הבלים על פי תהום

                        הבלים על פי תהום

 

בדמדומי 1975 הגעתי למדריד. שוטטתי ברחובות העיר ותהיתי לפשר ה"אָטְרָקְציוׄנֶס" – אותן קרנות רחוב לא מעטות, בהן הותקנו מתקני שעשועים ציבוריים, לונה-פארקים-זוטא ירודים. היו אלה עדיין ימי שלטונו של גנרליסימו פרנקו, ומהר מאד הבנתי, שדיקטטורה והסחת-דעת בידורית להמונים הולכות יד ביד. אל ספרו הנודע של גי דֶבּוׄר, "חברת הספקטקל", הגעתי, בעוונותיי, רק כעבור למעלה מעשור, אף שהספר הופיע לראשונה בפאריז עוד ב- 1967. עתה, בזכות הניאו-מרקסיזם של דֶבּור, יכולתי לגשר בין תרבות הספקטקל לבין החברה הקפיטליסטית, אשר אותה כבר הורוני הוגי "אסכולת פרנקפורט" לאבחן כגלגול דמוקרטי של פאשיזם. וכך,

"כאשר הפסוודו-פסטיבלים הוולגאריים של החברה, פרודיות על הדו-שיח והנתינה, מעודדים עודף הוצאות, הם מוליכים אך ורק לרמאות המפוצה דרך-קבע באמצעות הבטחת רמאות חדשה."[1]

 

מאחורי תרבות הספקטקל, הראה דֶבּור, ניצבת שליטה חברתית של בעלי הון, המחברת את עידוד הצריכה עם קסם הדימוי המפתה של האובייקטים, חזותם החיצונית ה"סקסית". הספקטקל הוא, קודם כל, זה של המוצרים:

"כזה הוא עקרון הפֶטישיזם של הצריכה. השליטה החברתית באמצעות דברים מוחשיים ובלתי מוחשיים, מגיעה למימושה המוחלט בספקטקל, בו מומר העולם המוחשי במבחר דימויים (אימאז'ים) המתקיימים מעליו, ואשר כופים עצמם, בו בזמן, כמוחשיות בשיאה."[2]

 

בהתאם, הווירטואליות של הדימוי המשווק היא מרחב הספקטקל הקפיטליסטי:

"…שפת הספקטקל מורכבת מסימנים של הייצור השולט […]. הממשות הווה במופע, והמופע הוא הממשי. […] החזותי הוא שלילת החיים. […] המופע אומר: זה שמופיע הוא טוב, וזה שהוא טוב – מופיע. […] מונופול התופעה."[3]

 

אם כן, הספקטרום של הספקטקל המודרני רחב מאד: הקוטב האחד שלו עניינו בנראות הפתיינית של המוצרים, במופע השיווק, ואילו הקוטב האחר שלו עניינו באסקפיזם החברתי של הציבור ברמות הבידור למיניהן. שני הקטבים מאשרים הדחת הממשות לטובת התדמית הכוזבת; שני הקטבים משרתים את בעלי הכוח, ויהיו אלה בעלי ההון או המנהיגים.

 

ואז אני מביט סביבי. כבר הרבה זמן שאני מביט סביבי. עוד ב- 2010, במהדורה המורכבת של "אמנות מינורית", כללתי פרק קצר בשם "זמן החגיגות", שנפתח במילים כדלקמן:

"כלל לא ברור מה הם חוגגים שם, אבל את החגיגות האלה אי אפשר לעצור: "POV" – פסטיבל צילום ענק ב"תחנה", תל אביב; "לילה לבן" – פסטיבל גלריות שדרות וכו' בתל אביב; Art-Tel-Aviv"", "צבע טרי" – שניהם בתל אביב; "Mix" – פסטיבל אמנות בשכונת מוסררה, ירושלים; "עוץ בעיר" – פסטיבל מיצגים תל אביבי; "רחש 2" – פסטיבל וידיאו-דאנס בינלאומי של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים; האם נוסיף – "ארטפוקוס" (ירושלים), ביאנאלה בהרצלייה, אירועים כלל-עירוניים בבת-ים וחולון, "פסטיבל החגים" בחיפה, "יריד חוצות היוצר" בירושלים, ועוד ועוד. שוחר התרבות הישראלי מוצא עצמו מותש בין כל החגיגות הללו – אותם מגא-אירועים, שאינספור צופים נוהרים אליהם לעת ערב, לבושים במיטב מחלצותיהם וחיוכם הסינתטי נשלח אל הבזקי הפפרצ'י."[4]

 

מפה לשם, אני קורא את מאמרו של סיימון גולדהיל (פרופסור לקלאסיקה באוניברסיטת קיימברדיג', אנגליה), "התבוננות והמביט: אימפריה ותרבות הספקטקל",[5] ונחרד מההשוואה המתבקשת בין המתרחש אצלנו כיום לבין מבול בידורי המופעים הפופולאריים באימפריה הרומית:

"כוחה של האימפריה הרומית מצא ביטויו בספקטקל ובאמצעותו. הקיסר במרכז רומא הציג ובחן את סמכותו במשחקים ציבוריים, תהלוכות ופסטיבלים בתיאטרליות ובהיקפים הולכים וגוברים…"[6]
נכון, יש משהו חבוט-מעט, אולי אף קצת דמגוגי, בהשוואה בינינו לבין רומא השוקעת, החל ב"סאטיריקון" של פליני וכלה ב"קליגולה" של יעקב שבתאי. ואף על פי כן, התחושה המחלחלת היא של מצב חירום.

 

סיימון גולדהיל מפרט על אודות מופעי הבידור ההמוניים ברומא, אף מבלי שיידָרש לקרבות הדמים של הגלדיאטורים ב"קוליסיאום", או לתחרויות הכרכרות, או לקרבות הספינות בתיאטראות הרומיים שמולאו במים, או לקרקס מאקסימוס (שהכיל מקומות לרבע מיליון איש, לפי עדות פליניוס האב), שלא לומר האמפיתיאטראות והקרקסים שהוקמו והופעלו בהמוניהם על פני האימפריה כולה. כנגד כל אלה, גולדהיל ביכר להתמקד במופעי העונשין הרומיים (וסיפר כיצד נהוג היה להוציא להורג פושע נודע לעיני קהל עצום, כאשר הלה נשרף למוות במהלך מסכת מיתולוגית שחוברה במיוחד לאירוע; או הסיפור על הקיסר דומיציאן שזימן את הסנאטורים המבוהלים שלו למשתה בו המשרתים לבשו שחור והתקרובת הייתה סעודת אבל…), וגם ציין את הטקסים רבי-הרושם של תהלוכות ניצחון צבאי שהסתיימו ב"שערי ניצחון" שנבנו במיוחד. במאה ה- 4 לספירה, המשיך גולדהיל, התיאטרליזציה הרומית של העונשין הומרה במופעי הצליבה הנוצרית, מה שגרם לתיאולוג הרומי בן המאה ה- 2, טרטוליאן, לכתוב את המסה, "על הספקטקלים", בה תקף קשות את התרבות הרומית של המופעים ההמוניים. עוד מרחיב גולדהיל בנושא טקסטים רומיים של לוקיאן ((Lucian ושל פְּרוּדֶנציוס ((Prudentius, בהם ניסחו המחברים הלכות תגובה ראויה למראה בית יפה או אישה יפה. התרבות הרומית, ביקש גולדהיל להדגיש, הייתה רגישה ביותר להתנהגות תקנית בהקשרי נראוּת אסתטית. היא סגדה לנראוּת ולראווה.

 

מה שמחזיר אותי לערכי התרבות הגואים בישראל 2016. ישראל של "אטרקציונס" ו"ספקטקל", ישראל של בידור להמונים: לבטח, שמתם לב להיקף חסר התקדים של ה"פרַיים-טיים" המוקדש בערוץ הטלביזיה הממלכתי לשידורי כדורגל וכדורסל. אין גם ספק, שאתם מודעים למתקפה הרב-צירית של שעשועונים, "ריאליטי" ותחרויות שטותיות (זמר, בישול, טריביה עם צניחות לבור, וכו') בערוצי הטלביזיה השונים שלנו. אנחנו טובעים בהבלים: ערינו מתחרות זו בזו בהפעלת מרכזי בידור המוניים של מזון, מוזיקה ושאר מופעים (בתחנת הרכבת הישנה בירושלים, ב"שרונה" התל אביבית ובשכונת הטמפלרים החיפאית). ראשון לציון, חולון, בת-ים, הרצלייה ועוד מתחרות ביניהן בחגיגות לכבוד האישה, השפה העברית, "זומבה במרכז העיר" ומה לא. ראשי הערים שלנו הפכו אימפרסריויים והם יוצאים מגדרם לארגן עוד ועוד ירידים (אמנות, מלאכות-יד, מזון) ומופעי זמר קולניים, מ"בריכת-השולטן" ועד ל"גני יהושע". וכהשלמה לכל ה"צונאמי" הזה של חגיגות המופע והנראות ההמוניים, דוגמניות ודוגמנים זכו אצלנו למעמד מוביל ב"סלבריטאות", ואת מקום ה"קוליסיאום" זב-הדם ממלאת בהצלחה הטלביזיה, המקרינה דימויי זוועה ואסונות לרוב, בחדשות, בסדרות וכו' ("דיון בכנס אילת לעיתונות בנושא סיקור הטרור – חדשות קשות או בידור להמונים?" / כותרת ב"חדשות מאקו").

 

ועכשיו נשאל: מדוע נפלה הקיסרות הרומית? פלישת הברברים, תגידו; עליית הקיסרות הביזנטית במזרח, תגידו; תלות יתר בעבודת עבדים, תגידו; בזבוזי יתר, תגידו; שחיתויות פוליטיות, תאמרו. ואני אוסיף: תרבות מתבהמת ברמת מופעי דמים המוניים, ספקטקלים הבלותיים, בידוריות חלולה והשתעבדות לתרבות של הנאות הגוף (מרחצאות, משתאות) וסגידה לנראוּת ולראווה. קריסה תרבותית היא כתובת של קריסה כוללת.

 

בהתאם, אם אינכם מאוימים מפלישת הברברים של דאעש, ואם תלות הכלכלה הישראלית בעובדים זרים אינה מעוררת בכם דאגה, ואם בזבוזי יתר ושחיתויות פוליטיות נראים לכם תופעה אוניברסאלית מקובלת שאפשר לחיות אתה, וגם אם הכיבוש אינו אלא "אכיבוש", אין ספק שגם אינכם מאוימים מהתבהמותה של החברה הישראלית, אם לצטט את שר הביטחון.

 

אבל, מה בדבר הזיקה בין התבהמות התרבות, בעידוד ערוצי המדיה הממלכתיים (במישרין ובעקיפין) והמסחריים לבין השלטון? את מי ואת מה משרתת העדריות הנוהה אחר "האחים הגדולים", זו העדריות המכוּנה גם "מדורת השבט", ומה כבר הפער הגדול בין שירות האינטרסים של בעלי הממון (בעלי המדיה) לבין שירות האינטרסים של השלטון, שעה שאנו מודעים היטב ליחסי הון-שלטון?! מה תורמים הפמפומים של שידורי הספורט ליושבים על הכס, אם לא ביצור שלטונם והסחת הדעת הציבורית מהתדרדרות המצב הביטחוני והמדיני. "לחם ושעשועים", panem et circenses, היה הביטוי הלטיני שטבע יוּבֶנָל ("סאטירה", X), המשורר הרומי מהמאה הראשונה לספירה, כביקורת על מדיניות הקיסרים וניסיונם להשקיט את תסיסת ההמונים באספקת מזון ומופעי ראווה חינם. אז, לגבי ה- panem, הלחם, אינני יודע, כאשר מחירי הקוטג' והדירות מאמירים והולכים; אבל, לגבי ה- circenses, הקרקסים – – –

 

 

 

 

 

 

[1]        מס' 154. תרגום: המחבר.

[2] שם, מס' 36.

[3] שם, מס' 7, 8, 10, 12.

[4] "גדעון עפרת, "אמנות מינורית", אמנות ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 157.

[5] Simon Goldhill, "Viewing and the Viewer: Empire and the Culture of Spectacle", The Body Aesthetic, ed. Tobin Siebers, University of Michigan Press, Ann Arbor, 2000, pp.41-74.

[6] שם, עמ' 41.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: