כיצד ההיסטוריה מועילה ומזיקה לחיים

           כיצד ההיסטוריה מועילה ומזיקה לחיים

 

כשניטשה ניסח את הכותרת הזו למסה שחיבר ב- 1874, הוא פתח את דבריו בציטוט מגיתה על אודות תיעוב הלימוד הנעדר ויטאליות. הלימוד כניגודם הגמור של החיים. אלא, שיותר משחשב על גיתה, הרהר הפילוסוף בהיגל ובהשפעתו המכרעת (המזיקה, לדעת ניטשה) על התרבות הגרמנית, זו שאימצה בששון את האידיאה המטאפיזית של כוחות ההיסטוריה ואת הטיעון ההיגליאני בדבר התקדמותה ההיסטורית המתמדת של הרוח האנושית אל עבר פסגת הדעת והאמת. וכאשר עימת ניטשה את ה"לימוד" עם ה"חיים", הוא התכוון ללמידת ההיסטוריה בבחינת סתירה להכרת כוח החיים.

 

פרידריך ניטשה – הפילולוג, הקלאסיקון, מעריצה של תרבות יוון – ידע היטב שההיסטוריה חשובה לתרבות. אך, כדבריו במסה הנדונה, ערך ההיסטוריה יימדד רק בתרומתה לחיים שבסימן פעולה ויטאלית. שמבלעדי ברית זו של ההיסטוריה ו"החיים", ההיסטוריה אינה כי אם דיסציפלינה "מנוונת" ו"חרפה עכשווית". ניטשה אף הוסיף וכתב על "קדחת ההיסטוריה" כעל מחלה קשה שפשתה בתרבות הגרמנית.

 

אני נדרש לניטשה בדין דברים שכתבתי כאן לפני זמן קצר על אודות חשיבותה של ההיסטוריה לאמנות. בעקבות פרסום המאמר, קיבלתי במייל קובלנה אירונית של אמן ישראלי חשוב ונבון, שנקרא לו י., אשר מחה בדרכו כנגד האינטלקטואליזציה שביסוד גישתם ההיסטורית של אוצרים ותיאורטיקנים ליצירות אמנות. חשוב לי להבהיר לו ולקוראים מה שראיתי כמובן מאליו (ואף הדגשתי בהרחבה בטקסטים קודמים שלי, ובראשם "השיפוט האמנותי", 1977[1], ו"דפוסי היופי", 1998[2]), שהמהלך ההיסטורי הבלתי נמנע בדרך לפתרון "התשבץ הלבן" של יצירת האמנות אינו בא על חשבון ובמקום התביעה למגע ראשוני ובלתי אמצעי עם היצירה, דהיינו הפגישה עמה שבנתיב החושים, הרגשות ושאר כשרי הגוף והנפש הלא-אנאליטיים. רוצה לומר: "התשבץ" הפתור-לכאורה של היצירה אינו אלא שלב-ביניים, מרכזי ומהותי ככל שהינו, שלפניו ואחריו ממתין מבחנה החווייתי הלא-שכלתני של היצירה, שהוא מבחן התכת נתוני השכל בכור-ההיתוך של התחושות הבלתי-אמצעיות. ה"תשבץ", אשוב ואדגיש, אך מנתב את אפיקי החוויה הישירה. שמבלעדי ה"תשבץ" היא פרוצה.

 

יתר על כן, כמי שבוחל במגמה האוניברסיטאית השלטת בארץ ובעולם, זו שהמליכה את ההיסטוריה על הוראת הפילוסופיה, האמנות, הספרות וכו' (שבאוניברסיטאות, לא פילוסופים מלמדים ולא פילוסופיה נלמדת, כי אם בעיקר היסטוריונים של הפילוסופיה מלמדים את תולדות הפילוסופיה. וכך גם ביחס לאמנות ולספרות) – ובכן, בתור מי שבוחל במגמה זו, אני מוצא את עצמי שותף לסלידתו של ניטשה, כפי שהובעה בחמש הרצאות שנשא בתחילת 1874 (כן, אותה שנה של כתיבת המסה הנ"ל, אך ללא קשר ישיר אליה). כי בספרו, "מסות על חינוך לתרבות" (ספר המקבץ את חמש ההרצאות הנדונות), תקף ניטשה קשות את פני החינוך בגימנסיות ובאוניברסיטאות של זמנו. קוראי הספר יופתעו ללמוד עד כמה הולמת ביקורתו זו של ניטשה את שבר התרבות בישראל דהיום (עם קלקולי השפה העברית בראשה); אבל, כרגע, ניוותר בתחום סוגיית ההיסטוריה, שאודותיה כתב (אמר) ניטשה בטון אנטי-היגליאני בוטה:

"…מה שקרוי 'החינוך ההיסטורי', שיטה חדשה שזכתה לא מכבר לפרסום עולמי שערורייתי, מצא את הנוסחה להרס-עצמי של הפילוסופיה. […] וכך נכנסה בעצלתיים השקלא והטריא ההיסטורית, אף הפילולוגית, במקום הפירוש העמוק של הבעיות הנצחיות.[…] אכן, גורשה הפילוסופיה עצמה מן האוניברסיטאות. על האופן שמתייחסות אוניברסיטאות אלה כלפי האמנות, אי אפשר לדווח בלא בושה: הן אינן מתייחסות אליה כלל."[3]

 

אני חוזר למסה "האם היסטוריה מועילה או מזיקה לחיים?". ניטשה רואה סביבו בני אדם הדבקים בעָבר בכל מאודם, מבלי שיידעו את הטעם המשחרר (שמא נאמר "הנאיבי", בלשונו של פרידריך שילר?) של אי-הזיכרון, אותו טעם שכל בהמה מסוגלת לו. המשא ההיסטורי רובץ על כתפי האדם ומרחיקו מן ה"חיים", דן אותו לקנאה בבהמות ובילדים, החפים מתודעה היסטורית. הנידון להיסטוריה, קובע ניטשה, הוא זה שנידון להרס עצמי ולשלילה עצמית. האושר (של הפרט ושל הכלל) שוכן בשיכחה, הוא אומר. וכדבריו:

"ישנו שיעור של היעדר שינה, של העלאת גרה, של חוש היסטורי, בו החִיוּת ניזקת ואובדת בסופו של דבר, בין שהמדובר באדם, בעם או בתרבות."[4]

 

האמן הישראלי, י., המוזכר לעיל, אל-נכון יסכים עם כל מילה של ניטשה, אף כי אולי (איני משוכנע) יסתייג ממסקנתו של הלה:

"היסוד הבלתי-היסטורי וההיסטורי שניהם כאחת דרושים לבריאותם של פרט, של עם ושל תרבות."[5]

 

נשים ללב לדבריו הנוספים של הפילוסוף הגרמני:

"רק על ידי הכוח להשתמש במה שעבר בשביל החיים ולהפוך שוב את מה שהיה – להיסטוריה, רק על ידי כך האדם נעשה אדם: אולם הוא חדל שוב להיות אדם מחמת גודש היסטוריה."[6]

 

אני מוצא בשורות הללו הקבלה חלקית לטענה שהבאתי לעיל, לפיה – תגובתנו ליצירת אמנות מתרגמת את התשבץ הלבן" (שהוא היסטורי, במידה בלתי מבוטלת) לחוויה חושי-רגשית ישירה, זו שניטשה (ואולי גם ידידנו, י.) היו מכנים בשם "החיים". אף הייתי מוסיף, עדיין במקביל לשורות המצוטטות האחרונות, שהצלחת מעשה התרגום, שפירושו ההכרה באיכותה של יצירת האמנות, היא שלב ראשון בהפיכתה להיסטוריה.

 

יובהר: האנלוגיה בין השקפתי לבין ניטשה של ההגיגים הנ"ל אינה מלאה: שלא זו בלבד, שמבחינתו, תרגום ה"היסטוריה" ל"חיים" פירושו תרגום העבר לעתיד, אלא גם שטעמו וערכו של לימוד ההיסטוריה, טוען ניטשה, שוכנים בהכרה, ש"הגַדלוּת שהיה-הייתה פעם, מכל מקום נתאפשרה, ועל כן מן הסתם אף תתאפשר שוב."[7] "גן-עדן של בריאות", כינה ניטשה את התודעה ההיסטורית המאפשרת את חזון הגדוּלה.[8]

 

אני, להבדיל מיליוני הבדלות, בא ממקום אחר: איני תולים בתרגום ה"היסטוריה" ל"חיים" שבחוויה האמנותית את חסד הכרת גדולת התרבות האנושית בעבר ובעתיד. אני אך ורק יוצקים לתוך התבנית ההכרתית של היצירה את האנרגיה החושית-רגשית במטרה לממש את היצירה ככוח חיים.

ביני לבין י. אין שום פער.

 

 

[1] גדעון עפרת, "השיפוט האמנותי", דקל, תל אביב, 1977, עמ' 219-218, 254.

[2] ראו הפרק – "חושים והכרה", בתוך: גדעון עפרת, "דפוסי היופי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1998, עמ' 221-215.

[3] פרידיריך ניטשה, "מסות על חינוך לתרבות", תרגום: יעקב גולומב, מאגנס, ירושלים, 1988, עמ' 232-231.

[4] פרידריך ניטשה, "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", בתוך: "דמדומי שחר", תרגום: ישראל אלדד, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1978, עמ' 18.

[5] שם, עמ' 19.

[6] שם, עמ' 20.

[7] שם, עמ' 27.

[8] שם, עמ' 96.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: