האמנות ומחשבת-הזמן

                         האמנות ומחשבת הזמן

 

מאז ראשית עמידתי על דעתי האסתטית, נמניתי על אלה המזווגים אמנות ואידיאה. יצירת האמנות, למדתי מאריסטו והיגל בעיקר, היא גיבושה החומרי-חושי של מחשבה במובנה התרבותי העמוק והרחב, הפילוסופי.[1] וגם אם התפכחתי מהאשליה נוסח שלינג, לפיה האמנות, מבחינת תורת ההכרה, ניצבת מעל הפילוסופיה, ואפילו חדלתי לצפות מהאמנות אמירות פילוסופיות משמעותיות (את ההתפכחות הזו ביטאתי בעיוני המשווה על רמברנדט ושפינוזה, 2001[2]), אף על פי כן, עדיין נותרתי משוכנע בזיקה התשתיתית של יצירת האמנות למערך הגותי – פילוסופי, מדעי, תיאולוגי וכו' – של הזמן. מה שפעם קראנו, "רוח-הזמן".

 

כך, לאורך עשרות בשנים, אהבתי להתרפק על הקשר הרעיוני בין הקוביזם לבין מחשבת התפישה של אנרי ברגסון והפיזיקה של אלברט איינשטיין ומקס פלנק; או על הקשר הרעיוני בין הריאליזם לבין הפוזיטיביזם של אוגוסט קונט ותורות הגנטיקה של ז'אן-באטיסט למרק והיפוליט טן; או על הקשר הרעיוני בין האקספרסיוניזם הגרמני ופרידריך ניטשה; או על הקשר הרעיוני בין "ציור הפעולה" לבין האקזיסטנציאליזם; וכך הלאה בואך הקשרים המוכרים לנו בין הוגי "אסכולת פאריז" לבין האמנות הפוסט-מודרנית.

 

לכן, שמחתי לשוב ולהיפגש עם דיונו המרשים של היסטוריון האמנות הבריטי (שהיה גם אוצר ב"מוזיאון ויקטוריה ואלברט", לונדון), מייקל בקסנדול (2008-1933), שבספרו מ- 1985, "דפוסי כוונה", חקר לעומק את הזיקה ההדוקה בין "אישה מוזגת תה", ציורו של שארדן מ- 1735, לבין המחשבה האמפיריציסטית הבריטית-צרפתית מהמאה ה- 17.

 

במקור, הייתה זו הרצאה, אחת משורת הרצאות, שבקסנדול נשא ב- 1982 באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. עתה, בגרסה המודפסת בספר, פתח ההיסטוריון את דיונו בציטוט מיומנו של הצייר, דלקרואה, שכתב ב- 1822:

"שעה שאני מצייר ציור יפה, איני כותב מחשבה. זה מה שהם אומרים. פשטנים שכמותם!"

 

אלא, שבקסנדול בא לטעון אחרת:

"…אחד הדברים שאמן מסוגל לנחול לחילופין מתרבותו הוא ניסוחן של אידיאות. […] ציירים אינם יכולים להיות אידיוטים חברתיים: אין הם מבוּדדים מהסטרוקטורות המושגיות של התרבויות בהן הם חיים."[3]

 

בה בעת, בקסנדול יודע להטעים, שהאידיאה או המחשבה המבוטאת בציור היא כזו המגולמת בפתרון בעיה פיקטוריאלית. עוד ברור לו להיסטוריון מה שידוע לכולנו: שהוכחת הקשר בין יצירת אמנות לבין השקפה אידיאית – פילוסופית, מדעית וכו' – תובעת תהליך מורכב של חקירה, הרחק מֵעֵבר לתגובה הישירה ליצירה.

 

כך מגיע בקסנדול אל ג'והן לוק ("מאמר על ההבנה האנושית", 1690), אייזיק ניוטון ושאר אמפיריציסטים מהמאה ה- 17, שמחקריהם ועיוניהם בנושאי הצבע והתפישה החזותית השפיעו על תרבות המאה ה- 18, הציור הצרפתי בכלל זה, ושארדן בפרט. כך, ניוטון טען, שצבעים אינם איכויות אובייקטיביות של עצמים, כי אם תחושות נפשיות. "אור-יוצר-אדום" (red-making-light), היה מונחו האלטרנטיבי של ניוטון למונח "אדום", שעה שאותה "יצירת אדום" מתרחשת בנפש הצופה. ג'והן לוק קיבל השקפה זו כאשר טען, שאנחנו לומדים בדרך ניסיונית לשדך תחושות עם איכויות של גופים. לסובייקט נועד אפוא תפקיד מרכזי בתפישה החושית. רעיון זה נקלט בחוגים רחבים באירופה, כגון בכתביו של אטיין בונו דה-קונדיאק, הצרפתי, מה שקיצר את הדרך אל שארדן.

 

מבטו הבוחן של בקסנדול ב"אישה מוזגת תה" של שארדן איתר בציור מספר "מוזרויות" (דוגמת שטיחות קנקן התה, או הזווית המעט-לא-סבירה של הכיסא), אך יותר מכל, הוא נתפס לפן חדות האור, המאורגן בציור בדרגות שונות. מסתבר, שעניין "חדות המבט" היה מושג שריתק את המאה ה- 17, ובקסנדול מוביל אותנו אל טקסטים נידחים, שראשיתם עוד בשחר אותה מאה (כריסטוף שיינר, 1619; רנא דקארט, 1637; סבסטיאן לה-קלרק, 1719; ואחרים), בהם נידונה סוגיית הפוקוס בהקשר למבנה העין. בה בעת, בקסנדול מצביע על ציירי ה"ז'אנר" ההולנדיים (ציירי הסצנות הביתיות היומיומיות) ועל ציירי הרנסנס האיטלקי, דוגמת וֶרונֶזֶה וגווידו רֶני, שתפקדו אף הם בעבור שארדן כ"מתווכים" בדרך לאימוץ, הפנמה ויישום של התורות האמפיריציסטיות החדשניות. שארדן, כתב בקסנדול, קיבל על עצמו את קומפוזיציית האור הרנסנסית ההרואית שברוח גווידו רני, אך העבירה לסצנות דומֶסטיות, תוך ששם דגש על סוגיות האפקט הצבעוני (ראו יחסי האדום-כחול בציור מוזגת התה) ודרגות החדות שברוח לוק, ניוטון והשאר.[4]

 

עד כאן מייקל בקסנדול. השאלה שנשאל עתה, לאור מחקרו המשכנע כל-כך של ההיסטוריון הבריטי, היא: מהי אותה מחשבת-הזמן הנוכחית שבכוחנו לאתר בעומק התכונות הפיקטוריאליות של הציור העכשווי, הישראלי בין השאר?

 

לנו, ב- 2016, קשה הרבה יותר לענות על השאלה. שכן, מיהו אותו "שארדן" של עשרות השנים האחרונות, אשר לתוך יצירתו נצלול בחיפוש אחר האידיאה? האם יהיה זה ניאו-אקספרסיוניסט סמי-מופשט כמשה גרשוני? האם יהיה זה מינימליסטן מקסימליסטי כנחום טבת? כלום יהיה זה מתחזה הדמייתי כרועי רוזן? שמא צייר פיגורטיבי "הסתכלותי" כישראל הרשברג או אורי גרשוני (ה"שארדני" מאד)? ואולי יהיה זה צייר פוסט-מושגי כלארי אברמסון? וכו' וכו': הפלורליזם העכשווי כה עשיר, כה רב, עד כי מונע מאיתנו בחירה מייצגת, כזו שתשמש בבואה מרכזית לרוח-הזמן. האם עצם הפלורליזם הפוסט-מודרני טומן בחובו את מחשבת-הזמן? ללא כל ספק, כן: מחשבת ה"ריזום" של דלז וגוואטארי, למשל, רעיון ההתפשטות היבליתית על פני השטח, לבטח חופפת את הריבוי המתפשט של תחבירי האמנות העכשוויים. ומהכיוון האפיסטמולוגי האנגלו-סקסי, נציין הוגים מובילים בתחום הפלורליזם של האמת: וויליאם פ.אלסטון (2002), מייקל פ.לינץ' (2004), סטיבן ד.אדוארדס (2012) ועוד. לא מכבר, גם פרסמנו, כאן ב"מחסן", מאמר בשם "חסרי-חוליות: או: האמנות הקוואנטית", ובו קישרנו את תופעות הריבוי ואי-הוודאות של האמנות העכשווית למדע הפיזיקה העכשווי.

 

אלא, שאז מגיע לידינו ספרו עב-הכרס החדש של האמן התל אביבי, דוד שוילי, ספר שהוא יצירת אמנות בפני עצמו ואשר כל-כולו המחשה חזותית רדיקלית לטכנולוגיה הדיגיטלית-וירטואלית ולמחשבה המתמטית שביסודה. איני בקי במחשבה זו, ואפילו חש עצמי כפרימיטיב מצוי נוכח המדיה הדיגיטלית החדשה. ברם, איני יכול שלא להתפעם מניכוס שפתה החזותית של מדיה זו ליצירתו של שוילי, יצירה הנעה על הגבול הדק שבין חשיבה מדעית צרופה לבין אזוטריות, תוך שמולידה דימויים והיגדים מילוליים, שאני חסום לתכניהם (אלא אם כן, אני מזהה בהם כמיהות ניאו-רומנטיות לאינסופי ולאל-מודע), אך פתוח אסתטית לצורותיהם ההנדסאיות הקרות-מנוכרות-טכנולוגיות לכאורה. וגם אם הרושם שאני מקבל מהספר, "ספר ההיסטים" שמו, ששוילי בא אל לשון המדע והטכנולוגיה העכשוויים על מנת לאשר את היפוכם, אני מתרשם מאד מהמהלך האסתטי-עיצובי שלו ברמות הצילום, שרטוט, טיפוגרפיה וכו', הנשלטים כולם על ידי ה"פוטו-שופ" של המחשב. באמצעות כל אלה, דוד שוילי, כך נדמה לי, עושה מעשה חתרני של חדירה אל "שטח האויב" במטרה לערערו מבפנים. חזותית, הוא מצהיר על סדר, פיקוח, ודאות, לוגיקה, פוזיטיביזם – ערכי המדע והטכנולוגיה דהיום; אך, רעיונית הוא מאשר מקריות, חופש, ספק, א-לוגיות ומטאפוריות. בהתאם, מתחת לאסתטיקה של ה"אובייקטיביות" מגיח הסובייקט.

 

ורק בסוף הספר, לאחר שהרהרתי את שהרהרתי עד כה, אני מגלה תעתיק של מאמר שכתבתי ואשר נשכח ממני (בדומה לרוב מאמריי), מאמר שפרסמתי פעם ב"מחסן" ושמו: "האפיסטמולוגיה על פי דוד שוילי".

 

 

[1] גדעון עפרת, "פילוסופיה-אמנות-פילוסופיה", "סטודיו", מס' 22-21, אפריל-מאי 1991, עמ' 40-38.

[2] גדעון עפרת, "רמברנדט ושפינוזה", בתוך האינטרנט הנוכחי.

[3] Michaek Baxendall, Patterns of Intention, Yale University Press, New-haven & London, 1985, pp.70-71.

[4] שם, עמ' 98.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: