האם התיאוריה היא יצירת אמנות?

               האם התיאוריה היא יצירת אמנות?

 

בחודש מאי 1978 נערך באוניברסיטת מישיגן (שבאָן-אָרבּוׄר) כנס בינלאומי בנושא הסמיוטיקה של האמנות. בין הדוברים היה ז'אן-פרנסואה ליוטאר, שנשא הרצאה בנושא מעמדה האמנותי של התיאוריה הפילוסופית. לדעת ליוטאר ("המצב הפוסט-מודרני", "לקראת הפוסט-מודרני", "היידגר ו'היהודים'", ועוד), תיאוריה פילוסופית בכלל ותיאוריה ביקורתית בפרט היא סוגה (ז'אנר), סוגה ספרותית לכל דבר, ואפילו "מקרה פרטיקולארי של אמנות הדיבור."[1] התיאוריה, טען, היא מין אובייקט המורכב ממילים, דימויים וקולות. אכן, פילוסופים הם אמני דיבור, סבר ההוגה הצרפתי, בהתכוונו לאמנות השכנוע, על שורשיה ההיסטוריים מאז יוון העתיקה ועד לפול ואלרי. ואף שלא ציין יצירה זו או אחרת של ואלרי, היה זה בעיקר המשורר וההוגה הצרפתי ששימש לליוטאר מנוף לטיעוני הרצאתו. סביר להניח, שהיו אלה כרכי ה"מחברות" (("Cahiers" של ואלרי, שהודפסו בצרפת מאז 1974-1973, ששימשו כמקור הרעיוני להרצאה במישיגן ב- 1978.

 

בדומה לכל סוגה ספרותית, הבהיר ליוטאר, גם לתיאוריה שלושה מוקדים: המסַפֵּר, הקולט (שומע, קורא) והמסופר. עד כאן, לכאורה, זהות בין התיאוריה ובין יצירת האמנות. אלא שלתיאוריה, המשיך, מספר אפיונים המבדילים אותה מיצירת אמנות: כך, למשל, בעוד יצירת האמנות מממשת זיקה ((reference רק לעצמה (כידוע, הטיעון המודרניסטי שבסגנון "אמנות למען אמנות", הטיעון המהותי גם לסימבוליסטים, עליהם נמנה ואלרי), התיאוריה הפילוסופית מקיימת זיקה (reference) אל מחוץ לעצמה, כגון התייחסות לאידיאה של הטוב, או למושג ההוויה, או למושג היפה וכו'.

 

אפילו בהקשר הספרותי הצרוף, המשיך ליוטאר, התיאוריה הפילוסופית מאשרת דמות מסוימת, שאינה נוכחת בסוגות הספרותיות האחרות, הלא היא – דמות התלמיד. כי התיאוריה הפילוסופית, על שורשיה הקדומים בדיאלוגים האפלטוניים (שסגנונם אומץ בידי פול ואלרי, למשל ב"הנפש והריקוד"), מושתתת על שיחת השניים – "מורה" ו"תלמיד". דמות התלמיד בדיונית, הבהיר ההוגה; זוהי דמות שאינה פחותה בעוצמתה מה"מורה", אך צעירה ממנו ונחותה ממנו בידע. עם זאת, ה"תלמיד" מצטיין בכושר התשובה ולכן נבחר לתפקיד בידי ה"מורה". אלא, שהתיאוריה הפילוסופית אינה מסתפקת בדו-שיח בין השניים, המשיך ליוטאר, באשר התיאוריה מבקשת לחולל מהפך מסוים ביחסי השניים: כי מהלך הנחלת התיאוריה אמור להפוך את ה"תלמיד" ל"מורה": הממוענים (אלה שאליהם פונה התיאוריה) אמורים לממש את תפקיד ה"ממען", מוסר התיאוריה.[2] ליוטאר השתית את טיעונו זה על מהלך העניינים ב"החוקים", ספרו האחרון של אפלטון, אך קל לאשש את הטיעון גם באמצעות הדיאלוגים האפלטוניים האחרים, בהם ה"מורה" הוא סוקרטס הקשיש, וה"תלמיד" הוא סופיסט צעיר זה או אחר שנבחר לתפקיד ה"מתווכח", עד ששוכנע כליל בדברי "מורו".

 

האם טיעונו של ליוטאר משכנע? לא כל כך. שקודם כל, הרעיון המודרניסטי של היצירה המתייחסת לעצמה בלבד – אינו רעיון תקף. מעולם לא הייתה יצירת האמנות יחידה אוטונומית הנעולה בתוך עצמה וחלה על עצמה בלבד. מאז ומעולם, קיימה יצירת האמנות ערוצי הידברות פתוחים ודו-כיווניים עם רגשות, מצבים נפשיים למיניהם, אירועים אישיים וחברתיים וכיו"ב. יצירת האמנות אישרה, מאז ומעולם, reference לערכים לא פחות אוניברסאליים מאלה שמאשרת התיאוריה הפילוסופית, לפי ליוטאר.

 

זאת ועוד: אף כי לא נאתר ביצירות אמנות את הדואליות הדיאלוגית של "מורה" ו"תלמיד", על נקלה נאשר בחוויית היצירה, דיאלוג עקיף ואילם בין האמן לבין הצופה. בדיאלוג זה האמן הוא ה"מורה", בעל כוונות אידיאיות, חושיות, רגשיות וכו', כוונות המבקשות להתממש ביצירה, ואילו הצופה הוא ה"תלמיד" ה"לומד" ומפנים את הכוונות הללו בדרגות משתנות של הרמוניה. ואם נלך בדרך טיעונו של ליוטאר, נמשיך ונטען, שגם החוויה האמנותית את היצירה מאשרת (לא תמיד, אלא אם כן מדובר ביצירות אמנות טובות) מהפך, שבסופו – התלמיד הפך למורה, במובן זה שאמר "הן" למסר של היצירה, על רמותיה השונות.

 

אך, מעבר להסתייגויותינו אלו מהגיגי ליוטאר בנושא יחסי התיאוריה הפילוסופית והאמנות, אנו חולקים עליו לעומקם של דברים:

 

קראנו ולמדנו רבות (בעיקר, בזכות מחשבותיו של ארתור דאנטו) על תפקיד התיאוריה כמכוננת אמנות. אך, עתה, בהרצאתו הנדונה של ליוטאר, הוחרפה הטענה, שעה שלעצם התיאוריה היא עצמה יוחס מעמד אמנותי, חרף כל ההסתייגויות וההבדלים. כזכור, עידן האמנות המושגית פתח שער למעמד האמנותי של התיאוריה: כאשר האידיאה היא תמצית היצירה האמנותית, נמחק הפער בין משפט המנסח אידיאה לבין טקסט תיאורטי. כתב-העת הפילוסופי, Art & Language"", שראה אור (לאורך שנים) כיצירת אמנות מטעם קבוצת האמנות המושגית, "Art & Language", הוא מקרה מובהק למחיקת הפער הנ"ל.

 

ברם, מעבר ללגיטימציה המושגית, על מנת שתיאוריה תזכה לסטאטוס אמנותי היא נתבעת, לפני כל דבר אחר, לכוונה שכזו מצד בעל(ת) התיאוריה. ספק רב אם כוונה שכזו התקיימה או קיימת מצד פילוסופים או תיאורטיקנים של אמנות. מהכיוון ההפוך, היוזמה יכולה הייתה לבוא מצד אוצרים ואמנים (משמע, כאלה המוכּרים כאמנים בעולם האמנות, המקומי או האחר), שעה שמי מהם או מהן היה/הייתה מציג(ה) את התיאוריה ב"נסיבות הזמנה אמנותית" (למשל, תולה את הטקסט על קיר המוזיאון או הגלריה בבחינת יצירת אמנות לכל דבר, ולא רק בבחינת טקסט הסבר קירוני מהסוג השגור, כזה המלווה בתערוכות את המוצג האמנותי). האופציה הזו אפשרית, אך היא נדירה מאד. כך או אחרת, ללא "נסיבות הזמנה אמנותית", התומכות במעמדה של התיאוריה כיצירת אמנות – התיאוריה לא תהייה יצירת אמנות.

 

שאלה מתבקשת: מה הרבותא הגדולה שבהכרה בתיאוריה כיצירת אמנות? מהו הערך הנלווה להכרה בתיאוריה כיצירת אמנות? לבטח, לא הפיכתה למוקד של התייחסות אסתטית. לבטח, גם לא הפיכתה למושא של פרשנות מטאפורית. ובמילים אחרות: ההכרה בתיאוריה כיצירת אמנות לא תזַכּה אותה בשום ערך מהסוג שמוקנה למושא המוּכּר כיצירת אמנות. ובעצם, התיאוריה לא תרוויח דבר וחצי דבר מהכתרתה כיצירת אמנות. מכאן, שכל טיעונו הבסיסי של ליוטאר נראה מיותר לגמרי.

 

התיאורטיקן כסופר? כשמדובר בפילוסופים דוגמת ניטשה או קירקגור או דרידה, לתיאוריה נלווה ערך אמנותי ברמת הלשון והסגנון. אלא, שאז איננו זקוקים לטיעונים הנ"ל של ז'אן פרנסואה ליוטאר. עם כל הכבוד.

 

 

 

[1] Jean Francois Lyotard, "Theory as Art: A Pragmatic Point of View", Image & Code, ed. Wendy Steiner, University of Michigan, 1981, p.71.

[2] שם, עמ' 75.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: