עוד על הכחול

                            עוד על הכחול

 

את מסעי אל ועם הכחול התחלתי, כרבים אחרים במחוזותינו, עם מאמרו של נתן זך מ- 1985, "מסע בכחול"[1], מהמאמרים היפים שכתב אי פעם. זך הוביל אותנו, תחילה, אל הסימבוליסטים הצרפתיים, בודלר של "פרחי הרע" בראשם, ואל "שר התכלת", "הוא-הוא מדובבו עלי אדמות של ה- azur, כוהנה הנאמן של התכלת המפורסמת, מולדת המשוררים ומחוז-החפץ שאליו נוהה נפשם…".[2] לאחר מכן, המשיך זך אל כחוליו של סטרינדברג, אל "הפרש הכחול" של פרנץ מארק, אל כחולי פיקאסו המוקדם, והלאה ועוד, על מנת להסיק:

"מי שמצוי אצל הטקסטים הספרותיים של המחצית השנייה של המאה ה- 19 אכן מתרשם כי זיווג זה של מה שנראה לכאורה כמין-בשאינו-מינו, של הכחול-והתכול, מזה, והאמנות שתכליתה אמנות, האמנות הבלתי-פוליטית, הבלתי מעורבת, הא-מוסרית, מזה, אכן ירד לעולם כצמד שותפים כרוכים זה בזה, ובמקום שאתה מוצא את האחד אתה מוצא גם את חברו או חברתו…"[3]

 

בקרבת מה לכחול הסימבוליסטי הנ"ל, אף כי בשונה ממנו, הכחול, על פי ואסילי קנדינסקי ב- 1912 ("על הרוחני באמנות"), הוא גוון העומק האינסופי, גוון הטוהר, אף הקדושה:

"סגולה זו של ההעמקה אנו מוצאים בכחול, [….]. נטייתו של הכחול להעמקה גדולה כל-כך, שהוא נעשה אינטנסיבי יותר, ופועל פעולה פנימית אופיינית יותר, דווקא בגונים עמוקים יותר. ככל שהכחול מעמיק יותר, כן מרבה הוא יותר לקרוא את האדם אל האין-סוף, לעורר בו כיסופים לטהור, ולבסוף לעל-חושני. זהו צבע השמים…"[4]

 

 

תכלת השמים, תכלת שמלתה של מרים-האם, אלה הוטמעו, במישרין או בעקיפין, בשירי "פסנתרי הכחול" של אלזה לסקר-שילר, ב"רפסודיה בכחול" של גרשווין, ב"פרח הכחול" של נובאליס וכיו"ב. וכמובן, לא נשכח את "כחולי איב קליין" – אותם קובאלטים מופשטים המושכים אותנו אל תהומותיהם, ואשר את הדיהם הישראליים פגשנו בגווני פסליה הריאליסטיים של עפרה ציבליסטה.

 

הוגים, פרשנים ויוצרים שונים פירשו באופנים שונים את הכחול. בטבלאות הצבע של גיתה ("תלמוד הצבעים"" 1810) זוהה הכחול, משום מה, עם היסטוריונים ועם הליחה הפלגמאטית. רודולף שטיינר זיהה הילה כחולה עם אנשי מחשבה. לפי ה"קבלה", התכלת מיוחסת לספירת בינה (מכיוון שהאור של היום מופיע לראשונה במעין תכלת חיוורת על פני האופק, כמפציעה משחור) ולספירת מלכות:

"והנה ידוע שנקודה של הנוקבא הוא לעולם בחינת מלכות שבה. והיינו סוד נפש של הנוקבא סוד גוון תכלת שהוא במלכות…"[5]

 

 

ובישראל? למרות כחולי צפת וקברות-הצדיקים, הכחול של האמנות, השירה והספרות הוא פחות מטאפיזי, פחות מיסטי, ולבטח פחות רומנטי מכל שמצאנו לעיל, אף כי גם לא רק כחול ים-תיכוני. פעם, בשלהי שנות ה- 80, בעקבות הרצאה שהרציתי במוזיאון תל אביב, כתבתי מאמר ארוך בשם "דם"[6], ובו הצבעתי על תהליך חוזר של התְמָרָה בתרבות העברית המודרנית, המילולית והחזותית גם יחד, לפיו האדום (של הדם והאש) מומר בכחול. כאילו, החוק היהודי הקדום של איסור הדם (דהיינו, שפיכתו, שתייתו, המגע עמו) – "כי הדם הוא הנפש" – אחראי לכך ש-

"אמנות ישראל של דרך-המלכה העדיפה לשים עיניה בפוך הכחול מאשר להתאפר ב- rouge".[7]

עתה, הכחול-תכלת של האמנות הישראלית אישרו את ערכי האיפוק, השליטה השכלתנית והשפיות, כתשובה ללהט הנלהמות והפאתוס. כאילו ענה כחול-הדיו לאדום-דם. ובה בעת, ברור, שאדומיהם היוקדים והזָבים של תומרקין וגרשוני, שלא לומר אצ"ג ו"יאיר" ונוספים, סימנו נתיב שונה בתכלית. וגם לא שכחנו את טשטוש המושגים של "תכלת, שני וארגמן", או את המילה "חכלילי" שפירושה אדום. וגם לא את הכחולים והאדומים של אמיר גלבוע, אריה ארוך ונוספים.

 

אלא, שכּל מסעות הכחול והתכלת הנ"ל הובילו אותי אל שני כחולים שונים בתכלית. הראשון שבהם הוא התכלת של אברהם אופק, שהיה בעבורו צבע המתים. בערוב חייו, סוף שנות ה- 80, עת ידע שימיו קצובים, שימשה אותו התכלת כגוון המעבר מכאן לשם, לעולם הבא. בציורי הקיר המונומנטאליים שצייר בשער אוניברסיטת חיפה ("ישראל: החלום ושברו", 1988-1986), ייחד אופק קטע תמים לנושא "סעודת הצדיקים" בגן-עדן, והושיב את דמויות התכלת סביב שולחן ארוחת הלווייתן. ובקטע הפותח את ציורי הקיר, כינס בני משפחה בתוך גופו של חמור – כולם בדרך לעקידה וכולם בתכלת. בציורי המופת האחרונים שלו מ- 1989 (סדרת "אשמורת אחרונה"), הושיב בקצה הר המוריה את הנערה המחללת, הצבועה כולה תכלת, הלא היא בתו, אפרת, ששמה קץ לחייה ב- 1986. באותה סדרה, צייר את השעיר לעזאזל בגוון כחול כהה, רגע בטרם יוטל לתהום. ובציור נוסף (לו קרא במילות התלמוד הבבלי, מסכת סוטה: "התכלת דומה לים והים דומה לעשבים והעשבים דומים לרקיע") צייר מרחב ימי-שמימי כחול ורקוע, במרכזו דמות גבר ודמות אישה גבוהה ממנו, ניצבים משני עברי סירה אנכית. והכול בתכלת ואפור. עתה, כבר נכון היה אברהם אופק לדרך אחרונה על סירת המתים, נכון לפגישה עם בתו. פגישה בכחול.

 

את תכלת המוות הזו, אף כי בגלגול שונה מאד ומורכב הרבה יותר, בעצם כחול המזווג מוות ומין, שבתי ופגשתי בטקסט הארוך שכתב ז'אן פרנסואה ליוטאר על הצייר הצרפתי, ז'אק מונורי ((Monory. שֵם הטקסט (מסה? ספר?), "רצח החוויה בידי הציור – מונורי", חיבור שנכתב בדצמבר 1981. מונורי (יליד פאריז, 1924) הוא צייר-צלם, שהפנים ליצירותיו הפיגורטיביות את רוח סרטי הקולנוע בשחור-לבן, מהעידן בו החלו הסרטים "נצבעים", ובהם שימש הגוון הכחול כמסמן לילה. אצל מונורי, המונו כרום הכחלחל מהול במונו כרום של השחור-לבן.

 

בפרק בחיבורו הנ"ל, פרק שכותרתו "כחול", מטפל ליוטאר באופן בו נקט מונורי בגוון הכחול, תוך שהוא – ליוטאר – עושה שימוש במונחיו של ז'אק לאקאן, שאותם הוא מוהל בניאו-מרקסיזם, ופותח במילים:

"כחול, ב'מסמך כחול', שנכתב בידי מונורי ב- 1970, הוא צבע ההתקרבות לאורגזמה (juissance), צבע הטעינה (שלקראת הפריקה המינית/ג.ע)."[8]

מסתבר, שב"מסמך כחול", מונורי תיאר מעשה רצח, שלאחריו מתרחש משגל אלים, בו מופיע הגבר צבוע כחול, גוון שנגוז עם תום האקט, ברגע בו נפרק המטען המיני. גווני העולם, כותב ליוטאר, שבים ומופיעים רק לאחר האביונה. גווני העולם הם האפור של הליבידו בדרגתו הנמוכה ביותר, הדפרסיבית. הכחול ממסך את העולם במסך הזרע (הכחול הוא הזיקפה של הצייר, כותב ליוטאר[9]) ומעוור את עינינו מלראות את העולם. בתור שכזה, הכחול של מונורי הוא דחף המוות הפועל בעולם הצבעים.

 

אנחנו שמים לב: לפי ההוגה הצרפתי, גווני החיים הם גווני האפור הדפרסיבי. גוון המוות הוא גוון ההתקרבות לאורגזמה – הגוון הכחול, המצמית ומדהה את מראה החיים.

 

להבחנות נועזות אלו, נמזגת השקפתו הניאו-מרקסיסטית של ליוטאר, כאשר הוא מקשר בין הכחול-אפור לבין הכסף והקפיטליזם:

"…הכחול-אפור של העיר המודרנית (אלה הם גווני פאריז של נובמבר, ציין ליוטאר/ג.ע) כמוהם כגוון הכספים של העיר…"[10]

כיון שכך, מהלך ההדהיה של העיר, הכחלתה, הוא מהלך עשיית ההון, המהלך הקפיטליסטי, שקיומו חייב להניח התכחשות לבני אדם ולדברים. הצלחה במהלך ההון כמוה אפוא כאורגזמה, המתקיימת במחיר דהיית החיים. אך, בל נמהר לזהות את האורגזמה (ומימוש הרווח…) עם הכחול. כי למשוואה הרדיקלית המסובכת שלו מוזג עתה ליוטאר את מונח ה"דיפראנס" (ההשהיה) של ז'אק דרידה וכותב:

"הכחול הזה הוא 'דיפראנס', הפער שמשהה את ה'ז'וויסנס'. […] ב'ז'וויסנס' הכחול נעלם, והעולם זוכה מחדש בגווניו. בהתלהבות, במתח, בזיקפה, בלהט ההרג, במעשה הסדום, בחדירה – משתלט הכחול על הדברים כולם…"[11]

 

אם כן, הכחול הוא צבע ההשהיה הארוטית, צבע התהליך המיני המעכב את הפורקן האורגזמי. בתהליך זה נעלמים אפורי היומיום, מומרים בכחול, אך כחול זה נגוז באחת עם בוא הפורקן.

 

טקסט מאד לא קל להבנה הטקסט הנדון של ז'אן פרנסואה ליוטאר. גם מאולץ לא מעט, לטעמי. כך או אחרת, אתם שמים לב: לא באורגזמה הדגש, כי אם בהשהייתה, השהייה המכחילה את אפרוריות העולם, הכחלה מעוורת וממיתה.

 

אז, מה קיבלנו? קיבלנו תכלת רנסנסית-בארוקית של שמימיות קדושה; וקיבלנו תכלת סימבוליסטית של המאה ה- 19 המנתקת ומנסיקה את המשורר והאמן מהממשות היומיומית; וקיבלנו כחול של עומק רוחני אינסופי; וקיבלנו כחול של ספירות קבליות; וקיבלנו תכלת של שכלתנות; וקיבלנו תכלת של מוות; ואז קיבלנו את הכחול של יצר מין כיצר מוות. ועתה, לסיום, כמחווה למעבר של ליוטאר-מונורי מאפור לכחול, הנה שורות נבחרות משירו של איציק מאנגר, "בלדה על היהודי שהגיע מאפור לכחול":

"…/ מקיץ משנתו היהודי העני/ ובגדיו אפורים הוא ילבש./ מפשיל תרמילו על השכם, נוטל/ מקלו האפור ביד/ והריהו יוצא בפסיעות אטיות,/ בנתיב האפור הוא יצעד./ […] עומד היהודי ליד עץ אפור/ ותפילה בקול הוא אומר:/ 'ריבונו-של-עולם! מְחַק אפרורית/ מכל דרכי. והָאֵר/ סיים תפילתו, כמו הוקל לו מעול./ התפילה – בדומה לפרפר כחול – / לפניו תרפרף – נקודה כחולה/ בסביבה שאפור תוך אפור היא כולה./ […]/ החלום רוקם דרך – והדרך כחול,/ המקל כחול והתרמיל כחול./ ובן-הכנף החולף הוא כחול,/ ויער, שדה ונהר הוא כחול./ […]/ מחייך היהודי בחלום: הוא עומד/ בשער מלכות שכחולה הינה./ […]/ והכחול נעשה גל, נהר, ים נִגְרָש,/ לפשר של סוד, חרוזו המקודש."[12]

 

 

 

[1] נתן זך, "מסע בכחול", "אגרא", מס' 2, כתר, ירושלים, 1985/6, עמ' 324-309.

[2] שם, עמ' 310.

[3] שם, עמ' 313.

[4] ואסילי קנדינסקי, "על הרוחני באמנות", תרגום: שמואל שיחור, מוסד ביאליק, ירושלים, 1972, עמ' 69.

[5] יצחק אייזיק-חבר, "ספר פתחי שערים", ורשה, תרמ"ח.

 

[6] גדעון עפרת, "דם", בתוך: "עם הגב לים", אמנות ישראל, ירושלים, 1990, עמ' 212-167.

[7] שם, עמ' 170.

[8] Jean Francois Lyotard, L'assassinat de l'experience par la peinture – monory, Black Dog Publishing Limited, London, 1998, p. 98.

[9] שם, עמ' 99.

[10] שם, עמ' 100.

[11] שם, עמ' 102.

[12] איציק מאנגר, ""בלדה על היהודי שהגיע מאפור לכחול", שירים ובלדות", תרגום: בנימין טנא, על המשמר, תל אביב, 1969, עמ' 212-208.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: