אריכא, 1958: לקראת הפשטה טרנסצנדנטית

         אריכא, 1958: לקראת הפשטה טרנסצנדנטית

 

כבר ארבע שנים שהוא יושב בפאריז (שהייתו הקודמת כאן, בין 1951-1949, הייתה למטרות לימוד), קוצר הצלחות, תחילה בגלריה "פורסטנברג" שברובע הלאטיני, ולאחר מכן ב"מאתיסן" הלונדונית, מוכֵר היטב לאספנים, זוכה לשבחים מפליגים מהביקורת, אף מתיידד מאז 1956 עם סמואל בקט, ובקיצור – עושה חייל. ארבע שנים שהוא כאן, מפתח ומשכלל את הרישום/ציור הפיגורטיבי שלמד ב"בצלאל החדש" (אצל ארדון ואשהיים, בעיקר) לכיוון סמי-אבסטרקטי, אשר על תחבירו עמדתי במאמר אחר[1], שאותו סיימתי במילים:

"'קומפוזיציות' שצייר אביגדור אריכא ב- 1958 כבר הורכבו כולן מ'טלאים' של יחידות צבע מופשטות לגמרי וקורנות באור פנימי. אלה סללו את הדרך לציורים מאוחרים יותר, קונטרפונקטיים יותר בהתנגשויות הכהויות והבהירויות, דוגמת 'משא דוּמָה' (ישעיהו, כ"א, 11), 'ואלפורגיס' (הוא ליל המכשפות הפאוסטי), 'הוי, אריאל אריאל' (ישעיהו,, כ"ט, 1), 'מעונה', 'שרידים' ושאר יצירות מופשטות שעימתו את האלוהי והשטני, הישועה והחורבן."[2]

 

לימים, ייכתב על התפתחות ציורו של אריכא כך:

"התקופה השנייה של יצירתו מתמשכת בין השנים 1965-1954, ומאופיינת בציור מופשט ומרומז, עשיר צורות ואסוציאציות."[3]

 

ברם, מבט מדוקדק יידע להבחין בין אריכא הפיגורטיבי-למחצה לבין אריכא המופשט הטהור, ה"אנפורמלי" (כמו שנהוג היה לאפיין סוג זה של הפשטה), זה שבוקע מ- 1958 ושולט ביצירתו עד 1965. כיצד ראה אריכא עצמו את תפניתו זו? על השאלה עונים מכתבים ששלח מפאריז בשנים 1959-1958 (חלק קטן ממכלול מכתבים שמאז 1954 ועד סוף שנות ה- 70) אל ידידו הירושלמי, ד"ר משה שפיצר.

 

במכתב מה- 7 באפריל 1958 סיפר אריכא, בין השאר:

"אני מנסה להגיע לציור טרנסצנדנטי, אנטי-אסתטי אפילו, שכולו מתוך עמידה אקסטטית צריך להיווצר. קשה לדבר על כך. אני סבור שיצירת אמנות הינה Ausschaltungsobjekt [מושא כיבוי/ג.ע] רדוקטיבי ולאו דווקא מהנה. השאלה הקשה הינה רק, עד כמה אפשר, בהליכה אל תוך הבלתי ידוע, להרחיב את התת-מודע כתת-מודע."[4]

 

קולו של סמלואל בקט נשמע מבין השורות. אמנם, זיקת ההפשטה והטרנסצנדנטלי כבר הייתה מוכרת וידועה מהציור המופשט הניו-יורקי של ברנט ניומן, מרק רותקו וחבריהם ועד הציור המופשט (הלירי) הפאריזאי של אלפרד מאנסייה וחבריו; אך, הפרשנות שמעניק אריכא בדבריו הנ"ל מסיטה את ערכי ההפשטה למקומות השקט, השתיקה, הוויתור (ה"כיבוי"), הצמצום ("רדוקציה"), כאב ("ולא דווקא מהנה") ו"הבלתי ידוע". וכמו יכולנו לשמוע את ס.בקט אומר לאריכא, באחת מאותן פגישותיהן החד-שבועיות בבית-קפה או בדירת זה או האחר, את המילים שכתב בקט ב- 1953 ב"אלושם" (("L'Innommable":

"…אני לא יודע איפה זה, אני לא יודע כמו מה זה, […] פתוח אל הריק, פתוח אל הכלום, […], פתוח אל השתיקה, צופה אל השתיקה, פנים אל פנים, […], כבול לסלע, בלב השתיקה, […], אני בתוך, בתוך משהו, אני מסוגר, השתיקה היא בחוץ, בחוץ, בפנים, אין מלבד פּׄה, והשתיקה בחוץ, ומלבד הקול הזה, והשתיקה מכל צד, […] אני אכיר אותו, סופי להכיר אותו, את סיפור השתיקה שמעולם לא זנח, שלא הייתי אני צריך מחדש…"[5]

 

אין תמה, שבקט קיבל באהדה את המפנה הציורי של אריכא אל "ההפשטה הטרנסצנדנטלית", כפי שהעיד האחרון במכתב לשפיצר מה- 3 בינואר 1958:

"…מעט מאד אנשים, שבאים אלי מדי פעם, מתפעלים מאד, ומקבלים 'שוק' מן התמונות. ביניהם בקט, ועוד כמה, אותם אני מעריך ואוהב, ולהם אני מאמין."

 

ובהמשך אותו מכתב:

"מה שאני עושה היום כה רחוק ממה שהיה, עד כי אין שום טעם אפילו לנסות להתחיל בפישל [הכוונה לרישומי איור לסיפור 'מזל דגים', של ש"י עגנון, שבמרכזו דמותו של פישל קארפ. ד"ר שפיצר המתין לרישומים הללו, שמעולם לא הודפסו./ג.ע]. בארץ, אמנם, אני מבטיח: אנסה; אך הציור שלי מתחיל לאט לאט להיות די טרנסצנדנטי, אך אני איני יודע מה, אני מצייר… אני מצייר. וזה הכול. אומרים אנשים (מבינים), ואפילו כאלה שאַ-פריורי הינם נגד 'ציור שכזה', ש […] 'תפקידה' של האמנות כתשובה מטאפיזית. ושמובן מאליו, כי שום דבר דומה לזה. מקוריות מוחלטת. איני יודע. אולי אני רק יודע, שמדי פעם, אני רוצה להתחיל הכול מחדש, הכול מן ההתחלה."

 

תוך חודשים ספורים, כבר מצא אביגדור אריכא את הביטחון בשפתו הציורית החדשה. ב- 20 במאי 1958 כתב בגלויה לידידו הירושלמי:

"בזמן האחרון עליתי על דרך [הדגשה במקור/ג.ע] אודותיה חלמתי תמיד. אקווה כי אוכל להמשך."

תוך שנה, כבר נסק הביטחון העצמי לגבהים וגבל ביהירות: במכתב מ- 29 בספטמבר 1959 סיפר אריכא על שהייתו במהלך אותו חודש בשווייץ ובנורמנדיה (אצל פטרוניתו, הבארונית אליקס דה רוטשילד):

"ציירתי ללא הפסקה, ועשיתי צעד קדימה, צעד חשוב. […] הזמן בשל עבורי, ואני יודע היטב כי אני אחד היחידים בציור החדש; אל תחשוש, אין זו יהירות, זו רק תודעה."

 

עתה, כבר פרצה ההפשטה הטרנסצנדנטית של אריכא במלוא עוזה (ספק רב, עם זאת, אם דייק הצייר כשהגדיר את עצמו בשורות הנ"ל כ"אחד היחידים בציור החדש"), מכסה עוד ועוד בדים וניירות בכתמי אור-חושך מופשטים, המגיחים/נוגהים מתוך "ערפילים", "עננים" ו"חָשרָה" מטאפיזיים, המקיימים לא אחת שיג ושיח עם פסוקי תנ"ך. היו אלה שדות רוח הגועשים במאבק בין ייאוש, חרדה וטראגיות, מחד גיסא, לבין תקוות ישועה, מאידך גיסא. איך כתב אריכא: "האמנות כתשובה מטאפיזית".

 

ב- 1965 יפנה אריכא את פנייתו החדה הבאה והאחרונה, והפעם לציור ריאליסטי. על מפנה זה כבר נכתב רבות.

 

[1] גדעון עפרת, "אביגדור אריכא שלפני: פאריז 1957-1954", בתוך: "פאריז-תל אביב", קרן עופר לוין לאמנות ישראלית, וינה וירושלים, 2015, עמ' 441-437.

[2] שם, עמ' 441.

[3] מרדכי עומר, "אביגדור אריכא – פנים אל פנים נוכח חי ודומם", בתוך: "אביגדור אריכא", הגלריה של אוניברסיטת תל אביב, 1986, עמ' 7.

[4] עיזבון מכתבי א.אריכא למ.שפיצר, אצל אמיתי שפיצר, ירושלים. אני מודה לו על זכות העיון בעותקי המכתבים.

[5] סמואל בקט, "אלושם", בתוך: "הטרילוגיה", תרגום: הלית ישורון, הספרייה החדשה (הקיבוץ המאוחד), תל אביב, 1998 (מהדורה שנייה), עמ' 360-357.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: