על היפה האידיאלי ועל היהודי

                    על היפה האידיאלי ועל היהודי

                                 או: אוסקר וויילד וידידיו

 

אם היה בכלל ספק, ש"תמונתו של דוריאן גריי" (1890) הוא ספר על מהות היופי, לא פחות משהוא רומן מרתק על נעורים וזיקנה, באה ומלמדת זאת ההקדמה של אוסקר וויילד, שאינה כי אם מאניפסט ישיר בנושאי האמנות, היפה, ביקורת האמנות, ריאליזם, רומנטיקה, זיקת היפה והמוסרי, ועוד. המשפט הפותח את ההקדמה, "האמן הוא יוצר הדברים היפים"[1], מהווה הנחת-יסוד אקסיומטית המשמשת את הסופר לכל אורך ספרו. בהתאם, בהמשך ה"מאניפסט" שלו אנו קוראים, שתכלית האמנות היא היופי, והיפה נפרד מהמוסרי (העיקרון הקאנטי הידוע, מ- 1790). זאת ועוד: "האמן צריך ליצור דברים יפים, אלא שאינו צריך לכלול בהם מאומה מחייו.", הוסיף וויילד בהמשך ספרו.[2] שמבחינתו, היופי הוא ערך מופשט, מעל ומעבר לאני. עתה אנו כבר שומעים את הדי קולו של שופנאואר מ- 1818.

 

בבחינת ספר על מהות היופי, "תמונתו של דוריאן גריי" ימוקם אפוא בהקשר הפילוסופי הגרמני מסוף המאה ה- 18 וראשית ה- 19, הגם שחובו ההגותי העמוק עתיק הרבה יותר, כפי שנלמד.

 

הרומן של וויילד נפתח בציור ומסיים בציור. לכאורה, אותו ציור – דיוקנו של דוריאן, אלא שהציור, כידוע, עבר מהפך גדול מיופי מושלם לכיעור גמור. הציור, כפי שכמעט והושלם בידי הצייר, באזיל, מוצג מפיו בפתח הרומן כיצירת המופת הנעלה ביותר שצייר מעולם, השראה נדירה-שבנדירות ובסיס לתפנית אמנותית דרמטית. אָמוּן על תורת האסתטיציזם של אוסקר וויילד, באזיל צייר יופי, ולא סתם יופי, כי אם את היופי בה"א הידיעה, ואם תרצו – הוא צייר את האידיאה של היופי.

 

כיצד מאופיין יופי זה, משמע יופיו של דוריאן הצעיר ("הנער" הוא מוגדר בפתח היצירה, עשרות שנים בטרם נכירו בגיל 38 בחלקו האחרון של הרומן)?

 

ראשית כל, היופי, על פי וויילד, מזוהה עם המיתי, אף עם האלוהי: בעבור אוסקר וויילד, היופי הוא ערך עליון, מלכות אלוהית: "זכותו האלוהית היא למלוך", הוא כותב על יופיו של גריי. אך, לא זו בלבד שהיופי הוא טרנסצנדנטי, אלא שהוא מזוהה עם המיתולוגיה היוונית ועם הפיסול היווני: "…אדוניס צעיר זה, הנראה כעשוי שנהב ועלי שושנים."[3] או: "פניו שדמו לפסלו של יווני צעיר וחינני."[4] או: "מחונן הוא בחן ובטוהר הזך אשר לנעורים, וביופי כאותו שגנזו לנו היוונים העתיקים בפסלי שיש."[5] או: "חסון, עליז וקל-תנועה כאליל יווני יישאר כל ימיו."[6]

 

שנית, היופי, על פי וויילד, אינו אינטלקטואלי: "הוא יצור יפה, חסר מוח."[7] או: "יופי אמיתי מסתיים במָקום שמתחילה רוחניות." נדגיש: רוחניות במשמעות של שכליות! היופי והשכליות מוציאים זה את זו. בה בעת, היופי, לפי וויילד, הוא "מיזוג מוחלט של הגוף והרוח."[8] הרעיון ההיגליאני. כנגד מיזוג זה מעמיד וויילד את שתי המגמות האופנתיות של זמנו, שתיים שלחמו זו כנגד זו, הריאליזם (ייצוגו של החומר, הגוף) והרומנטיקה האידיאליסטית (רוח).

 

שלישית, היופי בשיאו מזוהה עם המוזיקה. במאניפסט-ההקדמה שלו כתב וויילד ש"מבחינת הצורה – המוזיקה היא אב-טיפוס לכל האמנויות." טיעון רומנטי מוכר, ששופנאואר היה מראשוני החותמים עליו. עתה, מעצב וויילד את דוריאן גריי כמנגן בפסנתר: לאורך הרומן הוא מנגן מיצירות שומן ושופן, כלומר מוזיקה רומנטית. "עשית את עצמך אב-טיפוס למוזיקה", אומר הלורד הנרי לדוריאן.[9] ברית המוזיקה והיופי נוטלת אותנו, כמובן, גם אל ניטשה של "הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה". ואכן, מיזוג האפולוני והדיוניסי, המתגבש בצליל מוזיקלי, הדריך את וויילד בכתבו על גריי כך:

"המוזיקה הסעירה אותו כך. המוזיקה טרדה אותו משלותו פעמים רבות. […] היא לא הייתה עולם חדש, כי אם תוהו ובוהו נוסף אשר בראה בקרבנו. […] לגבש צורה פלאסטית לדברים שאין להם צורה, והיה בהן צליל משל עצמן."[10]

 

אם המילים הללו מייצגות את ה"דיוניסי", הרי שוויילד מזהה את היופי גם עם התדמית, היא ה"אפולוני" ("התדמית הנאווה", בלשונו של ניטשה): כזה הוא יופיה העילאי של סיביל, השחקנית בה התאהב גריי, אשר כל-כולה תדמיות התפקידים שהיא משחקת:

"'הערב היא אימוג'ן' – אמר, – ומחר תהייה יוליה."

"ומתי היא סיביל ויין."

"לעולם לא."[11]

או:

"אהבתי אותך משום שהיית נהדרת, נפלאה, […] משום שעיצבת את חלומות המשוררים הגדולים ושיווית ממשות מוחשת לצללי האמנות."[12]

 

השפעת ניטשה לא הסתכמה בזאת: וויילד אימץ את דעת הפילוסוף הגרמני, שזיהה את היופי עם הנעורים: "כשימוגו עלומיך, ימוג גם היופי אִתם."[13] תפיסה זו, כזכור לקוראי הרומן, היא הבסיס לבחירתו הרת-הגורל של דוריאן להישאר צעיר לנצח, בעוד דיוקנו ילך ויזקין.

 

אך, כיצד בדיוק נראה היפה? מה הם רכיביו? פניו של דוריאן גריי הם התשובה:

"אכן, יפה הוא להפליא. שפתיו אדומות ומשורטטות כקווים מעודנים, עיניו התכולות מפיקות חרות ושלווה ותלתליו זהובים ומסולסלים. […] תום נעורים היה בו וכן טוהר התאווה הסוערת אשר לנעורים."[14]

 

היופי בבחינת עידון הלהט, שלוות החירות, תמימות היצר. אלה הם הערכים שאבחן יוהן וינקלמן בפיסול היווני. כשם שֶאלֶה הם גם הערכים שהמשורר הרומנטי האנגלי, וויליאם וורדסוורת, אבחן בשירה הטובה: "רגש שנזכרים בו מתוך שלווה." ("Emotion, recollected in tranquility") אך, לא פחות משלל הזרמים הנ"ל, אידיאליזם אפלטוני זורם בעורקי תפיסת היפה של וויילד. כשהוא כותב על גריי – "בפניו נחשפות תעלומות רז. צורת הדברים […]. משל כאילו היו הם עצמם רק אופני-ישות לצורות אחרות, ושלמות יותר, שהם רק המחישו את צילם…"[15] – הוא, כמובן, מתמצת את אפלטון של "המדינה" (והוא מודה בכך מיד: "כלום לא היה זה אפלטון […] הראשון לנתח זאת?"[16]). אלא, שיותר מ"המדינה", רוח הדיאלוג האפלטוני, "המשתה", שורה על "תמונתו של דוריאן גריי". אמנם, במהלך הדיאלוג האפלטוני הנדון יוכיח סוקרטס, שארוס הוא התשוקה ליופי, יותר משהוא מימושו של היופי; ברם, קודם לכן, תואר ארוס בידי אגאתון במונחים המזכירים מאד את יופיו של דוריאן גריי:

"… בהיותו היפה והטוב שבכולם. […] בהיותו צעיר האלים […], שהרי ברח-יברח מפני הזיקנה, […] ואותה שונא ארוס מטבעו, ונשאר רחוק מתחומה. ותמיד הוא מתרועע עם צעירים, ובהם הוא מצוי…"[17]

 

רוח "המשתה" שבה ומגיחה מדי עת לתוך "תמונתו של דוריאן גריי". כך, גם דברי השנינות של לורד הנרי, ידידו של הגיבור, מוגדרים במונחים אפלטוניים מובהקים, הזכורים מאותו דיאלוג:

"…והיו לשיטה בפילוסופיה, שחזרה כביכול לשחר-ימיה, ושוב סיגלה לעצמה את לחן-ההוללות אשר לתאווה העליזה ואת מחלצותיה כתומות-היין ואת זר הקיסוס אשר לה. הנה היא יוצאת במחול על במת-החיים כבת-בקכוס, לועגת לסלינוס כבד-תנועה בשל פכחונו."[18]

 

אם כן, היפה האידיאלי, לפי אוסקר וויילד, משלב יופי אפלטוני ורומנטי בה בעת. המפגש האסתטי העליון בין השניים מתקיים, כצפוי, בתפיסה הסימבוליסטית, שהגיעה לשיא פריחתה סביב 1900, אך שורשיה עשרות שנים קודם לכן, בפאריז של שארל בודלר, של תיאופיל גוטייה ושל ז'ורי-קרל הויסמנס. לא לחינם, מעניק הלורד הנרי לדוריאן ספר צרפתי סימבוליסטי, שהטביע חותמו על הצעיר הנצחי ("שנים רבות לא היה דוריאן גריי מסוגל להשתחרר מהשפעת הספר ההוא; […] נראה לדוריאן גריי כאב-טיפוס שלו עצמו…"[19]). גם אם אין שם הספר ו/או הסופר מוזכרים על ידי וויילד, הכוונה היא לספרו הנודע של הויסמנס מ- 1884, "להפך" ("A rebours"), אותו ספר שהשפעתו על וויילד הייתה רבה ואשר אף שימש את התביעה הבריטית במשפט שניהלה נגד הסופר בגין הומוסקסואליותו. הדקאדנס, שספרו של הויסמנס גדוש בו, אומץ בידי וויילד כערך אסתטי. ומכאן, התהליך שחווה גריי: "הוא נצמד ביתר אהבה ליופיו והתעניין יותר ויותר בריקבון נשמתו."[20] מכאן הדֶנדיזם, ההתמכרות לאסתטיציזם של האופנה: "האופנה […] וכן הטרזנות, המנסה לחזק ולבצר על-פי דרכה את כל החדש אשר ביופי – גם הן מצאו חן בעיניו."[21] מכאן גם פולחן החושים[22], ההדוניזם[23], ההתמכרות לבשמים[24], לאבנים טובות[25], לטקסטילים ולרקמות[26] וכו'. הסימבוליזם הפאריזאי-לונדוני בבחינת המאמץ לממש בפועל אסתטיציזם טוטאלי.

 

היפוכו של היפה האידיאלי, היפוכו של דוריאן גריי הצעיר, הוא "היהודי", איזאקס, מנהל תיאטרון-שוליים לונדוני. אכן, עיצובו האנטישמי של "היהודי" עולה על כל המשוער:

"יהודי מבחיל, עוטה מעיל משונה ביותר, שמימי לא ראיתי כמותו, עמד בכניסה ועישן סיגר מתועב. פאות שערו נטפו שמנים, ויהלום ענק הבריק במרכז חולצתו המעומלנת. […] הוא היה מפלצת ממש. […] בא היהודי המזוהם אל תאי בתום ההצגה […]. הוא בהמה גסה. […] המנהל היהודי השמן […], ידיו השמנות, המקושטות בטבעות, […] ושיחתו הייתה קולנית מאד. בעיני דוריאן היה האיש מאוס בערב זה עוד יותר מכרגיל."[27]

 

בעוד האסתטיציזם האוסקר-וויילדי הוא אידיאלי, כמעט במובנו האפלטוני העליון (כמעט; שהלא, כזכור, דחה וויילד את אחדות היפה והטוב, לטובת אחדות היפה והדקאדנטי), ה"יהודי" האוסקר-וויילדי הוא ניגודו הקריקטורי-"שטירמרי" הגמור: המכוער-הרע-השקר. כזו היא דמותו של איזאקס, גם אם מדובר בדמות מאד שולית ברומן. לכאורה, הרוע הגואה בנשמת דוריאן גריי והמוצא ביטויו בדיוקן המצויר ההולך ומזקין, הולך ומתכער, הולך ומבטא רשע ואכזריות, – לכאורה, בכל אלה הניגוד הגמור ליופי האידיאלי של דוריאן הצעיר. אלא, שרוע-הנשמה הנדון הוא מימוש של הדקאדנס (כולל התמכרותו של גריי המאוחר לאופיום, שכה קסם גם לשארל בודלר, כזכור). סתירה בסיסית זו בין שני הקטבים של היופי הסימבוליסטי לא תיפתר במסגרת מאמר זה. הסתירה העמוקה יותר והרלוונטית יותר לענייננו היא בין האידיאה האוסקר-וויילדית של היופי האידיאלי לבין האידיאה של "היהודי". לא מקרי תפקודו של זה האחרון כמנהל תיאטרון, אותו תיאטרון בו פועלת סיביל, הנזכרת לעיל, כאחדות היופי והתדמית (התיאטרונית, במקרה זה). שכן, הכיעור הוא צדו האחר של היופי. היהודי, ייאמר במונחים האנטישמיים ועל אותו משקל, הוא צדו האחר, האפל, של האידיאל האירופי המואר.

 

האנטישמיות של אוסקר וויילד היא מן המפורסמות. האסתטיציסט האנגלי הזה פשוט שנא יהודים, וראה בהם קפיטליסטים נצלנים ומקור הרשע והכיעור. ביצירתו הבלתי גמורה, "טרגדיה פלורנטינית", מייחסת הדמות הנשית הראשית ליהודים ניצול ערמומי של פוגרומים ושאר רדיפות לטובת רווחים חומריים. במאמרו, "ממעמקים" ("De Profundis"), טען וויילד שהיהודים מימי ישו כמוהם כבורגנים הפיליסטינים של העת החדשה – אויבי הרוחניות, האמנות, היופי. במחזהו, "שלומית", הגדיר את היהודים כ"חיות פרא", הקורעים זה את זה לגזרים בשאלות של פולחנים דתיים. ודומה, שכל הנסיקה האסתטית הוויילדית אל מעל ומעבר לעולם החומרי והחברה הבורגנית – הייתה, לא במעט, מאמץ ל"היטהרות" מהישות היהודית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] אוסקר וויילד, "תמונתו של דוריאן גריי", תרגום: מ.בן-רפאל, מזרחי, תל אביב, 1964, עמ' 5.

[2] שם, עמ' 17.

[3] שם, עמ' 9.

[4] שם, עמ' 23.

[5] שם, עמ' 43.

[6] שם, עמ' 118. הזיהוי שמזהה אוסקר וויילד את היופי העליון עם יצירות אמנות חורג מרוח-הזמן הניאו-קלאסית. שכן, כפי שביקשתי להראות בספרי מ- 1998, "דפוסי היופי" (הקיבוץ המאוחד, תל אביב), עמ' 243-240, מושגי היופי האנושיים מושתתים על דפוסים אסתטיים-אמנותיים. האמנות בבחינת יוצרת יופי ובבחינת מספק דפוסים אסתטיים לחברה.

[7] לעיל, הערה 3.

[8] שם, עמ' 16.

[9] שם, עמ' 234.

[10] שם, עמ' 25.

[11] שם, עמ' 62.

[12] שם, עמ' 98.

[13] שם, עמ' 28.

[14] שם, עמ' 22.

[15] שם, עמ' 44-43.

[16] שם, עמ' 44.

[17] "המשתה", "כתבי אפלטון", כרך ב', תרגום: ישראל אלדד, שוקן, תל אביב וירושלים, תשכ"ד, עמ' 118.

[18] לעיל, הערה 1, עמ' 49.

[19] שם, עמ' 114.

[20] שם, עמ' 141.

[21] שם, עמ' 142.

[22] שם, עמ' 143.

[23] שם, שם.

[24] שם, עמ' 146.

[25] שם, עמ' 148.

[26] שם, עמ' 150.

[27] שם, עמ' 57-56, 60, 91.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: