משבר הביקורת
ב- 1998 ראתה אור בניו-יורק אנתולוגיה בעריכת מוריס ברגר ושמה – "משבר הביקורת".[1] אכן, כבר לפני קרוב לעשרים שנה נכתבו הדברים הבאים:
"רוב האמריקאים יחושו יותר בנוח עם סילוק המבקר. כיום המבקר הוא זה שניתן להתעלם ממנו בתהליך הקביעה מהי אמנות טובה ומהי אמנות רעה. […] הערך והרלוונטיות [של מבקרי האמנות] הופכים יותר ויותר קלושים בסקטורים רבים של חיי התרבות האמריקאית המֵיינסְטרימית. אין זה מפתיע, שהמבקר(ת) איבד(ה) את הילת הכבוד שלו או שלה. כל אדם מדמה את עצמו או עצמה למבקר(ת). שרים ופוליטיקאים מבטלים את צילומי רוברט מייפלתורפ כאמנות רעה. […] אפילו הערה פוגענית ביותר ב- TV Guide לא תעצור מיליוני צופים מצפייה בתוכנית טלביזיה נחותה, משום ש – או שלא קראו את הביקורת או שלא איכפת להן ממנה."[2]
אם כן, לדעת ברגר, קולם של מבקרי האמנות איבד את מקומו המרכזי והמכובד. בכלל, ביקורת האמנות (ספרו של ברגר מתייחס לארה"ב) איבדה את מרכזיותה לרקע תת-תרבויות קהילתיות, שיווקי אמנות ממוקדים, טשטוש ההבדלים בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה וכו'. בתרבות אמריקאית, הנתונה יותר ויותר בידי אידיאל הרווח הכספי, המוסדות והחברוׄת, כמו גם האספנים והסוחרים בעלי-הממון הם שאוחזים בידם (באמצעות תחבולות שיווק דוגמת "שיאי מכירות", "העשירייה המובילה" וכיו"ב) את עוצמת הפרשנות והשיפוט, לא עוד מבקרי האמנות, מוסיף ברגר.
אך לא רק בזה מסתכם משבר הביקורת, לדעת עורך הספר. שדגש רב הוא שם גם על האקדמיזציה של ביקורת האמנות האמריקאית: כוונתו לאימוץ שפה ז'ארגונית בידי מבקרים, ולחילופין, כתיבה רעה: זו גם זו אחראיות לשוליותה הגוברת של הביקורת בעולם התרבות:
"המבקר האקדמי, במקום שיהיה מחויב לכתיבה איכותית ולרוחב אינטלקטואלי, שבוי מדי בסוגיות של מעמד אינטלקטואלי, גאווה וביטחון. אקדמאים רבים מדי כותבים ביקורת […] על מנת להרשים קולגות וועדות-קביעוּת."[3]
בהמשכו של אותו מאסף מאמרים בנושא "משבר הביקורת" בולט מאמרו של מבקר האמנות, מייקל ברנסון ((Brenson. במאמר הנושא את הכותרת – "בהתנגדות למסע המסוכן: משבר ביקורת העיתונות" (במקור, הרצאה שנשא בשלהי 1994) – ברנסון בא למחות על קנוניית השתיקה בין מבקרי האמנות בכל הקשור לאפשרותה של ביקורת על הביקורת. במאמרו, ביקש להתמקד בביקורת האמנות בעיתונות דווקא, תוך שטוען:
"אני מאמין, שביקורת האמנות נכשלת באורח אומלל בהתמודדותה עם אתגרי הזמן הזה."[4]
בהעלותו על נס את חשיבות המילים והסגנון שנוקט בהן המבקר ואת חשיבות האמנות שהמבקר בחר להגן עליה, וכל זאת לרקע תקופה זו של שינויים תרבותיים מהירים כל כך, ברנסון מצביע, לא רק על התרבות האמריקאית, אלא גם על תרבויות דרום-אפריקה, מזרח-אירופה, ירדן ו… ישראל.[5] עם זאת, ברנסון מאמין, שלֵב משבר הביקורת הוא בביקורת העיתונות האמריקאית, ולו רק בזכות היותה מובילה באמריקה את טון הדיבור על אמנות. אף על פי כן, חרף מעמדה המרכזי של העיתונות במדיה (עדיין כך ב- 1994) וחרף כוחה הרב (ביקורת ב"טיימס" גרמה לאספנים לבטל רכישות של אמן X; ביקורת אחרת גרמה למוסד ידוע לחשוב פעמיים אם יציג תערוכה Y), כמעט שאין מתקיים דיון רציני במשבר זה. יתר על כן, דווקא בדין כוח ההשפעה של ביקורת העיתונות, ברנסון מבטא דאגתו נוכח צמצום נוכחותה של הביקורת בעיתונות האמריקאית, כמו גם נוכח העדפת סקירות ((reviews על פני פרסום מאמרי ביקורת:
"ביקורת העיתונות מתחילה להיות נחווית, לא כמאמץ לחקירה ומאבק באתגרי החיים והאמנות העכשווית, אלא כאופן של הימנעות מהם."[6]
וגם אם ברנסון מתמקד בהיעדר דיון ביקורתי בשאלות מימון מוסדות האמנות והפטרוניות הפיננסית בכלל, מחאתו רחבה יותר:
"איני סבור שהקוראים מצפים ממבקרי האמנות של העיתונות והמגאזינים לתשובות מוחלטות. מה שזכותם לצפות לו הוא מעורבות מלאה ומתן כבוד לאופן בו מילותיהם משפיעות על מצב האמנות בארץ הזו."[7]
