עדיין אמנות ומוזיקה?

                       עדיין אמנות ומוזיקה?

 

"מישהי שאלה אותו (את רפי לביא), פעם כשהדריך בתערוכתו במוזיאון, מה הוא רוצה להגיד בתמונה מסוימת, והוא ענה – 'מה רצה מוצארט להגיד בסימפוניה ה- 38 שלו.' סימפוניה שומעים ונהנים. פה מסתכלים ונהנים. לא מדברים. רפי לביא ומשה גרשוני הם מומחים גדולים למוזיקה, ועושים הקבלות מיידיות למוזיקה."[1]

 

רבות דובר במחוזנו על אודות מועדון ההאזנה למוזיקה מתקליטים, שקיים רפי לביא, אחת לשבוע, בדירתו התל אביבית שברחוב יונה הנביא. רבים עודם זוכרים את ביקורות המוזיקה הקלאסית והמודרנית (מתקליטים) שפרסם מדי שבוע במקומון התל אביבי, "העיר". כשהוצגה ב- 1980 תערוכת לביא במוזיאון תל אביב, פורסמה בקטלוג שיחה בין הצייר לבין המוזיקולוג, חנוך רון, "על 'מוזיקליות' ביצירותיו של רפי לביא". בעיקר, דובר באותו ראיון על זיקת ציורי האמן למוזיקה של קרלהיינץ שטוקהאוזן וג'והן קייג'. אמר חנוך רון בהקשר לתחביר הצורני של לביא, למקריות ולנקיטה במילים:

"יש כאן קירבה ברמה המופשטת. […] המשחק בין 'הצורה הפתוחה' לבין 'הצורה הסגורה'. […] אפשר לדבר על המקריות כדוגמה. לשטוקהאוזן ולקייג' יש נקודות מפגש בנושא המקריות. […] החומר של שטוקהאוזן הוא מה שהיה פעם טקסט. כלומר הטקסט עבורו זה מרכיב."

 

ורפי לביא, מי שהחל דרכו כנער בלימוד נגינה בכינור, אישר:

"…שטוקהאוזן […] לוקח המנונים כפי שאנחנו רגילים לשמוע אותם מתחנות רדיו […]. אני לוקח את וילי ברנדט כמו שהוא נראה בז'ורנל. […] עצם החיבור של האלמנטים הקונוונציונאליים עם האלמנטים ה- objet trouvé גם הוא נעשה במטרה של כתב אישי. אני חושב שאני עושה קולאז' שונה מראושנברג בדיוק כמו ששטוקהאוזן שונה מקייג'."[2]

 

גם משה גרשוני, כאמור, נודע כמי שהמוזיקה היא מפתח חשוב לאישיותו התרבותית וליצירתו. הוא אמר:

"אין לי מכשיר עזר יותר חשוב ממוזיקה. המעבר שם, בין האבסטרקטיות המוחלטת למצב דימויי, הוא הדבר הכי מופלא בעולם. בשבילי, מוזיקה היא הפילוסופיה הגדולה ביותר, היא כלי למחשבה. ומוצארט הוא האיש החכם ביותר שחי עלי אדמות, דווקא בגלל שהוא שיא המופשט שמצמיח דימוי. […] מוצארט הוא אלוף התכונה הזו, להגיע מהשעשועים הגסים – הוא הרי היה סקסולוג ידוע – אל המקום שהוא לא מהעולם הזה. […] במדיום המוזיקלי, בגלל האבסטרקט, אפשר שהפכים יחיו יחד. גם בציור שלי אני מנסה להגיע למצב הזה. עשיתי לו את הניירות האלה: WAM. 'וואם' זה פיצוץ , וזה וולפגנג אמדאוס מוצארט – Wolfgang Amadeus Mozart."[3]

 

כל כך הרבה נכתב על זיקת עבודותיו של משה גרשוני למאהלר (בין השאר, סדרת ציורי "גוסטב מאהלר, קוף יהודי שכמוך" מ- 1982-1980), לברהמס (סדרת ציורים בעקבות "ארבעה שירים רציניים" מאת ברהמס, מחצית שנות ה- 80) ועוד – ולכן, אין טעם לחזור על הדברים, שהובהרו היטב בספרה של שרה ברייטברג-סמל על גרשוני (2010). מה שדחוף יותר אולי, הוא לשאול את השאלה: האם הנחילו אמנים מובילים כרפי לביא ומשה גרשוני לאמני ישראל של הדורות הבאים את עקרון המפגש בין האמנות החזותית לבין המוזיקה? והאם אמנות ישראל לדורותיה הייתה קשובה למוזיקה?

 

הראשון שהתנסה בתרגילים המשלבים צלילים וצבע (מה שקרוי "סינֶסתיזיה") היה הצייר בן המאה ה- 16, איש מילאנו, ג'וזפה ארצ'ימבולדו. אך, המרחב התרבותי ההיסטורי בו חגגה ברית הציור והמוזיקה היה המודרנה. כך, כבר בשנות ה- 80 של המאה ה- 19, נודעו הציירים הסימבוליסטים, ובפרט אלה הנמנים על מחנה ה"סינתטיזם" (פול גוגן, אמיל ברנאר ונוספים), בקשר העמוק שקישרו בין ערכים מוזיקליים לבין ערכים צבעוניים, שזכו בציוריהם הפיגורטיביים למעמד אוטונומי מאגי. מכאן ואילך, לא עוד ניתן היה לעצור את השיטפון: החיבור שחיבר מאטיס בין ציור לבין ג'אז ("ג'אז", שם ספר האמן שלו מ- 1947, המורכב, בין השאר, מתגזירים קולאז'יים שלו); ה"ברודווי בוגי ווגי" ומקצבי הג'אז בציורי פיט מונדריאן מתחילת שנות ה- 40; פרנץ קוּפּקה (שהעניק לכמה מציוריו שמות של יצירות מוזיקליות; סקריאבין ורימסקי-קורסקוב שחיברו תווים המלווים בהקרנות אור צבעוניות; ומעל כולם, גבוה מכל השאר, ואסילי קנדינסקי, שפיתח את רעיון ה"סינסתיזם" בספרונו הדגול, "על הרוחני באמנות" (1912). אין עוד אמן כקנדינסקי שכה קידם את רעיון הציור המופשט כציור "מוזיקלי".

 

אכן, המודרנה חיבקה בשתי ידיה את שניות האמנות והמוזיקה. הסוויטה, "תמונות בתערוכה" (1874), של מוסורגסקי היא גרסה מוזיקלית מוקדמת של שניות זו, שלא תרפה מהאמנות המודרנית עד לפסנתרים המנותצים ולצ'לו המנופץ של ארמאן, איש "הריאליזם החדש" הפאריזאי משנות ה- 60, ועד לדגלאס גורדון של השנים האחרונות, אשר את סרט הווידיאו שלו עם הפסנתר העולה באש ראינו במוזיאון תל אביב.

 

המוזיקה נהנתה ממעמד יוקרתי במיוחד מאז שחר הפילוסופיה של האמנות. כבר אצל אפלטון, ב"המדינה", לימודי המוזיקה וההתעמלות הוצבו בראש סולם ההוראה המכשירה את שליטי העתיד. אף קודם לכן, אצל הפיתגוראים, כבר קודשה המוזיקה השמימית של תנועת הכוכבים. אך, הייתה זו, כמובן, הרומנטיקה הגרמנית שהעניקה את כס המלכות למוזיקה בבחינת זו המולכת על שאר האמנויות. ובהתאם, בעבור ארתור שופנאואר, החוויה האמנותית בשיאה הייתה הנסיקה הרוחנית המוזיקלית לעולם האידיאות, תוך השלת "הרצון הפרטי" וההתערות ב"רצון הכללי". שום מדיום אמנותי אחר לא ישווה למהלך רוחני-הכרתי טהור שכזה, סבר שופנאואר, כפי שהפליא להרחיב בספרו מ- 1818, "העולם כרצון וכדימוי". ניטשה של "הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה" עדיין נתון היה תחת השפעת רעיון זה של שופנאואר, ואילו תומס מאן החרה-החזיק אחריו (כלומר, אחרי שופנאואר) ברומנים דוגמת "בית בודנברוק".

 

הייתה זו, אם כן, המורשה הרומנטית הפרו-מוזיקלית שפעפעה למורשה המודרניסטית. נכון למסורת זו, האנלוגיה בין האמנות החזותית לבין המוזיקה התקבלה כ"בון טון". יתר על כן, לכאורה, אותם ערכים שולטים בשני המדיומים: ההרמוניה (או הדיס-הרמוניה), המלודיה (שהיא הקו הציורי הלייטמוטיבי), לעתים הדיסוננט, הריתמוס, בניית המתח ופורקנו, האיזון, הקונטרפונקטים, החזרה על צלילים ועל צבעים… כיצד, אכן, נוכל שלא לראות בשידוך האמנות החזותית למוזיקה כמעט את המובן מאליו?! ובכן, מסתבר ש"לא כצעקתה", אפילו לא במודרנה הישראלית.

 

כי כבר ברובד המעשי, נגלה במחוזותינו אך מעט הוכחות אמפיריות לקיומו של השידוך הנדון. הנה כי כן, בהסתמך על ניסיון-עבר עשיר של המחבר בביקורים בסדנאות של אמנים, רק בנדיר התנגנה מוזיקה כרקע לעשייה האמנותית. נכון, פנחס ליטבינובסקי נהג לצייר לעת לילה לצלילי מוזיקה שהושמעה בעוצמה בביתו הירושלמי שברחוב כ"ט בנובמבר; ונכון, אהרון מסג נהג לצייר בסטודיו הביתי שלו בכליל עם אום כולתום ברקע, ולחילופין, י.ס. בך או מוצארט וכו'; ונכון, ב- 2014 השלים אריה אזן בביתו שבשכונת מוסררה הירושלמית סדרת ציורי שמן מופשטים שצוירו בהשראת יצירות מוזיקה קלאסית. אבל, אלה הם חריגים בנוף הסטודיות הישראליות.

 

כל זה אינו סותר את העובדה, שציוריו המוקדמים של יוסף זריצקי, האקוורלים שלו משנות ה- 20, נותחו בהקשרי המוזיקה הפוליפונית של ארנולד שנברג (ראובן בריינין, 1928), או בהקשרי וריאציות מוזיקליות (יונה פישר, 1963). ברם, ככלל, ברובה הגדול, ההפשטה הישראלית לא ניסחה את עצמה במונחים מוזיקליים. לא, שההפשטה הלירית של "אופקים חדשים" וחוגה לא פסעה בנתיבים קנדינסקאיים, אף לא בנתיבי פאול קליי, מי שמוזיקליות הנחתה רבים מציוריו. שכן, ההפשטה הישראלית צמחה מתוך עקרון המבע הרגשי, גלגול של האקספרסיוניזם הפאריזאי-יהודי, שמתוכו צמחו לא אחד ולא שניים מאמני "אופקים חדשים".

 

ישנם חריגים, כמובן: מרדכי ארדון המאוחר, למשל, צייר ב- 1980 את "תווים ואותיות", וב- 1985 את "ריקוד חצות של הצ'לו", וב- 1986-1985 את "הקלידים הכחולים", ועוד. אולי, בכל זאת, משקעים ממורו ב"באוהאוס", פאול קליי. חריג בולט במיוחד בציור הישראלי שמאז שנות ה- 70 המאוחרות הוא יעקב מישורי: "היה לי אוסף עצום של תקליטים ששימש אפילו עורכים מוזיקאלים ברדיו. גם היום אני לגמרי מעודכן ושומע מוזיקה לאורך שעות העבודה והיא עדיין גורם משמעותי באמנות שלי. […] כמעט בכל ציור שלי ישנה נגיעת מוזיקה." (מתוך מכתב למחבר)

ציירים ישראליים אחרים התקרבו למוזיקה כנושא – ציירו קונצרט (ראובן רובין, למשל), תזמורת (ישי קולביאנסקי), מנגנים (צ'לן בציורי משה מוקדי, חלילנית בציורי אברהם אופק, כליזמרים בציורי יוסל ברגנר וכו'. כאן ימוקמו גם ציורי דוד המלך המנגן בנבל-דוד), אפילו ציורי מלחינים (כגון, ציורו של חיים גליקסברג את המלחין סלומון רוזובסקי). וישנם כל אותם אמנים רבים שהשתתפו בינואר 2016 בתערוכה שזיווגה בתיאטרון ירושלים את הציור והמוזיקה (אוצרת: נגה ארד-אילון), או דודו בלילטי – האמן והמוזיקאי שמתמחה בשנים אלו בשילוב שני המדיומים. אבל, ככלל, ספק אם הבשורה המודרניסטית האמנותית (חזותית) והמוזיקלית השתרשה אצלנו; לבטח לא בפוסט-מודרנה הישראלית.

 

                               *

סרט הקולנוע הראשון שראיתי בחיי היה "קסטה דיווה" (1954). הייתי כבן תשע, עת נלקחתי לקולנוע "אופיר" התל אביבי (עליו השלום), יושב מוקסם ממה שרואות עיני: קו נע על המסך ויצר צורת עין; מיד אחריו, רשם הקו צורת עין נוספת; המצלמה התרחקה וגילתה דף תווים שעליו נכתבו בנוצה שני תווי דו. היה זה ויצ'נזו בליני, המלחין האיטלקי הרומנטי מהמאה ה- 19, שביטא את אהבתו הגואה בצורת שתי "עיניים" של אהובתו, שלא היו אלא שני תווי דו שפתחו יצירה שחיבר. הייתה זו הפעם הראשונה שחוויתי את המפגש בין מוזיקה וציור.

 

 

 

 

[1] יוסף חכמי בשיחה עם מרדכי עומר, בתוך: "90 שנה של אמנות ישראלית", מוזיאון תל אביב, 1998, עמ' XXI.

[2] קטלוג תערוכת רפי לביא, מוזיאון תל אביב, 1980 (אוצרת: שרה ברייטברג), עמ' 24-16.

[3] משה גרשוני, "מוזיקה, מוצארט", בתוך: שרה ברייטברג-סמל, "משה גרשוני", מוזיאון תל אביב, 2010, עמ' 107.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: