אירו-אסיה

                                 אירו-אסיה

 

ביום ו' האחרון, התקיים יום-עיון במוזיאון תל אביב. כמעט כולו על טהרת נשים; ואיזה נשים! ראשונה בדוברות הייתה דורית לויטה-הרטן, שהייתה, כצפוי, חריפה, נועזת, נוקבת. היא דיברה על (אין) מעמדה של האמנות הישראלית בעולם, על כמה מחטאותיה והחטאותיה, ובין השאר הגיעה לדובאי, אבו-דאבי, דוחה, ג'דה ועוד כמה ערים מזרח-תיכוניות עתירות-ממון, שלאחרונה, הפכו – בכוח הונן – למרכזים אמנותיים עולמיים. דורית ביקשה להצביע על המושג העולה של "אמנות המזרח-התיכון", בו בולטת – !alas – היעדרותה של האמנות הישראלית. רוצה לומר, אמרה דורית, שעה שבעולם אומרים היום "אמנות המזרח-התיכון", מתכוונים האומרים לאירן, סוריה, נסיכויות המפרץ, ערב הסעודית, מצרים וכו', אבל לא כוללים את האמנות הישראלית.

 

בל תבינו לא נכון: אין מדובר סתם בעוד גילוי של חרם מדיני. עסקינן בשאלת זהותה של האמנות הישראלית, וביתר דיוק, בשאלת פנטזיית הזהות שלה: משהו בדומה לספורט הישראלי, המסתייג מסיווגו באסיה ומבכר את שיוכו, או מוטב נאמר – ייחוסו, לאירופה, חרף כל המפלות. ולא, דורית לא באה לבקר את האירו-צנטריות של התרבות הישראלית (שהרי, מדבריה עלתה יותר הביקורת על הימנעות המוסדות הישראליים מהצגה גאה של האמנות הישראלית בעולם, ותהייה הגיאוגרפיה אשר תהייה): היא דיברה על אמנות ישראלית שאינה נוכחת תרבותית, לא כאן ולא שם.

 

ואז נזכרתי בשני מכתבים ששלחתי (בהפרש של כמה שנים) בשנות ה- 90, עידן בו עדיין יקדתי באמביציות ובאנרגיות של "שינוי-עולם": מכתב אחד מוּען אל שמעון פרס, אז ראש-ממשלת ישראל; המכתב האחר נשלח לשולמית אלוני, אז שרת התרבות. לפרס, משמע למשרד ראש-הממשלה, הצעתי את רעיון "הביאנאלה של הים-התיכון": "אירוע רב-אמנותי בינלאומי שניתן לקיימו בגני-התערוכה בתל אביב ב- 1998 ואשר בו יציגו יחדיו כל עמי הים התיכון ושכניהם הקרובים." (ציטוט מהמכתב). הרעיון, שזכה באותה עת לגיבוי מצד הנהלת "ארטפוקוס", לא קרם שום עור, למעט תשובה לקונית מאבי גיל, מנהל לשכת ראש הממשלה, שהעביר את המכתב לשרת התקשורת המדע והאמנויות, שסברה (כך נכתב לי) כי ראוי שיתקיים דיון בנושא במדור לאמנות פלסטית. מעולם לא שמעתי יותר בנושא. כלומר, עד שבלו סמיון פיינרו ואביטל בר-שי יזמו והחלו מקיימים, מאז 2010, את "הביאנאלה הים-תיכונית", תחילה בנמל חיפה ולאחר מכן בסחנין.

 

 

הרעיון רציני ביותר, כמובן, ושורשיו מסועפים ועמוקים:

"ישראל חיה במציאות חברתית-פוליטית המנתקת אותה מהמדינות השכנות ומחברת אותה למרכזים רחוקים יותר באירופה ובארצות הברית, ורואה עצמה קרובה יותר מבחינה תרבותית למערב ולמרכזים התרבותיים המובילים. המבט ואימוץ התפיסות של מרכזי האמנות החזקים במערב מנעו את היכולת להבחין בעשייה אמנותית באזורנו במדינות השכנות החיות בתנאי אקלים דומה ומאפיינים תרבותיים קרובים."[1]

 

בהתאם, ההצעה שהצעתי במחצית שנות ה- 90 ביקשה להתחבר אמנותית למגמת המוזיקה הים-תיכונית (באותה עת, זוהתה מגמה זו, פחות עם מוזיקה ערבית ויותר עם מוזיקה יוונית-ספרדית-מרוקאית וכו'); ליישר קו עם קומץ המשוררים הים-תיכוניים שלנו, ה"לורקאים" שלנו – ארז ביטון בראשם; לאמר "הן" אמנותי-חזותי למאמצים המוזיקליים הים-תיכוניים החלוציים של אלכסנדר אוריה בוסקוביץ' וממשיכי דרכו; לפסוע אמנותית בנתיב הספרותי שהתוו סופרים כבנימין תמוז, ישראל אלירז המוקדם, ז'קלין כהנוב, רונית מטלון וכיו"ב.

 

על פניהם, הדואליות של ים ומדבר, האור העז והחם, הטמפרמנט הים-תיכוני ושאר המאפיינים "הים-תיכוניים" – מה יאה מהם לשמש כ"קרדו" אמנותי ישראלי שביסוד "הביאנאלה הים-תיכונית"?! לא יישכחו גם ציוריהם וכתביהם של אמנים דוגמת נחום גוטמן, עמוס קינן ומעט נוספים שהניפו אצלנו את נס ה"ים-תיכוניות". אלא, שבה בעת, במבט מפוקח של כעשרים שנים מאוחר יותר, ספק רב אם הארכיטקטורה הישראלית שואפת לכיווני הבתים הים-תיכוניים הלבנים של סנטוריני שביוון או אנדלוסיה שבספרד; וספק רב אם הספרות הישראלית הרימה את כפפת הים-תיכוניות שבמסורת "שבועת אמונים"; ולבטח, האמנות הישראלית הפוסט-מודרנית עטתה אינספור מסכות על פניה, אך כמעט אף לא אחת מהן מסכת הים-התיכון. מעט ים-תיכוניות נאשר בצילום הישראלי (מסלול דליה אמוץ, רועי קופר ועוד), קצת יותר בקולנוע.

 

הנה כי כן, האידיאל התרבותי הים-תיכוני, הגיוני ככל שהינו מבחינה גיאוגרפית-אקלימית, לאמיתו של דבר – הוא זר לנו, דחוי למדי מתרבותנו, המתנדנדת בין מזרח למערב. מה שאינו פוסל, כמובן, את מפעל המופת של פיינרו ובר-שי בסחנין.

 

מכתבִי האחר, לשרה אלוני, התמקד ברעיון לביאנאלה מסוג קצת שונה, כזה הממקם עצמו בדיוק בהתנדנדות הזו בין מזרח למערב: "הביאנאלה האירו-אסיאתית". איני מצליח למצוא בארכיוני את עותק הצעתי דאז, אבל זכור לי ש"התבייתי" על "קו השבר הסורי-אפריקני. נגד עיני ראיתי קו אורך אוצרותי העובר מדרום – ממצרים ואתיופיה (בסדר, אין צורך להגיע עד טנזניה ומוזמביק, הפינות הדרומיות ביותר של הבקע) – דרך ישראל וירדן, ובעיקר צפונה – אל עבר לבנון, סוריה ותורכיה (ואנו, מטעמים היסטוריים-תרבותיים, נמשיך אותו הלאה אל ארמניה, גרוזיה, אוקראינה). היסטורית, חשבתי על זיקת מספר אמנים ישראליים חשובים לביזנץ של רצפות הפסיפס והאיקונות (קסטל, בזם, דינה שנהב ועוד); על נוכחות הקרמיקה הארמנית בישראל של ארכיטקטורה, קירות דקורטיביים וכלים שימושיים; על שורשים היסטוריים של התרבות העברית באודסה של ראשית המאה ה- 20; ויותר מכל, חשבתי על אותה גיאוגרפיה תרבותית אירו-אסיאתית (שראשיתה לפני 25 מיליון שנים בהתרחקות לוחות היבּשות של אסיה ואפריקה) החוצצת את אירופה ההלניסטית-נוצרית מאסיה ומהמזרח, בה במידה שמגשרת בין אלה. כידוע, ישנה כבר הביאנאלה החשובה באיסטנבול, אלא שזוהי ביאנאלה אוניברסאלית ברוחה. אני, לעומת זאת, הרהרתי בביאנאלה המלכדת ב"מעבדה" אמנותית את כוחות היצירה החזותית שלאורך עיקר קו-השבר הסורי-אפריקאי, דהיינו על קו התפר הפרוץ שבין אמנותה של אירופה לאמנות הארצות שממזרח לה.

 

לא זכיתי לכל תגובה ממשרד התרבות. עתה, כשאני נזכר במכתב, אני מבין שיכולתי להיעזר בשתי עבודות אמנות משמעותיות שנוצרו, קודם לכן, בסימן אירו-אסיה: האחת, "המטה האירו-אסיאתי", פעולה שהציג יוזף בויס ב- 1967 במספר גלריות בין אנטוורפן ווינה. הייתה זו פעולה אזוטרית למדי, שהחלה בהתקנת פינת שומן באולם, שלאחריה הצמיד בויס לכף רגלו הימינית סוליית ברזל, שנצמדה לסוליית לבד. עתה החל בויס מציב בארבע נקודות בחלל ארבע קורות גבוהות (מרצפה לתקרה) מכוסות לבד, שהגדירו מרחב בן 3 מ"ר. בשלב זה הוסר הבד שעטף את "המטה האירו-אסיאתי" – מוט נחושת באורך 364 ס"מ, שתפקד כמוליך אנרגיה המקשרת בין מזרח למערב ובחזרה למזרח (בזכות קצהו המעוקל של המוט). פעם אחר פעם, הרים בויס את מוט הנחושת לקדקודו של כל עמוד מארבעת עמודי הלבד, בבחינת העצמת האנרגיות בארבעת כנפי הארץ. ברישום נלווה, סימן בויס את קו האנרגיה הזורם ממזרח אירו-אסיה דרך מרכז אירופה ובחזרה מזרחה.[2]

 

קודם לכן, ב- 1966, במסגרת "פעולה" אחרת (בגלריה ברלינאית), רשם יוזף בויס בגיר צורת צלב על לוח שחור, מחק אותה וכתב תחתיה "אירו-אסיה" (בטרם גרר ארנבת מתה לאורך קו בצורת "המטה האירו-אסיאתי"). בעבור בויס, "המטה האירו-אסיאתי" סימל את האחדות המבוקשת בין שני המרחבים הגיאוגרפיים האדירים, בהם נודדים בני אדם וחיות. מבחינת בויס, התנעת המוט (ב"פעולות") ממזרח למערב ובחזרה אמורה להטעין את המטריאליזם המערבי ברוחניות המזרח.[3]

 

פחות מעשור לאחר ה"פעולות" הנ"ל, יצר פנחס כהן גן באפריל 1974 את ה"פעולה" – "פרויקט כף התקווה הטובה (מסע לאפריקה על קו השבר הסורי-אפריקאי)": כשהוא ניצב בחוף כף התקווה הטובה, שפך כהן גן שני גלונים של מי ים המלח לתוך מי האוקיאנוסים ההודי והאטלנטי הנפגשים באותה נקודה. "בפעולה זו עלה מינון המלח באוקיאנוס בשיעור שאינו ניתן להערכה."[4] בתאריך 23.4.1974 כתב כהן גן ביומנו:

"מקומו של ים המלח על פני כדור הארץ (ביחס לשבר הסורי-אפריקאי) הודגם בטיסה מעל לשבר ובהתחברות לכף התקווה הטובה, מקום שבו נפגשים גופי מים גדולים של מזרח ומערב. ההחלטה להעביר את מי ים המלח התקבלה ברגע האחרון. רציתי לתת לרעיון תוקף של פעולה פיזית, ואולי גם להמחיש שהימים באזורנו מתחברים כולם זה לזה, פרט לים המלח. הפעולה הייתה ביטוי מוחשי להוצאתה של פעולת ים המלח מהקשרה הראשון והרחבתה להקשרים נוספים באמצעות השבר הסורי-אפריקאי. מבחינה חזותית, שני גופי המים, שצבעיהם שונים (מי האטלנטי כחולים ומי ההודי ירקרקים), מסמנים את סוגיית המגעים בין מערב ומזרח."[5]

 

הרי לנו אפוא שתי התנסויות אמנותיות אוונגרדיות, המבקשות לבצע מניפולציות סמליות/מאגיות על הדואליות האירו-אסיאתית או המערבית-מזרחית, וזאת, פחות או יותר, על אותו קו גיאוגרפי של "הביאנאלה האירו-אסיאתית".

 

האם תתקבל האמנות הישראלית במרחב האירו-אסיאתי? מבחינה פוליטית, דומה שהשטח ברובו כשיר: יחסי שלום (קרים ככל שהינם) עם מצרים וירדן, התפייסות עם תורכיה, יחסים תקינים ומעלה עם אוקראינה, גרוזיה וארמניה. לבנון וסוריה? צרות. מהבחינה התרבותית-אמנותית, ברור ש"אירו-אסיאתיות" היא משימה לקידום, לעידוד, להפרחה, יותר מאשר משימה לקטיף פרי בשל. שכן, את הדיאלוג האמנותי האירו-אסיאתי יש לטפח ברמת שינוע ואירוח תערוכות הדדיות, משותפות ואחרות, מפגשי אמנים, אוצרים, ימי עיון, כתיבת מאמרים וספרים וכו'. זהות אמנותית אירו-אסיאתית היא אתגר יותר משהיא הוויה תרבותית קיימת. אלא, שזהו אתגר הגיוני, רלוונטי ואפשרי, שעשוי לענות לאותה בדידות בלתי מזהרת, שדורית לויטה הרטן הצביעה עליה, שלא לומר – לענות לאותו מחדל זהות שבמאמץ לעטות עלינו את מסכות אירופה הצפונית ואמריקה הצפונית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] מתוך אתר-הרשת, "הביאנאלה הים-תיכונית".

[2] Caroline Tisdall, Joseph Beuys, The Solomon R. Guggenheim Museum, New-York, 1979, p. 128.

[3] שם, עמ' 108.

[4] פנחס כהן גן, "ספר הפעילויות, המושגים והאובייקטים 2000-1970", מוזיאון תל אביב, 2012, עמ' 77.

[5] שם, שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: