קלוד מונא מצייר את אשתו גוססת

               קלוד מונא מצייר את אשתו גוססת

 

התאריך המדויק הוא 5 בספטמבר 1879, השעה – דקות ספורות לפני השעה 10.30, הרגע בו תנפח קאמיל דוׄנְסְייֶה את נשמתה. מספר שעות קודם לכן, קיים בעלה, קלוד מונא, אתאיסט מושבע, טקס נישואין קתולי במטרה להבטיח את טקס הווידוי האחרון של רעייתו הגוססת. לקאמיל זה היה חשוב. הטקס הקתולי כלל את הנר הדולק למראשות החולה, קערת מים קדושים וענף ירוק, אולי גם פרגוד כלשהו. קלוד מונא לא ייחס שום ערך לכל אלה. ראשו היה נתון לדבר אחד בלבד: מראה רעייתו הנמוגה, קאמיל היפיפייה, שאותה הכיר בהיותה בת 18, לפני 14 שנים, "מלכת פאריז" – כפי שכינוה, השרועה כחושה ואזלת כוח על היצועים הלבנים. מזה חודשים שלא חדל לממן רופאים ותרופות ממכירת ציוריו, אך מה כל אלה אלה הועילו כנגד סרטן אגן-הירכיים (סרטן לבלב? יש אומרים, סרטן הצוואר; יש אומרים, סיבוכים לאחר הפלה): מהיפיפייה בת ה- 32, זו ששימשה דוגמנית למונא, לרנואר, למאנה ועוד, נותר אך מעט שבמעט: עור ועצמות, גוף בקלונו, גוף דווה ורקוב שהמחלה כילתה באכזריות, גוף כלה ונבול. עתה, קאמיל גוססת, רוחה ספק בגופה ספק מחוצה לו.

 

קלוד מונא אינו נותר אדיש. לא, אין הוא אוחז בידה ברוך; לא, אין הוא מלטפה בפניה המצומקות; ולא, אין הוא מחבקה ומנשקה על שפתיה המעט פשוקות, שלא עוד הדיבור בהן: הוא מציב סמוך למיטת הגוססת, חיץ בינו לבינה, בד-ציור לא קטן, 68X90 ס"מ, פותח קופסת צבעי שמן, המפריחים ריחותיהם החריפים והרעילים לכל עבר, שולף מכחול ומתחיל לצייר את מה שייוודע לימים כ"קאמיל מונא על ערש דווי", ציור באוסף, מוזיאון אורסיי, פאריז.

 

ציור. ידו נעה בקדחתנות ימינה ושמאלה, מניעה בתנופה משיחות מכחול בלבן, תכלת, אפור, וורוד, בעיקר תכלת, המשרה את כחול-המוות על התמונה. ראשה של קאמיל צף בראש הבולמוס הזה של סערת היד (והנפש?), עיניה עצומות, מטפחת לבנה (תחבושת?) עוטפת את קלסתרה המעונה. המשיחות הלבנות גועשות, גואות ומטביעות את קאמיל בתוכן, גורפות אותה אל מעל-ומעבר לגשמי, וכמו מצמיחות שתי כנפי מלאך אדירות משני עברי קדקודה. ומה שהיו מצעים לבנים הפכו לרוח הנפרדת מגוף.

 

ציור של יגון תהומי? ציור של רכות נפש אוהבת? ציור של קדוׄשה עטופה בזיו עליון? ציור של אישה-מלאך? לדעת אדריאן לואיס מאוניברסיטת מינסוטה, קלוד מונא נמנע בציור הנדון מ"קידוש" נוצרי שבנוסח השגור של ציורי מלאך הניצב למראשות המת, וביכר את המבט הישיר ונטול האידיאליזציה. הנה כי כן, קלוד מונא היה ונשאר אימפרסיוניסט, הוא היה ונותר צייר, ורק לאחר מכן בעל אוהב ואדם המחויב לאחר: "…ישבתי לצד ערש הדווי של אישה שהייתה ועודנה מאד יקרה ללבי", כתב מונא לחבר, אך הוסיף: "תפסתי את עצמי מתבונן בקלסתרה הטראגי, צופה כמעט באורח מכאני בהשתלשלות הגוונים המשתנים שהמוות כפה על פניה הקפואות. כחול, צהוב, אפור וכו'… הרפלקסים שלי אנסו אותי לפעול באופן בלתי מודע, למרות עצמי."

 

הגוונים המשתנים, על זה חשב קלוד מונא, שעה שקאמיל מפרפרת/מרפרפת מולו בין חיים למוות. האם התבונן בה ממש אי פעם, או שמא ידע לראותה רק כמודל לציוריו? האם, בעבור קלוד מונא, קאמיל לא הייתה אלא מושא לצורות ואפקטים אופטיים?

 

פחות משנתיים קודם לכן, ילדה קאמיל את מישל, הבן השני למשפחת מונא. התינוק המסכן לא זכה לחסד האם, שנפלה למשכב ולכאבי תופת (השימוש במורפין היה בחיתוליו וספק אם ניתן היה להקל על כאביה של קאמיל). היחידה שטיפלה בה הייתה אליס הוׄשֶדֶה, רעייתו של ארנסט, פטרונו לשעבר של קלוד, שפשט את הרגל ועבר עם זוגתו להתגורר בבית בני הזוג מונא בעיירה, וֶוטֵיי ((Vétheuil. אליס תהפוך לאשתו השנייה של קלוד מונא ותעשה הכול למחיקת זיכרה של קאמיל. באשר לזו האחרונה, ב- 7 בספטמבר 1879 הונחה גופתה הצמוקה בארון ונקברה בכנסיית העיירה בנוכחות קומץ בני משפחה ומספר חברים.

 

וקלוד? הוא סיים את ציורו תוך כשעה. אם תרצו, ה"אקשן-פיינטינג" הראשון. הוא התבונן במוצר וחש מרוצה: הוא תפס את ה"רגע", הוא תפס את "הגוונים המשתנים"; Impression de la mort"", אמר לעצמו וחיבק את הציור.

 

קאמיל כבר לא הייתה.

 

מאוחר יותר, יתלה קלוד מונא את הציור בחדר-השינה שלו ושל אליס בביתם החדש בז'יבֶרני.

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: