הדס עפרת: לראות את הקולות

                  

            מחווה לאחי, הדס עפרת, לרגל זכייתו בפרס-ישראל 2016

 

את דרכו האמנותית החל הדס עפרת בכתיבה, כמשורר צעיר שפרסם שני ספרי שירה ("מבחר שירים", 1973; "סף", 1976). בעמ' 6 של "סף" אני קורא:

"מאחורֵי הראי אני מחליף את פני./ עינַי כערוגות נעצמות/ אדמתי חיוורת, קרני האור/ אינן פוגעות בי עוד./מאחורי הראי, כבתוך ארון קודש/ אני מגולָל עד סוד./ ידיים רבות רקומות אל הפרוכת/ קוראות אל המילים הרשומות בי,/ כמו רתמות ירח חשוכות מרפא/ אל משא-נפש הלילה./ מאחורֵי הראי/ לפני עצמי/ מחשבתי כאבן,/ שבירה כשני לוחות הברית."

 

לצד זיהוי הראי עם ארון קודש נעול, בבחינת קבר זהותו של המתבונן בבבואתו, אני מציין לעצמי את ממד המופע הקיומי – אדם מול ראי (ואיני יכול שלא להיזכר בקטע מס' 63 של "היית מת", ספרו של הדס מ- 2004: "מראות עבות […], ברמות עומק מסוימות – הבבואה הולכת ומיטשטשת עד לסכנת איבוד זהות או היעלמות בתוך המראה."); עוד אני מציין לעצמי בשיר הנ"ל את הפרדוקס של ההתבוננות העצמית בראי, תוך אישור ה"עיוורון" (עיניים עצומות, קרני האור שאינן פוגעות); ואני אומר לעצמי: בשיר הזה כבר טמון גרעין עתידו של הבחור בן ה- 26, עוד קודם שידע את הצפוי לו בעולם המופע בכלל ובמופעי "עיוורון" בפרט. אך, בעיקר, אני מאתר בשחר זה של כישרון את זיהוי הגוף והמילים ("המילים הרשומות בי") כמו גם את זיהוי הנפש עם המילים ("מחשבתי כאבן/שבירה כשני לוחות הברית"). ובין מילות האמן לבין האחרים (הקוראים אותו) – נתק של רַחַק וסוד.

 

כשבחר הדס עפרת לכתוב על כפות רגליו את אותיות H ו- O של שמו, הוא דן את עור גופו לגוויל טקסט. כפי שכתבה מרית בן-ישראל[1], סימון זה אינו רק מאזכר את הסטיגמטה הנוצרית, אלא גם את צריבת הסימון על כבשים (ולפחות אחד ממופעיו של הדס נגע ישירות בכבשה). כך או כך, סימונו של קורבן. הליכה תודעתית על גבול החיים והמוות, שבוטאה כזכור כבר בשיר לעיל, לבשה בעבודות המופע של הדס עפרת, בין השאר, גם לבוש לשוני, שעה שהמילים והגוף אוחדו פעם נוספת ברמת חיים-מוות: ב- 2003 הציג במקביל שתי הקרנות וידיאו: האחת גילתה את הכתובת "היית מת" חצובה בקיר בחוף ים תל אביב במהלך שקיעת השמש, עד שהחשיכה "מחקה" את המילים. ההקרנה האחרת הראתה אותה הכתובת כשהיא מוקרנת על בניין ערבי בירושלים במהלך זריחה, עד שקרני השמש העלימו כליל את המילים. זריחה-שקיעה, חיים-מוות. "היית מת", אנחנו יודעים, פירושו – היית משתוקק. מוות-חיים, חיים-מוות. היה זה באותה שנה בה ראה אור ספרו של הדס עפרת, "היית מת", קובץ 120 קטעים אוטוביוגראפיים ובדיוניים גם יחד ("…משהו שהוא ביוגרפיה אמיתית והזויה, הלך רוח, חלומות, תקשורים, מצבים קוגניטיביים." – אורי דרומר, 2003[2]), ובהם "מופע" החיים-מוות כבר הפך מילולי עד תום. הדיבור היה כתיבה, אך הכתיבה הייתה לדיבור: בתערוכת "היית מת" ("המרכז לאמנות דיגיטאלית", חולון, 2003) 120 רמקולים השמיעו קולותיהם של אנשים שונים הלוחשים את הקטעים. האם הכתיבה היא מוות, והדיבור הוא החיים?

 

אבהיר: רוב הידרשויותיו של הדס עפרת למילים בעבודות ה"פרפורמנס" שלו משרתות את הדיבור, או את הלחישה, או את הזמזום, או את הרעשים, את הקול. הטקסטים שלו פונים, ברובם, אל האוזן, קודם כל בצָו המדיום של המופע, שכולל את הדיבור (אף השתיקה) והקֶשב. בהתאם, דימוי חזותי של אוזן חזר בקטלוג תערוכת "מעי עיוור" (הגלריה של קיבוץ בארי, 2002), לצד דימויים מילוליים בנושאי אילמות, אקוסטיקה, עור-התוף ועוד. כך, למשל, העבודה, "זמזום" (2002), מקורה נייר מקומט שעליו כתובים הפעלים – "נמנום", "מלמול", "פטפוט" ועוד. המילים יוקראו בהקלטה, הכתיבה תתממש (באקט של "החייאה") בדיבור המופע. "האוזן היא האיבר הכי עצמאי בגוף", נכתב בקטע מס' 113 של "היית מת".

 

הבאתי את כל הרקע הנ"ל כמבוא לעבודה מסוימת של הדס, אחי הצעיר, המאחדת דימוי חזותי ודימוי מילולי (כתוב!) באופן שאני מוצאו עמוק ומרתק. כוונתי לעבודה בשם YOU"", שהוצגה תחילה ב- 1998 בגלריה ירושלמית שאינה קיימת עוד ברחוב עמק-רפאים. הדס "כתב" על קיר הגלריה את המילה "YOU" (אתה? את? אתם? אתן?), תוך שמרכיבהּ מקֶלע-ענף (רוגטקה) שמצא ואשר תפקד בתור האות Y; ומרצועת הגומי של הקלע, שתפקדה בתור האות U; ובתווך, עין-זכוכית קטנה, שתפקדה בתור האות O.

 

פרט חשוב: את גולת הזכוכית של ה"עין" ריסק הדס עפרת, ולאחר מכן, "ריפא" (שיקם) והרכיב מחדש בטרם התקינהּ במרכז ה- YOU.

 

נהרהר בפשר היצירה: קודם כל, הדימוי חזותי, לא פחות משהוא מילולי: שלושה אובייקטים בחומרים שונים – עץ, גומי, זכוכית, כשהמרכזי שבהם מסמן את המבט, העין. המילה "YOU" – "את(ה)" – עשויה לציין כל אישה או איש שמתבוננים בעבודה (לאורך שלל יצירותיו, שב עפרת וחיבר את הזכרי ואת הנקבי באחדות אחת של כושר הולדה ועוד). אך, המילה YOU"" עשויה לציין איש או איש מסוימים, להם מתכוון האמן. יתר על כן, המילה YOU"" עשויה אף לציין את האמן הוא עצמו המתבונן בעבודה. כך או אחרת, לרוב, העבודה הזו היא רפלקסיה, השתקפות של דימוי ה"עצמי" של האדם המביט ביצירה. ומה רואה זה המתבונן? קודם כל, הוא רואה כלי התקפה – קֶלע. התוקפנות היא ממהות האת(ה) והאתם/אתן, אומר לנו עפרת. בהקשר זה של מתקפה, גוּלת הזכוכית תתפקד כאבן הקלע. עתה, כבר מוטענת עינו של האחר בתוקפנות, משהו בנוסח תפיסת ה"מבט" של ז'-פ סארטר, מבטו ה"משתק" וה"ממית" של האחר, זה הדן את הסובייקט – מושא המבט – לאובייקט. נדגיש: המתח החי בין סובייקט ואובייקט מעסיק רבות את עפרת עוד מאז פרק הבובות של חייו (הבובה: אובייקט כסובייקט). ב"היית מת" מס' 96 כתב: "היית מת, הוא שלילת עצמו. סובייקט הופך להיות אובייקט." אובייקט = מוות.

 

אלא, שבה בעת, עפרת פורק את כלי הנשק, הקֶלע, דהיינו מפרקו לגורמיו ומעקרו ככלי זין: הוא גזר את רצועת הגומי והדיחה ימינה כחפץ עצמאי ובלתי פונקציונאלי. המתח הפוטנציאלי של רצועת הגומי היורה – הופג עד תום. משימתה של יצירת האמנות, אומר לנו האמן, לפרוק מתחי אגרסיה, להמיר דיסהרמוניה בהרמוניה. ה"את(ה)" המבוקש לפי עפרת, כך נראה, הוא האחר הבובריאני ו/או הלוינאסי, זולת שעמו באה העבודה לאשר קרבה, שמא נאמר אהבה, בבחינת תיקון.

 

ואז נותרת ה"עין" שנופצה ותוקנה. כָּדוּרון הזכוכית המרוסק נושא, כמובן, את זיכרון האגרסיה, את מתקפת האחר. לא פחות מכן, הוא נושא את זיכרון העיוורון, העין שאינה רואה (פרט משמעותי: את העין המלאכותית רכש עפרת בחנות ציוד לעיוורים!). כמו אמר לנו הדס עפרת: אָת(ה) אינך רואה אותי (ובה בעת, גם אני, האמן, עיוור להווייתך במו המסמנים המלאכותיים – בעיקר, העין המלאכותית – והמפורקים). ברם, כהשלמה למעשה פריקת הנשק ועיקורו, בא מעשה הרפאות: בעמלנות פרטנית שאין כמותה (ואשר כה אופיינית לכמה וכמה מעבודות ה"פרפורמנס" של עפרת), שקד האמן על שיקום העין, על תיקון המבט של האחר(ת), ובהכרח, גם על תיקון מבטו הוא.

 

למעשה, כשאני מתבונן ב- "YOU" של הדס עפרת, אני רואה עין המאוגפת משני עבריה ב"זרועות" מונפות השמימה, או בכניעה או בתפילה. בהכירי את הנפש הפועלת, אני נוטה יותר לצד התפילה (ראו ב"היית מת", קטע 114, ובו הפרפראזה על תפילת יום-כיפור, "פתח לנו שער בעת נעילת שער"). עתה, אני רואה ב- YOU"" ערגה סמי-תיאולוגית לקשר, להבנה, לאהבה, לגאולה דרך האחר. עתה, אני גם שם לבי לעובדה, שב- 2001 בחר עפרת קטע מתוך "הרצון לעוצמה" של ניטשה (בתרגום לאנגלית) וחולל בו אי-אלה תיקונים: בין השאר, את המשפט – "וכוח מסוגל להעצים את עצמו רק באמצעות מה שמתנגד לו", תיקן עפרת ל"וכוח מסוגל להעצים את עצמו רק באמצעות מה שיקדיש עצמו לו." ב- 2002, בקטלוג לתערוכת מעי עיוור", כלל טקסט מונולוגי וממנו אני דולה:

"צא אחי צא/ ואתה: לא רוצה/ נכנס/ רצון משלך/ עמוק/ חודר/ ממעי הגס/ למעי עיוור/ גס לבך/ ריקות עיניך/ […]/ שמע/ אחי/ שמע/ את/ הלחש/ הנלחש/ את לשון האש/ המלחכת בבשר/ בסחוס האוזן,/ שמע!"

 

עתה, כבר הייתה הכתיבה דיבור, גם אם דיבור לוחש. והאח שומע.

 

 

 

[1] ראה הטקסט באתר המרשתת, HADAS OPHRAT.

[2] אורי דרומר, "אחרית דבר", "היית מת", גוונים של שחור, תל אביב, 2004, עמ' 157.

פרט משמעותי:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: