ואלה שמות

                                     ואלה שמות

 

וְאֵלֶה שְמוׄת. אֵלֶה

הַדְבָרִים. אֵין אֲחֵרִים.

 

מַה שֶרָאֲתָה

הָעַיִן, הַצְלִילִים שֶהָאזֶן

שָמְעָה,

 

הֵם הָיוּ

'הַטּוׄב בְיוׄתֵר'.

 

הַמַּרְאֶה אֲשֶר נִשְקָף

מִכָּאן,

מַה שֶרָאִיתֶם

עַד כָּאן,

 

הָהָר וְהַבִּקְעָה,

הוּא הַדָּבָר.

וְנֶאֱמַר 'לָלֶכֶת'.

 

 

ישבנו אמש, אלחנן ר. ואני, ושוחחנו על שירה ישראלית. אלחנן מתמצה בשירה ישראלית, קרוב אליה ומבין בה. מפה לשם, עלה שמו של ישראל פנקס, משורר דגול לכל הדעות (שירו מ- 1998, "צפירה", בנושא המפגש בין יצחק ושרה המתים, אינו חדל לטלטל), ואלחנן הפטיר: "ואלה שמות" של פנקס הוא "שיר גדול". הזכרתי לו את שידע, שמילות השיר פותחות את ציורי הקיר המונומנטאליים של אברהם אופק, "ישראל: חלום ושברו" (1988-1986), בכניסה לאוניברסיטת חיפה. והוספתי: "אתה יודע מה? מחר אכתוב על השיר הזה, תוך שאני מנסה לענות על השאלה: מדוע בחר אופק דווקא בו כמבוא לציורו."

 

עכשיו אני יושב מול "ואלה שמות", שיר משלהי שנות ה- 70 (מתוך ספר שיריו של פנקס, "בית", אותו שם שהענקתי לתערוכה הרטרוספקטיבית של אופק ב- 1985, במשכן לאמנות בעין-חרוד), ולפני כל דבר אחר, אני פותח את התנ"ך. תופסת את הכרתי העובדה, שהשיר פותח ביציאה עברית לגלות ומסיים בעלייה ארצה: שכן, "ואלה שמות" הן מילים הפותחות את ספר "שמות", שעה שמספרות על 70 בני ישראל הבאים מצרימה (פרק א', פסוק 1). לעומת זאת, המילה "ללכת" (והמשורר כותב במפורש: "ונֶאֱמר 'ללכת'", בבחינת מי שמצטט ממקור רם מעלה) חלה מוקדם יותר על אברהם ובני משפחתו שיצאו "ללכת ארצה כנען..." ("בראשית", י"ב, 5)

 

שני מסעות הפוכים: הראשון מכאן לשם, לנכר, ואילו השני משם לכאן, לארץ ישראל. המתח המוכר כל כך בין הזיקה לרחק, בין הבית לגלות, בין ה"מקום" לאל-מקומי. ממרחב הביניים הזה נמסרים מראות השיר: זהו מרחב בו הפכו "דברים" ל"שמות", למילים. הדואליות הזכורה מפתיחת "חזון יוחנן" – "בראשית היה הדבר" (לוגוס, דיבור; ולכן גם הגרסה המקבילה: "בראשית הייתה המילה") – הדואליות הזו הוכרעה בשיר הנוכחי, כאשר מושאי הממשות של היוצאים הפכו כולם למילים שאיבדו את מגען עם הקונקרטי, החומרי. נתק גמור ומוחלט, סימנים שהודחו ממסומנים, "אין אחרים", כדברי השיר.

 

צל מלווה אפוא את היוצאים למסע: צל של אובדן, צל-אֵבל של הוויה שנידונה לווירטואליות של זיכרון השמות בלבד: זיכרון של מראות ושל צלילים ("מה שראתה העין, הצלילים שהאזן שמעה"). והזיכרון טבול באסון המתים: "הם היו 'הטוב ביותר'". הן, כך אנו אומרים על מתינו: "הטובים הולכים…", "מיטב בנינו…" וכו'.

 

אם כן, שני פרקי דרך בשיר הקצרצר של ישראל פנקס: א. פרק היציאה (כפרק הזיכרון של העין והאוזן). ב. פרק הביניים: "המראה אשר נשקף/ מכאן,/ מה שראיתם/ עד כאן." דהיינו, ישנו המראה הנשקף מכאן, מנקודת-הביניים; להבדיל מ"מה שראיתם עד כאן" (שעיקרו, כאמור, מראות וירטואליים של משקעים עגומים).

 

אכן, קוצרו של השיר אינו מעיד על קוצר המהלך, שהוא גיאוגרפי ואפיסטמולוגי (הכרתי) גם יחד: כי, השיר שהחל ביציאה לנכר ובתודעת הזיכרון המר של היוצאים, משנה את נופו, ועם השתנות הנוף משתנה התודעה: עתה, "ההר והבקעה, הוא הדבר." לא עוד הדברים שהפכו למילים, אלא ההר והבקעה הם הדברים, הם הממשות. תנועתם של הפליטים ראשיתה אפוא כניעת הממשי בפני המדומה, אך המשכה ניצחון הממשות, התגברותה על הערטילאי. ואם עדיין "המראה אשר נשקף מכאן" עודנו בחזקת דימוי חזותי, באה הקביעה החד-משמעית בדבר היות הטבע הסובב – ההר והבקעה – "הדבר". ואפשר, שהר ובקעה הם לא רק טופוגרפיה של נוף, אלא גם מטאפורות קיומיות.

 

כך או אחרת, רק בעקבות מהפך הכרתי זה, שהתאפשר במחיר העזיבה והקורבן, רק בעקבותיו תתאפשר הגאולה של "ונאמר 'ללכת'" במובן של ההליכה לכנען, משמע – לארץ המובטחת, הליכתו של אברהם. ופעם נוספת, ארץ מובטחת אינה בהכרח ציונות.

 

שירו הנדון של ישראל פנקס הוא, אם כן, שיר מורכב, הממוקם בין קטבים של אובדן בית ומימוש בית חדש. זהו שיר על פליטוּת ועל מצב קיומי, אך לא פחות מכן, שיר על התגברות, על הכרה בערכו של הממשי כעולה על ערך המדומה, המילולי.

 

כיצד קשור אברהם אופק לכל המהלך הזה? נפתח בעובדת הידידות העמוקה ששררה בין המשורר לבין האמן, שניהם יוצאי בולגריה, ילידי אותה שנה בדיוק- 1935 [זכור לי יום אחד, בשנות ה- 80, יום הולדתו של אופק, כאשר ישראל פנקס הגיע לביתנו וגייס את רעייתי ואותי ל"הפגנה" היתולית מול שער ביתו של האמן]. אברהם אופק נשא עמוק בלבבו את תודעת העקור, מי שעזב (ב- 1949, בגיל 14) בית אחד (סופיה, בולגריה) והגיע אל בית שני (עין-המפרץ, ישראל). את חוויית העלייה, העקירה ואת מאמצי הקמת הבית החדש ביטא אופק באינספור ציורים ואובייקטים. עתה, כשצייר באוניברסיטת חיפה את שני ציורי הקיר הגדולים, הוא שב אל אותה סאגה. בני המשפחה היוצאים בהולים מסירת העולים "צאר קרום", או אל-סלבדור", שם הספינה שטבעה מול חופי טורקיה, הם פליטים הקרועים בין עבר לעתיד, בין מועקות עבר לחרדות עתיד (ראו הנחש שלמרגלותיהם; וראו את סמלי העקידה המבוטאים בברית המשפחה-חמור-אייל). כאותו מצב-הביניים המבוטא בשירו של פנקס.

 

אך, לא פחות מכן, המהפך ההכרתי וניצחון הממשי: כי, מבחינת אברהם אופק, ניצחון זה פירושו הבחירה בפיגורטיבי ואמונתו בערכי הארציות הפשוטה. שבוויכוח הגדול שהתנהל אצלנו בעולם האמנות (ולא רק אצלנו) בין ההפשטה לבין הפיגורטיביות, ולאחר מכן בין המושגי לבין הקונקרטי, ולאחר מכן בין ההדמייתי לבין הריאלי – לאברהם אופק הייתה עמדה עקבית: הוא דגל בציור פיגורטיבי, ואפילו בגלגולו המושגי-כביכול (מאז סוף שנות ה- 70) הקפיד להלביש על דימוייו את ארציותם וחומריותם של העץ והאבן, של דמות עשו הצייד, של אברהם ויצחק (עם האיל והחמור והנערים) וכו'. ובהתאם, ציורי הקיר, "ישראל: חלום ושברו", הם ציורים פיגורטיביים ביותר, שבשיאם מככב י.ח.ברנר כדמות המאחדת גוף, שכולו עשייה ובנייה, וטלית שכולה רוח ואמונה. ואפשר, בהחלט מן האפשר, שאברהם אופק, בדומה למבוטא בשיר "ואלה שמות", הוא מי שבתוקף מצב-הביניים הקיומי שלו כפליט, בין עקירה לבין הכאת יתד, נידון לבכר את הדימוי המעשי-הקונקרטי על פני הדימוי הסימני הערטילאי.

 

"הַמַּרְאֶה אֲשֶר נִשְקָף/ מִכָּאן,/ מַה שֶרָאִיתֶם/ עַד כָּאן, // הָהָר וְהַבִּקְעָה, / הוּא הַדָּבָר."

 

ב- 1989, כעשור לאחר כתיבת "ואלה שמות" בידי ישראל פנקס, צייר אברהם אופק את "האם אתה רואה מה שאני רואה?" והציב צללית של דמות זכר, מוט נדודים בידו, בסמוך לדמות איל בראש הר הצופה על בקעה. אופק צייר את "השעיר לעזאזל" וראה את עצמו, הנוטה למות (תוך חודשים ספורים) כבן-דמותו. עתה, ה"ונֶאֱמר 'ללכת'" כבר ציין בעבורו מסע למקום אחר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: