עצמאי, מרחב של חירות גמורה (כזו המאפשרת לליצן, או לשוטה, את ההתרסה, הקנטור וכו' כלפי המלכות). כיון שכך, הנגר אנטוניו הוא אומן, ואילו הנגר ג'פטו הוא אמן.

 

הגעתנו לפרק השלישי של הסיפור מעצימה את האמביוולנטיות של האמנות והחיים, זו שהתחייבה כבר מעצם בריאת "הפסל החי", הלא הוא פינוקיו. כי תיאור דירתו של ג'פטו מפתיע אותנו עם ייצוג פינת החדר בה "עמדה כירה בוערת ועליה קדרה: נראה כי בקדרה התבשל משהו, כי אדים עלו מתוכה. אך הכירה, הקדרה והאדים לא היו של ממש, אלא ציור שצויר בידי צייר."[2] טשטוש זה של הגבולות בין המציאות והאשליה יודגש בהמשך הסיפור, שעה שבראש הפרק החמישי נקרא על אודות פינוקיו הרעב הקופץ אל הכירה, "סבור היה כי דבר-מה מתבשל בו. ואולם הסיר והאד היו, כפי שכבר אמרתי, רק מצוירים."[3]

 

זוהי, אכן, מגמת "פינוקיו": העצמה גוברת של המדומה, האשלייתי, האמנותי, על חשבון האמיתי, הממשי. בהתאם, ג'פטו אינו מסתפק רק בגילוף העץ של בובת פינוקיו, אלא גם "עמד ועשה לפינוקיו חליפה מנייר עבה, נעליים מקליפת עץ וכובע מלחם רך."[4] והרי, יכול היה ג'פטו להלביש את פסלונו בבגדים של ממש. וכך, מאוחר הרבה יותר, בפרק 29, תוגש לפינוקיו ארוחת "כאילו": "הלחם נעשה מגבס, התרנגולת – מקרטון, וארבעת האפרסקים – מבהט. וכולם נצבעו מעשה ידי אמן, עד שנראו כטבעיים."[5]

 

הפסלון/בובה, שזה אך נוצר, מתגלה מרגע הולדתו כחוצפן, סורר, ישות בלתי חברתית ובלתי מוסרית בעליל: "הוי, בן מביש! עודך גולם, טרם סיימתי לעשותך, וכבר אתה מעז פנים כנגד אביך יוצרך…"[6] או: "הוי, בן-בליעל! כמה יגיעות יגעתי עד שעשיתי אותו לליצן הגון. והנה עתה בעט בי!"[7] בבחינת ליצן, כבבחינת מעשה אמנות, המוסרי והאסתטי מוציאים זה את זה בהווייתו של פינוקיו וזאת בדין הניגוד (הקאנטי) בין הפרקטיות

של השיפוט המוסרי לבין היעדר הפרקטיות של השיפוט האסתטי/אמנותי. כל ניסיון לשלב מעשיות ו/או לפייס בין האוטונומיה החירותית של האמנות/ליצנות לבין הממשות/מעשיות יביא להכחדת האמנות, דוגמת פינוקיו הנרדם עם רגליו הרטובות בתוך האח הבוערת: "האש אחזה ברגליו והן נתפחמו ונהפכו לאפר."[8]

 

מקומו של פינוקיו אינו אפוא בחברה המהוגנת, המוסרית. מקומו הטבעי ב"תיאטרון של הליצנים", אליו הוא מתגלגל בפרק התשיעי, לצד ארלקינו ופולצי'נלה מהקומדיה דל'ארטה המקבלים את הליצן/בובה כקבל בן-משפחה: "זהו פינוקיו שלנו! יחי פינוקיו!"[9]. "תיאטרון הליצנים" הוא עולם שכולו מדומה. גם כשיקרא המנהל המפלצתי של התיאטרון לשוטרים, יהיו אלה "שני שוטרי עץ".[10] ברם, מכאן ואילך, ולאורך מרבית עלילותיו של פינוקיו, מעביר אותנו קרלו קולודי ממרחב התרבות למרחב הטבע. דומה, אכן, ששילוב החירות והחוץ-חברתי דן את מעשה האמנות (ואת ה"פראות" הליצנית) לטבע. וכלום לא היה זה, שוב, עמנואל קאנט, שהגדיר את הגאון (הלא הוא האמן היוצר) במונחי "זה שהטבע זורם דרכו"?!

 

אין תמה, שמרבית בני שיחו של פינוקיו יהיו מעתה – כלב מסולסל, צרצר, חתול, שועל, תוכי, קוף, נחש, נמיות ועוד. מרבית החיות הללו, יודגש, מתגלות ברשעותן, אכזריותן, נבזיותן, דהיינו כהמחשה לרוע, שניגודו הוא האידיאל המוסרי החברתי (שמא נאמר, בלשונו של קאנט, "הציווי המוסרי"?). בהתאם, אין תמה, שפינוקיו מגיע בנדודיו לעיר "פתי-יאמין", שרחובותיה מלאים כלבים רעבים וקרחים, כבשים גזוזים רועדים מקור, תרנגולים מרוטי נוצה ונטולי כרבולת, פרפרים שאין בכוחם לעוף, טווסים נעדרי זנב וכו': הכול גם יחד דימוי של טבע רע, טבע מוכה, טבע אסוני. המשך נדודי פינוקיו יביאוהו, לא במקרה, גם אל "ארץ המשחקים". עתה, הרעיון הקאנטי-שילרי של האמנות כמשחק מקבל את מלוא ביטויו: כאן, "מן הבקר ועד הערב משחקים בכל מיני משחקים."[11] זוהי מלכות הילדים, שתושביה הם בגילאי 14-8, ממלכה מלאה בבתי שעשועים, שנתיניה – "השעות, הימים והשבועות עברו עליהם בטיולים, במשחקים, בבטלה ולבם מלא שמחה."[12] מה פלא, שמחבר "פינוקיו" דן את הילדים המשחקים (ואנו מהרהרים ב"נאיבי" על פי פרידריך שילר) להפוך לחמורים. שכן, כאמור, המשחק החופשי, האמנות, הם הטבע שבתוככי התרבות.

 

כך, הקורא האמון על האלגוריה של האמנות והחיים, נאלץ להכיר בכך, שהסופר האיטלקי לא היה מאוהדי רעיון האמנות החופשית בבחינת "טבע" בלב החברה.

 

פינוקיו, בתפקיד הפסל/בובה/ליצן, לא זו בלבד שהתגלגל אל הטבע, אלא שהפך לטבע. שכן, משנתפס על ידי איכר בחשד שחמס ושחט את תרנגולותיו, נידון פינוקיו להפוך לכלב: "…ועד הבקר תמלא אתה את מקום כלבי, שמת היום. אתה תהיה לי לכלב שומר."[13] פינוקיו אמור לנבוח, פינוקיו "נדחק למאורת הכלב, שכב על מצע הקש ונרדם."[14] בפרק 28 ייחשב פינוקיו לדג וכמעט שיטוגן במחבת. בפרק 32 הוא כבר יגדל אוזני חמור ויימכר לקרקס כחמור שיאולף לרקוד. פעם נוספת, אם כן, מגיע פינוקיו למרחב של המדומה האמנותי, לקרקס. אחדות הטבע והאמנות.

 

וזוהי, כך נדמה, שאלת השאלות ב"פינוקיו": מי תנצח – האמנות כטבע חופשי או התרבות בבחינת החוק החברתי המוסרי? האם הליצן יכריע את "הילד הטוב" אם להפך? אנחנו יודעים את התשובה המוסרנית-שמרנית של הסופר. איננו מתפלאים אפוא לגלות שמהפכת הטבע החופשי ההופך לחברה מוסרית – שהמהפכה הזו בחיי פינוקיו מתרחשת ברובד מיתי, המשחזר את הולדתו מחדש של יונה הנביא בבטן הדג הגדול: "…ופינוקיו הוטל לתוך מעי הדג…"[15] רק כאן, בבטן הכריש האיום והנורא, יפגוש פינוקיו את ג'פטו, אביו האבוד, ורק מתוך חוויה מטלטלת זו הוא יממש את המהפך הרוחני הגדול ויעלה על נתיב העמל, הלימודים, העזרה לזולת ושאר מידות מוסריות… ורק עתה, ה"אמנות" בוטלה לטובת החיים, דהיינו הבובה הליצנית הומרה בילד: "תארו נא לעצמכם את תמהונו הגדול של פינוקיו, כאשר ראה את עצמו, בהקיצו משנתו, לא ליצן-ע אלא יד ממש, ילד ככל הילדים!"[16]

 

וכך, קולודי מסיים את סיפורו בתמונה של השניים: הילד (פינוקיו הבובה-לשעבר) ובובת עץ של ליצן שנשען אל כיסא "בראש מורד, בידיים תלויות למטה וברגליים מעוקמות."[17]

תבוסה מושלמת! הללויה – הממשות גברה על המדומה, ובה בעת, המוסרי גבר על האמנותי: "מה מגוחך הייתי בהיותי ליצן! ומה מאושר אני היום, להיות כאחד הילדים!.."[18]

 

את נכדיי, אם אזכה לכאלה ביום מן הימים, לא אגדל על ברכי הספר הזה.

[1] קרלו קולודי, "פינוקיו", תרגום: ישראל דושמן, חברת אמנות, תל אביב, 1937, עמ' 12.

[2] שם, עמ' 16.

[3] שם עמ' 25.

[4] שם, עמ' 37.

[5] שם, עמ' 138.

[6] שם, עמ' 18.

[7] שם, עמ' 21.

[8] שם, עמ' 30-29.

[9] שם, עמ' 43.

[10] שם, עמ' 48.

[11] שם, עמ' 142.

[12] שם, עמ' 151.

[13] שם, עמ' 94.

[14] שם,עמ' 95.

[15] שם, עמ' 174.

[16] שם, עמ' 190.

[17] שם, עמ' 192-191.

[18] שם, עמ' 192.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: