משבר הביקורת

                           משבר הביקורת

 

ב- 1998 ראתה אור בניו-יורק אנתולוגיה בעריכת מוריס ברגר ושמה – "משבר הביקורת".[1] אכן, כבר לפני קרוב לעשרים שנה נכתבו הדברים הבאים:

"רוב האמריקאים יחושו יותר בנוח עם סילוק המבקר. כיום המבקר הוא זה שניתן להתעלם ממנו בתהליך הקביעה מהי אמנות טובה ומהי אמנות רעה. […] הערך והרלוונטיות [של מבקרי האמנות] הופכים יותר ויותר קלושים בסקטורים רבים של חיי התרבות האמריקאית המֵיינסְטרימית. אין זה מפתיע, שהמבקר(ת) איבד(ה) את הילת הכבוד שלו או שלה. כל אדם מדמה את עצמו או עצמה למבקר(ת). שרים ופוליטיקאים מבטלים את צילומי רוברט מייפלתורפ כאמנות רעה. […] אפילו הערה פוגענית ביותר ב- TV Guide לא תעצור מיליוני צופים מצפייה בתוכנית טלביזיה נחותה, משום ש – או שלא קראו את הביקורת או שלא איכפת להן ממנה."[2] 

 

אם כן, לדעת ברגר, קולם של מבקרי האמנות איבד את מקומו המרכזי והמכובד. בכלל, ביקורת האמנות (ספרו של ברגר מתייחס לארה"ב) איבדה את מרכזיותה לרקע תת-תרבויות קהילתיות, שיווקי אמנות ממוקדים, טשטוש ההבדלים בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה וכו'. בתרבות אמריקאית, הנתונה יותר ויותר בידי אידיאל הרווח הכספי, המוסדות והחברוׄת, כמו גם האספנים והסוחרים בעלי-הממון הם שאוחזים בידם (באמצעות תחבולות שיווק דוגמת "שיאי מכירות", "העשירייה המובילה" וכיו"ב) את עוצמת הפרשנות והשיפוט, לא עוד מבקרי האמנות, מוסיף ברגר.

 

אך לא רק בזה מסתכם משבר הביקורת, לדעת עורך הספר. שדגש רב הוא שם גם על האקדמיזציה של ביקורת האמנות האמריקאית: כוונתו לאימוץ שפה ז'ארגונית בידי מבקרים, ולחילופין, כתיבה רעה: זו גם זו אחראיות לשוליותה הגוברת של הביקורת בעולם התרבות:

"המבקר האקדמי, במקום שיהיה מחויב לכתיבה איכותית ולרוחב אינטלקטואלי, שבוי מדי בסוגיות של מעמד אינטלקטואלי, גאווה וביטחון. אקדמאים רבים מדי כותבים ביקורת […] על מנת להרשים קולגות וועדות-קביעוּת."[3]

 

בהמשכו של אותו מאסף מאמרים בנושא "משבר הביקורת" בולט מאמרו של מבקר האמנות, מייקל ברנסון ((Brenson. במאמר הנושא את הכותרת – "בהתנגדות למסע המסוכן: משבר ביקורת העיתונות" (במקור, הרצאה שנשא בשלהי 1994) – ברנסון בא למחות על קנוניית השתיקה בין מבקרי האמנות בכל הקשור לאפשרותה של ביקורת על הביקורת. במאמרו, ביקש להתמקד בביקורת האמנות בעיתונות דווקא, תוך שטוען:

"אני מאמין, שביקורת האמנות נכשלת באורח אומלל בהתמודדותה עם אתגרי הזמן הזה."[4]

 

בהעלותו על נס את חשיבות המילים והסגנון שנוקט בהן המבקר ואת חשיבות האמנות שהמבקר בחר להגן עליה, וכל זאת לרקע תקופה זו של שינויים תרבותיים מהירים כל כך, ברנסון מצביע, לא רק על התרבות האמריקאית, אלא גם על תרבויות דרום-אפריקה, מזרח-אירופה, ירדן ו… ישראל.[5] עם זאת, ברנסון מאמין, שלֵב משבר הביקורת הוא בביקורת העיתונות האמריקאית, ולו רק בזכות היותה מובילה באמריקה את טון הדיבור על אמנות. אף על פי כן, חרף מעמדה המרכזי של העיתונות במדיה (עדיין כך ב- 1994) וחרף כוחה הרב (ביקורת ב"טיימס" גרמה לאספנים לבטל רכישות של אמן X; ביקורת אחרת גרמה למוסד ידוע לחשוב פעמיים אם יציג תערוכה Y), כמעט שאין מתקיים דיון רציני במשבר זה. יתר על כן, דווקא בדין כוח ההשפעה של ביקורת העיתונות, ברנסון מבטא דאגתו נוכח צמצום נוכחותה של הביקורת בעיתונות האמריקאית, כמו גם נוכח העדפת סקירות ((reviews על פני פרסום מאמרי ביקורת:

"ביקורת העיתונות מתחילה להיות נחווית, לא כמאמץ לחקירה ומאבק באתגרי החיים והאמנות העכשווית, אלא כאופן של הימנעות מהם."[6]

 

וגם אם ברנסון מתמקד בהיעדר דיון ביקורתי בשאלות מימון מוסדות האמנות והפטרוניות הפיננסית בכלל, מחאתו רחבה יותר:

"איני סבור שהקוראים מצפים ממבקרי האמנות של העיתונות והמגאזינים לתשובות מוחלטות. מה שזכותם לצפות לו הוא מעורבות מלאה ומתן כבוד לאופן בו מילותיהם משפיעות על מצב האמנות בארץ הזו."[7]

 

ברנסון, שמייחס משקל רב לכוחם של מבקרי העיתונות לתרגם אמנות למילים ולגָשר בין תרבויות ובין עולם האמנות לבין העולם שמחוצה לה, זוכר היטב, שגדולי המבקרים האמריקאיים – קלמנט גרינברג, הארולד רוזנברג ותומס הס – השמיעו כולם את קולם מעל דפי עיתונות ומגאזינים. הימנעות ביקורת העיתונות האמריקאית העכשווית ממעורבות בסוגיות קריטיות של עולם האמנות והתרבות האמריקאיות נראית אפוא לברנסון מדאיגה במיוחד. מה הסיבה לנתק הנדון? –

"מוסדות המדיה ההמונית מאוכלסים יותר ויותר בגברים ונשים המכורים לזוהר ולהופעה הנוצצת שבסגנון שנות ה- 80 ואינם רגישים להבדל שבין תרבות אמיתית לבין תרבות וירטואלית, והם רואים באמנות ובביקורת, וככל הנראה גם בכל שאר ענפי התרבות, לא תעודה אלא קריירה."[8]

 

מה נענה, אנו, בישראל של 2016, על טענות כגון אלו ועל שאלת "משבר ביקורת האמנות" בכלל? ותחילה: האם ישנו משבר?

 

ודאי, ודאי שישנו: לאן נעלמו במחוזנו ביקורות האמנות? מה שהיה כה נפוץ בעיתונות וכתבי העת עד שנות ה- 80-70 של המאה הקודמת, הלך ופחת ונותר בחזקת קומץ זעום ביותר של מבקרי אמנות. למעשה עיתון דפוס אחד בלבד, "הארץ", המעסיק שני מבקרים; עיתון מקוון אחד, "ערב-רב", המארח מבקרים מתחלפים שונים; לא הרבה יותר מזה. פה ושם, מגאזינים המופיעים בתדירות נמוכה מאד, ואף לא מבקר אמנות אחד בטלוויזיה או ב"עיתונים של המדינה ו/או של ראש-הממשלה". אף מרבית המקומונים חיסלו את טורי ביקורת האמנות. ככלל, שממה ישראלית עם נווה-מדבר אחד לשמאלנים חושבים (ובמחשבה נוספת: וכי ישנו שמאלן שאינו איש חושב?).

 

תאמרו: מה פלא, הן ביקורת האמנות מצאה את במותיה החדשות באינספור האתרים הפרטיים ב"רשת". לכאורה, הצדק אתכם. אלא, שקריאה במה שקרוי "פוסטים", המתפקדים כביקורות אמנות, אינה מנחילה כבוד גדול למקצוע, והיא אך מוכיחה ומדגישה את היעדר ביקורת האמנות הרצינית בבחינת סוגה המאחדת ידע נרחב, תרבותיות, כושר כתיבה, שיפוט אינטליגנטי ורגיש ומחויבות ערכית.

 

הסיבות לגוויעתה של ביקורת האמנות במדיה הישראלית – ידועות: ביקורת האמנות אינה מוׄכֵרת, לביקורת האמנות אין מדרוג (רייטינג). ובמילים אחרות, שיקולי רווח ופופוליזם עשו אצלנו יד אחת נגד ביקורת האמנות. השפל התרבותי ההולך וגואה במחוזנו, השפל שהטביע את התרבות כערך אליטיסטי בתוך מי האפסיים של הבידור והשעשועונים, השפל הזה כמעט שהכחיד לחלוטין את ביקורת האמנות.

 

טיעון האקדמיזציה של הביקורת? לא ממש תקף לחוגינו, שעה שהמחלקות לאמנות באוניברסיטאות מנותקות מזה עידן ועידנים מעולם האמנות. בה בעת, אין ספק שמכת ה"ז'ארגון" הכתה בלא מעט מאמרים סמי-ביקורתיים שראו אור, בשעתם, ב"סטודיו" ז"ל, ואכן הרחיקו לא מעט קוראים. מיעוטם עדיין מתפרסמים באתרי אינטרנט ובכתבי-עת של האקדמיות לאמנות. מאלה לא תצמח ברכה.

 

מבקרים ומבקרות בסימן סממני הזוהר החברתי והקריירה? נדמה לי, שלניו-יורקיות הזו טרם הגענו. ואולם, לטענת היסוד הנ"ל של ברגר וברנסון – טענת הנתק של מבקרי ומבקרות האמנות ממעורבות בסוגיות חברתיות/כלכליות/פוליטיות/ג'נדריות וכו' של התרבות הישראלית – לטענה זו בהחלט יש תוקף מקומי, ולו גם בהיקף הממוזער מאד של ביקורת האמנות הישראלית. כי למָעֵט מבקרת האמנות של "הארץ", שאני, אכה על חטאי, נמנה על מוקירי תבונתה, ידיעותיה, מחויבותה הערכית-חברתית וחריפות מקלדתה, ולו גם במחיר הידוע של "אי-לקיחת שבויים", אני רואה את הקולגה, אשר כה מאוהב באמנות עד כי אינו רואה מלבדה.

 

לא, איני שוכח את סכנת אותה ביקורת, שמרוב חברתיות מחמיצה את האמנות, מקרה אדם ברוך ז"ל ב"ידיעות אחרונות". מנגד, גם איני שוכח לטובה את כתיבתו הביקורתית הפתוחה והמתערבת של יונתן אמיר ב"ערב-רב". אני אך משקיף סביבי, וכמעט שאיני מוצא עוד מבקרי אמנות כאריזמטיים מהסוג שכתבו כאן עד וכולל שנות ה- 70 – שרה ברייטברג ("ידיעות אחרונות"), דורית לויטה, רותי דירקטור, יגאל צלמונה ("מעריב"), מיכאל סגן-כהן ("הארץ"); שלא לדבר על דורות קודמים של יואב בר-אל, רן שחורי, אמנון ברזל, ראובן ברמן וכו'. יונה פישר – אמרתי? חיים גמזו – אמרתי? ישורון קשת – אמרתי? אויגן קולב – אמרתי? גבריאל טלפיר – אמרתי? מרים טל – אמרתי?

[1] The Crisis of Criticism, ed. Maurice Berger, The New-York Press, New-York, 1998.

[2] שם, עמ' 5-4.

[3] שם, עמ' 13.

[4] שם, עמ' 101.

[5] שם, עמ' 102.

[6] שם, עמ' 107.

[7] שם, עמ' 109.

[8] שם, עמ' 115.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: