האם ההיסטוריה חשובה לאמנות?

                 האם ההיסטוריה חשובה לאמנות?

 

ידידי, יגאל, העניק לי שי את ספרונו של חורחה לואיס בורחס, "מלאכת השיר" (במקורו, הרצאה ב"הרווארד" ב- 1999), טקסט גדוש בחוכמות חיים לתפארה, גם אם תובנותיו לגבי הספרות והשירה לא פתחו לי אשנבים מרהיבים. אף על פי כן, אני מוצא את עצמי מסמן את הקטע הבא, שענייני המיוחד בו קשור, כמובן, לעיסוקי המקצועי:

"ייתכן שאנו מולָכים שולל בידי אחד מענפי המחקר שאני מעריך במיוחד: חקר ההיסטוריה של הספרות. אני תוהה (אני מקווה שאין בכך משום חילול הקודש) אם איננו מודעים להיסטוריה יתר על המידה. מודעוּת להיסטוריה של הספרות – או של כל אמנות אחרת, לצורך העניין – היא לאמיתו של דבר סוג של חוסר אמונה, של ספקנות. אם אני אומר לעצמי, למשל, שוורדסוורת' וורלן היו משוררים מצוינים בני המאה התשע-עשרה, אני מסתכן במחשבה שהזמן שעבר פגם בהם, ששוב אינם טובים כשהיו. אני סבור שהרעיון העתיק שאנו יכולים להכיר בערכה של אמנות במלואה גם מבלי להביא בחשבון תאריכים היה נכון יותר."[1]

 

בל נטעה: בדבריו אלה טוען בורחס, שהעמדת יצירה בהקשרה התרבותי ההיסטורי עלולה לפגום בשיפוט היצירה. דהיינו, אין הוא טוען, שחקירת ההקשר ההיסטורי של היצירה נושאת נזק בצדה, אלא רק שמאד לא רצוי שנגביל את חווייתנו מ"פרחי הרע" של בודלר, למשל, לפריצה שפרצה שירתו זו במאה ה- 19. ועם כל זאת, הוא מתריע על סכנת מודעוּת-היתר להיסטוריה של השירה.

 

והנה, קרה, שבמקביל לקריאה בספרון של בורחס, קראתי בספרון של אריה לודוויג שטראוס, "האדם והשירה". כאן טוען המחבר במפורש:

"יצירות רבות דורשות מן הקורא, שיהיו בידו ידיעות של חומר היסטורי או מיתולוגי מסוים, שבלעדיו אין היצירה ניתנת להבנה."[2]

 

אלא, שמעט קודם לכן, כתב א.ל.שטראוס בהסתייגות לא פחות מפורשת:

"יש חוקרים המודים, שאינם יכולים לקרוא יצירה בלי להשוות אותה בשעת הקריאה אל יצירות אחרות […]. אם אין מנוס […] והחוקר נשאר לצמיתות בשבי שיטותיו המדעיות, לא יגיע לעולם לבניית היצירה במציאות קולו ונפשו, כלומר: לא יכיר את היצירה הריאלית."[3]

 

עתה, כבר הפכה שאלת הרלוונטיות האמנותית של הידע ההיסטורית לשאלה מורכבת הרבה יותר: כי לא עוד על הפרק סוגיית חוויית היצירה בפריזמה של זמנה, כי אם סוגיית החומרים ההיסטוריים המאפשרים הבנת היצירה לעומקה (שטראוס בעד), ובמקביל, סוגיית השוואת היצירה ליצירות אחרות שמתוך ההיסטוריה (שטראוס מסויג). שלוש בחינות שונות של זיקת האמנות וההיסטוריה, שלוש תגובות שונות.

 

למותר לציין, שמבחינתנו, דברי בורחאס ושטראוס אינם מוגבלים לתחום הספרות. השאלות שהעלו והתשובות שבצדן תובעות גם את העיון במדיום האמנותי החזותי.

ומה צפוי יותר מאשר עמדתי התומכת תמיכה עזה בשלושה ההיבטים הנ"ל של שאלת חשיבותה של התודעה ההיסטורית לשיפוט האמנותי.

 

את ערך העמדת היצירה בהקשר ההיסטורי של היווצרותה למדתי לראשונה מפי מורי ורבי, פרופ' עדי צמח (ששלוחים לו בזאת איחולי החלמה). בפרק בשם "טעם וזמן", בספרו מ- 1970, "אסתטיקה אנליטית", ניסח צמח את מה שקרא "התנאים התקניים" לתצפית ביצירת אמנות. לתפיסתו, ישנם תנאים תקניים בסיסיים שכאלה (כגון, צפייה בציור באור ולא בחושך) ובהם מה שצמח קרא "פרדיקטים זמניים". במונח זה התכוון לומר, שלגבי ייחוס תכונות (פרדיקטים), דוגמת "מקורי", "חדשני", "מפתיע", "קלאסי" ועוד – "אין אפשרות לייחס את הפרדיקטים כהלכה בלא שייקבע מיקומו הזמני של הצופה..."[4]. רוצה לומר, כדי שאדע אם ציורו של מאנה, "סעודה על הדשא", מפתיע ונועז, שומה עלי להתבונן בו מנקודת הזמן של 1863. אילו צויר הציור היום, ב- 2016, היה נתפס כמיושן ואפילו כשמרני בתוכנו הארוטי.

 

יש לי בעיה גדולה עם התזה של עדי צמח בנושא "תנאי התצפית התקניים" – החלליים (!) – באובייקט האמנותי כך שייראה יפה יותר; ולא ניכנס לסמטה הממוקשת הזו. ברם, בכל הקשור לרעיון "הפרדיקטים הזמניים", אני תלמידו הנאמן. ולפיכך, אני מסכים עם דבריו:

"יוצריהם של יצירות האמנות השתדלו ככל יכולתם ליצור יצירות שתיראנה יפות בפרספקטיבה של עברם הנתון, הקונבנציות הנתונות להם וכיו"ב. הסיכוי שבפרספקטיבה אחרת תיראנה מרבית היצירות טוב יותר נראה לי שווה לסיכוי שקוׄף המתקתק במכונת כתיבה ייצור יצירה העולה על 'האמלט'."[5]

 

לכאורה, חורגות היצירות הקלאסיות מהטיעון הנדון, מאחר ש"אובייקטים קלאסיים הם אובייקטים הנראים יפים, עשירים ומעניינים […] כאשר הם נראים מנקודות מבט זמניות שונות."[6] אך, לא כן הוא: יצירה זכתה למעמד קלאסי, קודם כל, בזכות התעלותה בזמנה המקורי על פני יצירות אחרות מסוגה. רק לאחר מכן, הצליחה לעמוד במבחן הזמנים המשתנים והעצימה את "קלאסיותה". נאמר כך: המבנה הקומפקטי-אורגאני והמתח העלילתי המופתי של "המלך אדיפוס" לסופוקלס, אותו מבנה שאריסטו הפכו למודל עליון ב"פואטיקה" שלו, פרצו פריצה של ממש במבנה ובתוכן הטראגדיות היווניות במאה החמישית לפנה"ס. התמדתו ההיסטורית של המחזה כיצירת מופת היא נתון נגזר. העובדה, שנימוקים להערכת יצירה משתנים מתקופה לתקופה (ויצירה קלאסית היא זו שתעמוד במבחן הנימוקים השונים[7]) אינה סותרת את זכויותיה ההיסטוריות המקוריות של היצירה, אלא ניזונה מהן. חוויית עוצמתה של היצירה והבנתה לעומקה תובעת מאיתנו אפוא את החזרה ב"מנהרת הזמן" לרקע ההיסטורי-תרבותי בו נוצרה היצירה במקורה.

 

מכאן ברור, שלימוד והכרה של חומרים היסטוריים רלוונטיים – טענתו של א.ל.שטראוס, כזכור – הם תנאי חשוב להבנת יצירה אמנותית. התנתקות מלימוד והכרה שכאלה והותרת חווייתנו לכאן/עכשיו של פעילות חושית-אידיאית – התנתקות שכזו מבטיחה בוּרות והחמצה. ב- 1977 ראה אור ספרי, "השיפוט האמנותי", שנכתב בין 1976-1975. כאן באתי לשלול את הקריטריונים הפורמליסטים (צורניים) לפרשנות ושיפוט באמנות, כמו גם לשלול את רעיון האוטונומיה של היצירה, ובין השאר, הבנתי את ערך היגיעה ההיסטורית הנתבעת מהצופה הרציני ביצירות אמנות. בהניחי את קדימות הפרשנות לשיפוט ואת תלותו של האחרון בראשונה, כתבתי:

"פרשנות אמיתית היא תהליך של משחק בהנחות בסגנון 'תשבץ לבן', משחק בקביעת האנלוגיה הנכונה בין תוכן פנים-יצירתי לבין תוכן חוץ-יצירתי. זהו תהליך של קביעת סטרוקטורת-על משמעותית שתהא 'תבנית טובה', תהליך של כיבוש ונסיגה עד לכיבוש הטוטאלי של משמעויות היצירה."[8]

 

היום, הייתי מנסח את הדברים ביתר זהירות (למשל, לא הייתי מהין לכתוב: "כיבוש טוטאלי של משמעויות היצירה"), אבל עודני מגן על הטיעון הבסיסי: החובה לבנות את האנלוגיה (כיום, הייתי כותב "האנלוגיה המרבית" במקום "האנלוגיה הנכונה") בין תכני היצירה לבין תכנים חיצוניים לה, ובהם נסיבות חברתיות-תרבותיות-פוליטיות-פסיכולוגיות וכו' ששימשו קרקע היסטורית למהלך היצירתי המקורי. א.ל.שטראוס כתב על תהליך הפרשנות כעל בניית "רפרודוקציה" ליצירה; בהזדמנות אחרת, כתבתי על מעשה הפרשנות כעל "כפיל".[9] כך או אחרת, כלום ניתן להבין את רישומי תל אביב של נחום גוטמן מבלי הכרה היסטורית בסיסית של "תל אביב הקטנה"? ולחילופין, האם ניתן להבין את הפשר הצורני-תוכני של המוׄדעות המודבקות בציורי רפי לביא ללא הכרה היסטורית בסיסית של ההווי התל אביבי משנות ה- 70-60? שלא לומר, חשיבות ההכרה ההיסטורית, הדמוגראפית-ארכיטקטונית-תרבותית, של דרום-תל-אביב ("התחנה המרכזית הישנה") כתנאי להבנת-עומק של חלק ניכר ממחזות חנוך לוין.

 

המאמץ ההיסטורי הנתבע מהצופה ביצירות אמנות הוא רחב הקף: הוא כולל את ההיסטוריה הפרטית (הביוגרפיה) של היוצר בזמן בו נוצרה היצירה, אף מה שקרוי "כוונותיו", ככל שניתן לאבחנן; הוא כולל את נתוני ההיסטוריה של המקום באותו זמן; בה במידה שהוא מחויב בהכרת ההיסטוריה הגלובאלית – האמנותית, פוליטית וכו'. בקיצור, עבודה קשה.

 

מכאן גם התביעה השלישית בנושא זיקת האמנות וההיסטוריה: החובה להעמיד את היצירה בהשוואה עם יצירות אחרות מסוגה. א.ל.שטראוס סבר, כזכור, הסתייג מהשוואה שכזו, כשאיתר בה סכנה להכרת "היצירה הריאלית". גם אני הקטן בחלתי, בשעתי, מהמנהג הקבוע בחוגים לאמנות להקרין במקביל שתי שיקופיות – האחת של היצירה והשנייה של עבודה מסוגה (שקדמה או שלא קדמה לה). ואמנם חשתי, אז בשעתי, שמרוב ההתמקדות בהשוואה, חומקת היצירה. אך, כיום ברור לי, מעל ומעבר לכל ספק, ערך ההשוואה בבחינת מרכיב נוסף בצו ההיסטורי של הפרשנות והשיפוט האמנותיים. כי, כיצד אבין יצירה מינימליסטית לעומקה מבלי להעמידה בהקשר ליצירות מינימליסטיות אחרות?! כיצד אבין את ייחודו הריאליסטי של אדוארד מאנה ללא העמדתו בהקשר לציורי פרנציסקו גוייא?! כיצד אדע את גדולתו של בוטיצ'לי ואחרותו מבלי להעמידו בהקשר ציורי מורו, פיליפו ליפּי?!

 

יודגש: תכלית ההשוואה אינה פיחות ערכה של היצירה המושווית. להפך, תכלית ההשוואה חידוד ייחודה של יצירה זו, הכרת אחרותה היחסית (ותמיד, אחרותן של יצירות אמנות היא יחסית ליצירות "אחיות").

 

מה יש לדבר: ההיבט ההיסטורי אינו סרח עודף של פרשנות יצירת האמנות והערכתה, אלא הוא לב לבה של חוויית היצירה לעומקה ול"אמיתה". דעתי רחוקה מאד, אכן, מדעתו הספקנית של בורחס, כפי שצוטטה בפתח המאמר, בדבר ערכם של תאריכים וכו' למפגש האינטימי עם היצירה. אני אומר: אם מעשה הצפייה ביצירת אמנות הוא החייאתה, הנפשתה, הקמתה מקבר, הרי שהכרת ההיסטוריה הרלוונטית היא האוויר לנשימה של היצירה (ועל ברית הנשימה והנשמה לא נרחיב).

 

 

 

 

 

[1] חורחה לואיס בורחס, "מלאכת השיר", תרגום: פביאנה חפץ ויורם נסלבסקי, בבל, תל אביב, 2007, עמ' 100.

[2] א.ל.שטראוס, "האדם והשירה", הקיבוץ המאוחד וספריית הפועלים, תל אביב, 1985, עמ' 30.

[3] שם, עמ' 29.

[4] עדי צמח, "אסתטיקה אנליטית", דגה, תל אביב, 1970, עמ' 19.

[5] שם, עמ' 33.

[6] שם, עמ' 35.

[7] שם, עמ' 36.

[8] גדעון עפרת, "השיפוט האמנותי", דקל, תל אביב, 1977, עמ' 110.

[9] גדעון עפרת, "האמנות וכפילה", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, מאמר מ- 9 במאי 2013.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: