עוד משהו על "המבט"

                       עוד משהו על "המבט"

 

כבר עשרים שנה ויותר שאני מנסה להבין את רעיון "המבט" שבמסורת מרלו-פונטי ולאקאן. וכשאני כותב "להבין", כוונתי ליותר מהבנה שכלית (שכן, ברמה זו האמנתי שהבנתי את הטיעון, אף כתבתי אודותיו.[1]). כי בכותבי "להבין", כוונתי להשתכנע, להפנים, להכיר באמת ובתמים בכוחו של הטיעון. להלן, אנסה לבדוק על עצמי עד כמה תקף רעיון "המבט" בעבורי (כדרך שחוקר מזריק לעצמו תרופה שגילה על מנת לבדוק את השפעתה). בסוף הניסיון, אסיק מסקנות אישיות. מאמר מסובך לא מעט. [2]

 

אפתח בהצגה מקוצרת את טיעון "המבט", אף שבזאת אגרום עוול לתחכומו ומורכבותו: בספרו, "הנראה והבלתי נראה" (1964) העמיד מוריס מרלו-פונטי את הגוף במרכז החוויה התפיסתית של היותנו שוכנים בעולם. לדעתו, ראייה היא חוויה גופנית, אבל בדרך של דואליות והיפוך: גופי הרואה הוא גם הגוף הנראה על ידי האחר. חוויית היסוד של היותי בעולם היא זו של סובייקט צופה שהוא גם נצפה. ז'אק לאקאן העמיק תובנה זו, כאשר, ב- 1964, בסמינר מס' 11 שלו, התייחס להתבוננותו, בימי נעוריו, בקופסת סרדינים הצפה על המים. חברו, ז'אן הקטן, אמר לו אז: "אתה רואה את הקופסה? אתה רואה אותה, טוב, היא לא רואה אותך!". לאקאן המבוגר סבר אחרת: הוא בהחלט חשב שקופסת הסרדינים מביטה בו, לא פחות משהוא מביט בה. לאקאן ידע, כמובן, שלקופסה אין עיניים; כוונתו הייתה, שהמביט הוא חלק מתמונה רחבה יותר, המבליעה בה את המביט בהיותה כוללת שילוב דו-כיווני, בו הצופה הוא תמיד גם נצפה, שכן הוא תמיד נמצא גם בשדה המבט של האחר.

 

אלא, שלאקאן לא הסתפק בזאת: האחר, הוסיף, הוא השדה ממנו מכונן הסובייקט את עצמו ומתוכו הוא מופיע. חוויית המבט היא תמצית האירוע הזה. אירוע לא פשוט כלל וכלל, באשר הנראוּת על ידי האחר מיוסדת על פן של חֶסר מסוים באני, היעדרותו המסוימת, שאחראית לחרדת סירוס.

 

המבט הלאקאני הוא, אם כן, מושג שונה מהאופן בו אנו משתמשים בדרך כלל במונח. לאקאן ביקש לומר, שמבטו של הסובייקט אינו יכול להסתכם פשוט בראייה הרואה את עצמה: זוהי אשליה, טען, באשר המבט אינו יכול להיות מובן על ידי ההכרה (שהרי, כאמור, ההכרה היא עצמה מעוצבת על ידי האחר). המבט אינו כי אם מדומה – מדומה בִּשְדה-האחר. כך, הסובייקט המביט הופך לנקודת ההיעלמות של עצמו (בשדה-האחר), להיפסדותו.

 

חוויית מראָה מיוחדת במינה: האחר הוא מראָה נפשית שמשקפת ובוראת את הסובייקט, ובה בעת, מאשרת את היעדרותו. זאת ועוד: חוויית המָראה הזו מתקיימת בתיווכו של אובייקט הנתפס כדימוי. מעניין. קשה.

 

עתה, במקום להתבונן בקופסת סרדינים, הבה נתבונן בציור של דגים מעושנים, ציורו האולטרה-פיגורטיבי של ישראל הרשברג מ- 1992: מספר דגים מתים דחוקים זה אל זה באופקיות על פני נייר. נקודת המוצא שלי, זו שמנחה אותי לכל אורך דרכי כצרכן אמנות וכהוגה אמנות, היא שהאחר הצופה בי מתוך כל יצירת אמנות הוא האמן. כל אותן הביקורות, המוכרות לי היטב, כנגד הכללת האמן בשיקולי השיפוט והפרשנות (מ"הכשל ההתכוונותי" – שלילת הרלוונטיות של "כוונת האמן" – ועד ל"מות המחבר"), את כל הביקורות הללו, שהיו במרכז שיח פולמוסי עשיר וסוער ביותר באירופה ובארה"ב, דחיתי.[3] להפך, סברתי, שגם אם האמן "נעדר" מחוויית המפגש עם היצירה, גם אם איננו יודעים אודותיו, חובה עלינו להתאמץ ולבנות את "כוונתו", את "מבטו", בדרך להבנת היצירה ושיפוטה. דהיינו, באורח לא-לאקאני, שלא לומר באורח אנטי-לאקאני, האמנתי ביכולתי/חובתי כסובייקט לבנות את האחר הדמיוני, משמע יכולתי/חובתי להשליך על האחר מהאני שלי, ולא להפך. נכון לרגע זה, הרגע הלאקאני שלי (לפחות, עד סוף מאמר זה), אני מבין שעלי לנטוש חשיבה זו. עם זאת, עודני נשאר נאמן להנחת היסוד, לפיה האחר הצופה בי ומדריכני בכל התבוננות ביצירת אמנות הוא האמן שיצר את היצירה.

 

אם כן, אני מביט בציור הדגים המעושנים, וציור הדגים המעושנים מביט בי, משמע – ישראל הרשברג מביט בי. לכאורה, שני מבטים שעניינם עין בלבד: אני מסתכל בעינַי ומתפעם מדרגת התואַם שבין מעשה הציור לבין המיוצג בו; ואילו הרשברג מסתכל בי במבט התובע ממני התרכזות מירבית ופרטנית בחוויית ההתבוננות הממושכת והמעמיקה בדגים המעושנים. מבטו של האחר, הוא האמן, בצופה – הוא אפוא מבט של ציפייה לסוג של צְפייה, תביעה עקיפה של האמן להתבוננות בעולם בהיבטים כאלה ולא אחרים. אמנים שונים מאסכולות שונות ומתקופות שונות מביטים בצופים ביצירותיהם, תוך שמצפים מהם להתבוננות בהיבטים שונים: כאן הציפייה להתבוננות בצבע, שם הציפייה להתבוננות בתנועת המכחול, כאן הציפייה להתבוננות בתהליך היצירה, שם הציפייה להתבוננות באופני ההשטחה, וכיו"ב.

 

אלא, שתיאור שכזה, שניתן למצוא לו תימוכין בטקסטים של אסתטיקונים והיסטוריונים בני זמננו, אינו מייצג את המורכבות ואת העומק הלאקאניים של מושג המבט. כי לאקאן, אדגיש, דיבר על מבט כללי המעצב את הסובייקט ולא על מבטו של אחר פרטיקולארי. אני, לעומת זאת, כותב על אחר בעל ביוגרפיה, שם וכו', שמעצב את מבטי. אני מחטיא את הרעיון הלאקאני.

 

על מנת להבין את פשר "האחר הכללי" של לאקאן, עלי לחזור אל מרלו-פונטי. שבעבור זה האחרון, הדואליות של הגוף הרואה והגוף הנראה אינה מתקיימת בגוף האנושי, בסובייקט פרטיקולארי, אלא מתייחסת לישות עצמאית, דבר-מה כללי, המלכד יחסי אובייקט-סובייקט יחדיו. זוהי עצם הנראוּת של הדברים, והנראוּת של העולם היא אותה כלליות שקודמת למבטו של המתבונן וממתינה לפגישת הסובייקט הרואה עמה. "הסובייקט אינו פשוט רואה את העולם, אלא העולם מראה את עצמו."[4]

 

פה אנחנו שבים אל לאקאן ומזכירים את עיקר המסר שלו: האופן שבו העולם מראה את עצמו לאדם המביט – מכונן את הסובייקט. כי בשדה-הראייה החוץ-אישי, הכללי, הגדול, בשדה הנראוּת הזה נמצא איווי ((desire. מבטו של המתבונן (להבדיל מהסתכלותו ההכרתית, המודעת, זו של הראיה) מקורו בלא-מודע ובאיווי, אלא שהאיווי מיוחס לאותו אחר כללי וגדול. המתבונן, מבחינת לאקאן, הוא סובייקט שסוע, שמבטו נובע ממקום של חֶסר, ואשר מבטו של האחר הכללי אמור לרפא בו (אף כי לעולם לא ירפא) את השסע ולספק בו את הדחף הבלתי מסופק. יותר מפעילות אופטית, המבט הוא אפוא פעילות שבתחום האל-מודע והדמיון. מבטו של הסובייקט השסוע הוא מבט שהסובייקט מדמיין בשדה של האחר הכללי;[5] ובהחזרת המבט מהאחר הכללי אל הסובייקט – המתבונן רואה באובייקט משהו מעצמו.

 

וכך, כשלאקאן כותב – "האיווי במהותו הוא איווי לאיווי האחר" – כוונתו לרצון של האדם להיות אובייקט-התשוקה של האחר, הרצון לזכות ממנו להכרה, באהבה (ובהתאם, האיווי שורשו בתשוקה כלפי האחר הראשוני, שהוא האֵם). הסובייקט רדוף על ידי חֶסר, ובהתאם, הוא זקוק לאחר, בין השאר, גם לצורך סיפוק תביעתו לאהבה והכרה. האיווי הוא ההפרש בין הצורך הזה לבין התביעה למימושו. האיווי ייוָותר פעור תמיד, והאחר לא יספק את התביעה. כיון שכך, האיווי ימשיך לשמש כוח חיוני הבורא את מסלול התשוקה והגעגוע של הסובייקט, מסלול של תסכול מתמיד המוליד, שוב ושוב, צורך חדש.

 

צא ולמד: האופן בו ניתחנו לעיל את התבוננותנו בציורו של הרשברג הולם יותר את מה שלאקאן קורא "ראיה", להבדיל מ"מבט". מה שנראה לעין, ציור הדגים במקרה הנוכחי, אינו כי אם מסתיר את הבלתי נראה, שהוא האיווי. הציור אינו אלא דימוי של אותו דחף בלתי נראה, שאינו של הרשברג כי אם של אותו אחר כללי ערטילאי, אשר לו ייחסתי בדמיוני את האיווי. כלומר, האיווי מיוחס לאותה נראות כללית של העולם, לאותו עולם המראה את עצמו לי. זהו הפער בין העין (הראיה) לבין המבט. המבט קודם לראייה; אני נצפה בטרם צפיתי. המבט בציור הוא מפגש ברמת דימוי בין הסובייקט המביט לבין זולת אנונימי וטוטאלי. ציור הדגים של הרשברג הוא דימוי של איווי. הדימוי הזה "מביט" בי, מפעיל את מבטי בו. סיפוק האיווי, כאמור, אבוד (הדימוי אינו כי אם הבטחה אשלייתית לסיפוק). האחר נעדר, אך גם אני, הסובייקט המביט, גם אני נפסד מחמת אי סיפוקי ומחמת היותי מותנה בדימוי האיווי של אחר. חוויית המבט היא אפוא חוויה כוללת של אובדנים.

 

נחזור אל הדגים המעושנים, כלומר אל ציור הדגים המעושנים, קרי – אל הדימוי. ציור הדגים, אמרנו, אינו דימוי של דגים מעושנים, מאחר שנראותו של הציור מתורגמת בדמיוני לדימוי של איווי: הפגרים השרועים על הנייר נראים לי עתה כגופות במגע. אני אף מציין לעצמי, שלמרות נוכחותם של שלושה דגים בציור, הוא מדגיש את השניים הקרובים השוכבים זה בצמוד לזה, כבמשגל. אך, יותר מכל, אני מציין לעצמי את עובדת מותם של הדגים הללו. לא התחברות מינית מייצגים הדגים השוכבים, כי אם גוויות מתות. זהב-עורם הפך בעבורי לאוצר אבוד, שעה שהעיניים ריקות-המבע אומרות את הכול: הראייה מתה, המבט נולד, ועמו ההכרה באובדן הסיפוק המיני, ניצחון המוות.

 

"מבטי", להבדיל מראייתי, נולד בשדה הדימוי של האחר. הדימוי הזה "הביט" בי ועורר בי את דחף הסיפוק שלי. אלא, שבאותו זמן הוא עצמו, הצמית הדימוי את מימוש הסיפוק בהשליטו על הדימוי את תודעת המוות. היעדרות הסיפוק, לצד שאר ההיעדרויות (המִתמצות כולן בגופים המתים שלנגדי), מותירה אותי חרד. חרדת סירוס, אמר לאקאן, כזכור.

 

האם חוויית המבט באמנות היא בהכרח חוויה המולידה חרדת-סירוס, שבמקרה זה היא ההכרה בחסר שבתוכנו? ככל הנראה, כן: כי כל יצירה שבה ומעוררת בנו את האיווי ואת תקוות הסיפוק, אך היא גם דנה אותנו לתסכול שבהיעדר הסיפוק. ומה שמתחיל בתחושת התעצמות האגו המתאווה, נידון לסיים בתחושת עמעום האגו.

 

                                  *

ובכן, היכן אני עומד, בסופו של דבר, בכל הקשור לרעיון הלאקאני של "המבט"? חוששני, שלא שוכנעתי לעומקי. כשאני בוחן את תובנותיי בנושא, אני חש שאיני מסוגל להזדהות עם מחשבותיו הנדונות של לאקאן. לבטח לא בתחום האמנות. שבתחום זה, איני מסוגל לנטוש את התובנה, שה"אחר" של האמנות אינו שום "אחר כללי", כי אם אחר פרטיקולארי שהוא האמן. יתר על כן, איני מסוגל לזנוח את התובנה, שאני, המתבונן, אני הוא שבונה בתודעתי את האחר-האמן לאור נתוני יצירתו, וזאת על מנת לשוב ליצירה עם אמות-המידה השיפוטיות הרלוונטיות ליצירה. גם ברובד הפסיכולוגי, שהוא – כך ראינו – רובד ה"מבט" הלאקאני, גם בו אני מתקשה לקבל את הרעיון של "האיווי לאיווי האחר": זאת, משום, שלפי מיטב הבנתי את לאקאן, אני הוא זה המשליך על האחר את האיווי מתוך החסר שלי. לאמור: מקור האיווי של האחר הוא בי, הלא כן? אני בהחלט יכול לקבל, שהסובייקט שבי מכונָן בזכות המבט ועל האחר: זהו כוחה של יצירת האמנות הטובה, אובייקט של אחר, המשמש לי כמראָה נפשית מכוננת. אך, אני מתקשה לקבל, שהמבט באמנות אינו מתייחד מהמבט בעמוד חשמל סתמי ברחוב, ואפילו שהלה מתפקד בעבורי כדימוי. המבט באמנות, אני מבקש לומר, אינו עוד אחד מאינספור חוויות ה"נראוּת" של העולם. ובכלל, אני נוטה שלא להבחין הבחנה גמורה בין "ראייה" לבין "מבט", דהיינו בין תפקודו של האיווי ב"מבט" לבין היבטים רעיוניים שהיצירה מטעינה אותי בהם. הרדוקציה לאיווי עושה עוול לעושר האמנותי.

 

אלא אם כן, לא הבנתי. מאד יכול להיות.

 

[1] גדעון עפרת, "המבט האלוהי של לאקאן", בתוך: "פסיכו-תיאולוגיה לאקאנית", 2001, ספר שלא ראה אור. הפרק פורסם באתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[2] אני חב תודה עמוקה לד"ר איתמר לוי על מספר הערות מחכימות בהקשר למאמר זה.

[3] וראו בספרי, "השיפוט האמנותי", דקל – פרסומים אקדמיים, תל אביב, 1978.

[4] Maurice Merleau-Ponty, Le visible et I'invisible, Gallimard, Paris, 1964, p.23.

[5] Jacques Lacan, The Four Fundamental concepts of Psychoanalysis: The Seminar of Jacques Lacan, Book XI, trans. Alan Sheridan, WW. Norton and Company, New-York and London, 1981, p.115.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: