קול הסמכות וקול השכנוע הפנימי

                       קול הסמכות וקול השכנוע הפנימי

 

במהלך נדודיי במדבר ספרייתי, במסעי משעבוד הנפש לגאולתה, מצאתי את עצמי שולף את ספרו של מיכאיל באחטין, "הדיבר ברומן". הטקסט, שנכתב במקור בין 1935-1934 וראה אור בעברית ב- 1989, אינו ידידותי במיוחד לקורא, אף מתיש. ואולם, פרק ד', הנושא את הכותרת -"אישיות הדובר ברומן" – קרא לי להתעמק בו. וככל שהתעמקתי, כן גאה בי הרצון לנסות ולבחון את הכתוב במונחי האמנות החזותית. מאז ומעולם, ראיתי במרחב הספרותי אתגר רב-ערך להבנה ולפרשנות של השדה הפלסטי.

 

באחטין הבחין הבחנה קטגורית חדה בין "הדיבר הסמכותי" לבין "הדיבר בעל השכנוע הפנימי".[1] את הדיבור בעל השכנוע הפנימי קל לי לזהות ביצירות אמנות חזותיות: עניין של תנופת מכחול נחושה, אסרטיבית; עניין של אמירה נועזת ומקורית בצורה ו/או בתוכן; עניין של נאמנות עיקשת ל"לשון" אמנותית ומבלי שזו תהפוך למאניירה; עניין של הליכה למחוזות אינטימיים אפלים; עניין של התוודות אמנותית, ועוד. אך, מה בדבר "הדיבר הסמכותי" באמנות וכיצד הוא נשזר, אם בכלל, בשפת השכנוע הפנימי?

 

נתחיל בכמה מילים על עמדתו של באחטין בנושא זה, וקודם לכן, מילה על ההקשר ההיסטורי-תרבותי של השקפתו: השנים 1935-1934, זמן כתיבת דבריו, הן שנות שיא סטליניסטיות, ובהתאם, שנות שיא בכפיית הריאליזם הסוציאליסטי על יוצרים ברחבי בריה"מ. "הדיבר הסמכותי" (גם אם באחטין מאתרו אצל דוסטוייבסקי וסופרים אחרים מהעידן הצארי) הוא קולו האידיאולוגי של השלטון, כפי שנישא בציורים, פסלים, רומנים, מוזיקה וכו' שנוצרו במזרח אירופה. מכאן גם הבחנותיו של באחטין לגבי טבע היחסים ברומן בין "הדיבר הסמכותי" לבין ה"דיבר בעל השכנוע הפנימי":

"הדיבר הסמכותי (הדתי, הפוליטי, המוסרי, דיבר של אב, של המבוגרים, של המורים וכדומה), מופיע, מבחינת התודעה, משולל שכנוע פנימי. ואילו הדיבר בעל השכנוע הפנימי – משולל סמכותיות, אינו נשען על איזה מקור סמכות שהוא. […] המאבק ויחסי הגומלין הדיאלוגיים שבין שתי הקטגוריות של הדיבר האידיאולוגי הם הקובעים, בדרך כלל, את התפתחות התודעה האידיאולוגית של היחיד."[2]

 

אך, בטרם נידרש לסוגיית המאבק בין שתי הקטגוריות ולהתפתחות האידיאולוגית של היחיד, נרחיב מעט על אופי "הדיבר הסמכותי" לפי באחטין:

ובכן, לתפיסתו, הדיבר הסמכותי נכפה עלינו כסמכות נתונה, כדבר נתון, מנוי וגמור. יחסנו לדיבר הסמכותי מרוחק במרחק חרדת הקודש או האיבה. הוא קפוא, סטאטי: שום הקשר הממסגר אותו לא יטיל בו שינוי. "צריך לאשרו בשלימות או לדחותו בשלימות."[3] הדיבר הסמכותי פשוט נמסר. ועוד: "מגע של קרבה לא ייתכן כאן. […] ויכוח אינו בא בחשבון."[4]

ועוד: "הוא (הדיבר הסמכותי/ג.ע) נכנס להקשר אמנותי בתור גוף זר, וסביבו אין משחק…"[5]

 

בספרות (ואנו נוסיף, באמנות) מתקיים מאבק בין הדיבר הסמכותי לדיבר שמתוך שכנוע פנימי. כי הדיבור שמתוך שכנוע פנימי הוא דיבור עצמאי, פתוח וחדש, הוא הדיבור "שלנו", הצומח והיודע את עצמו כדיבור אישי מתוך שלל הדיבורים הזרים המשפיעים עלינו. הדיבר שמתוך שכנוע פנימי – "דיבר בן זמננו הוא, דיבר שנולד במרחב המגע עם ההווה הבלתי גמור."[6]

 

מכאן ואילך, מחשבות שלנו על יחסי שתי הקטגוריות הנ"ל במרחב האמנות החזותית. ובכן, את הדיבר בעל השכנוע הפנימי בתחום הציור אנו קולטים באורח בלתי אמצעי. אנחנו פשוט חשים בו, נלכדים בו. אנחנו ניצבים מול ציור של לאה ניקל, של משה קופפרמן, של יוסף זריצקי, של משה גרשוני, של לארי אברמסון וכו' – ואנחנו פשוט חשים בביטחון פנימי שאנו צופים ב"קול" בעל עוצמת שכנוע פנימי. ברור, שככלל, אין לזהות שכנוע פנימי עם איכות אמנותית (הגם שהאמנים המוזכרים לעיל נפלאים כולם): גם ציור גרוע עשוי ל"היאמר" בכוח של שכנוע פנימי. ראינו לא מעט מאלה.

 

יש, ש"השכנוע הפנימי" "נאמר" בציור דווקא בדרך ההיפוך, בקול רך, רפה, דהוי. ציירי "האמנות המינורית", לדוגמא, מבטאים את הרפה מתוך שכנוע פנימי של רפיונם הקיומי. לחילופין, רשמת נהדרת כאביבה אורי, ביטאה את חרדותיה בקווים הטעונים בשכנוע פנימי עמוק שבעמוקים. שכאמור, נתיב הדיבר בעל השכנוע הפנימי הוא נתיב של גיבוש שפה אישית.

 

אך, מה פירושו של הדיבר הסמכותי באמנות? הרבה פנים לו: הוא עשוי להתבטא במחווה ליצירה ו/או ליוצר קלאסי כלשהו (מחווה של תומרקין למתיאס גרונוואלד, אם לציין דוגמא אחת מני אינספור בתולדות האמנות); הוא עשוי למצוא ביטויו בנוכחות (שבצורה, בדימוי ובתוכן) של אמן כאריזמטי ביצירתך (עבודת המכחול של קופפרמן בכמה מציורי אברמסון, לדוגמא; או טיפולו של אברמסון בזריצקי כפי שהתגלגל לציוריו של יונתן הירשפלד; וכו'); הוא עשוי להתגלות בצורת דיוקנו של הפטרון, המשולב בציור הרנסנסי והבארוקי (וגם אצלנו, אברהם אופק המצייר את מממן ציור הקיר בשערי אוניברסיטת חיפה, 1986); הדיבר הסמכותי עשוי להתגלות בציור דתי (רבנים, דפי גמרא, תפילין, טלית וכו' בציור היהודי לדורותיו); הדיבר הסמכותי עשוי להיראות בציטוטים קולאז'יים ואחרים – ביקורתיים ואירוניים ככל שיהיו – של דבר השלטון (כרזת "ארה"ב קוראת לך!", בכמה ציורי "פופ" אמריקאיים); הדיבור הסמכותי עשוי לצוץ במישרין או בעקיפין מתוך תמונות צבא, כיבוש, דיכוי וכדומה (קצינים וחיילים בציורי דויד ריב); וכמובן, יותר מכל, הדיבר הסמכותי מתבטא ב"ציור מטעם", אם זהו ריאליזם סוציאליסטי, ציור מאואיסטי וכיו"ב.

 

כפי שלמדנו לעיל מבאחטין, קרב מתנהל בין שני סוגי הדיבר הנדונים. ופעם נוספת: "המאבק ויחסי הגומלין הדיאלוגיים שבין שתי הקטגוריות של הדיבר האידיאולוגי הם הקובעים, בדרך כלל, את התפתחות התודעה האידיאולוגית של היחיד." כי, כאן, בשדה הקרב הדיאלוגי בין הדיבר הסמכותי לבין הדיבר בעל השכנוע הפנימי, מעצב האמן ומחדד את השקפתו האידיאולוגית. כאן הוא מעז, כאן הוא נוטל סיכון, כאן הוא מתנגח עם הכוח ההגמוני. ארסנל הנשקים שלו מגוון: גרילה תוקפנית, אירוניה מתוחכמת, להט אמוני-ערכי, קריקטורה (והומור בכלל), ועוד.

 

שדה האמנות אינו "ביתו" של הדיבר הסמכותי. אף להפך: כזכור, באחטין הגדירו כ"גוף זר" לאמנות ובאמנות. היותו סגור מבחינת משמעותו, מאובן ו"מכופתר" – מוציאה אותו מתחום הדיבור האמנותי."ההקשר מת סביבו והדיברות מתייבשים."[7] לכן, השדה האמנותי הוא מרחבו של הדיבר בעל השכנוע הפנימי והוא שמבטיח את ניצחונו של האמן על פני הסמכות ההגמונית. כל שנדרשת היא רק בחירתו של האמן להתייצב מול הסמכות, להכניסה למרחב יצירתו ולעמוד איתן נגדה, במלוא כוח השכנוע העצמי שבצורה ובתוכן.

 

 

[1] מיכאיל באחטין, "הדיבר ברומן", תרגום:ארי אבנר, ספריית הפועלים והקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989, עמ' 147.

[2] שם, שם.

[3] שם, עמ' 149.

[4] שם, שם.

[5] שם, שם.

[6] שם, עמ' 151.

[7] לעיל, הערה 3.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: